הבית “המקולל” הישן
הגענו! לפרוק הכול! הנהג עצר את המשאית ליד גדר עץ ישנה וגדע את המנוע.
דניאל נגעה בעדינות ביערה, שישנה לה בדבקות על כתפה.
ילדה שלי, הגענו. פקחי עיניים.
יערה שפשפה עיניה והביטה סביב, מנסה לגלות את ביתם החדש.
אמא, זה המקום שבו נגור עכשיו?
נכון, מתוקה. יאללה, בואי, יש עוד מלא עבודה.
דניאל קפצה מהמשאית, הרימה את בתה והיא בדרכה לדלת כאשר דביר בעלה לשעבר יוצא ממכוניתו.
הכול בסדר?
כן. איפה המפתחות?
קחי, אמר והושיט לה את הצרור. את המסמכים שמתי על השולחן. בשבת אבוא לקחת את יערה, כמו שסיכמנו.
סבבה.
אעזור עם החפצים ואעוף. ים של דברים מחכים לי.
דניאל הנהנה. התחושה שלה הייתה קצת כמו חתול שדרכו לו על הזנב, אבל היא ידעה שזהו זה צריך להתקדם, ואם אפשר, בלי יותר מדי דמעות.
חמש שנים היו יחד. לפני חודש דניאל גילתה שלדביר יש כבר אחרת. לא סתם רומן, אלא משהו “רציני” משפחה חדשה בדרך…
בהתחלה זה הרגיש כמו סרט לא קשור. כל העולם נהיה מין חצי חשוך כזה. מה עכשיו? איך ממשיכים? קשה היה לחשוב בכלל. רק אתמול הייתה לה גב, שותף, בטחון. ועכשיו כלום! אפילו האמון באנשים התאדה. אם הקרוב ביותר יכול לבגוד ככה מה בכלל אפשר לומר על אחרים? והיא בכלל לא הרגישה שמשהו לא כשורה…
החדשות שיתקו אותה לגמרי.
דניאל מילאה תפקיד אוטומט טיפלה ביערה, בישלה, ניקתה, עבדה אבל לא הצליחה לחבר מחשבות לעתיד.
הדירה הייתה של הוריו של דביר.
לדניאל נותרה רק דודה אסנת, שגרה בעיר השכנה המשפחה האחרונה. כי לא הצליחה לבקר אותה תדיר, שכרה שכנה שתדאג לה, תביא מצרכים, תרופות והכול. את דירתה מההורים שלה, דניאל השכירה, החצי מהשכר נכנס לחשבונה וחצי לחשבון לעזרת דודה אסנת. ניסתה שנים להביא אותה לעבור לדירה בעיר, אבל זו סירבה בתוקף.
כשדביר “בישר” לה על הבגידה, ידע שלא יהיו דרמות. ככה הכיר אותה. לכן בא יום אחד, אחרי שכולם הלשינו כבר (תל אביב הרי עיר קטנה…) וקרא לה למטבח:
אני יודע שאת כבר יודעת. אין לי תירוצים. יש לנו ילדה, צריך לחשוב איך שהיא לא תיפגע. תכננת איך להמשיך מכאן?
אין לי מושג היא חיבקה קפה חזק יותר מאחיזה של אמא על צעצוע באיקאה.
סערה פנימית הרקידה בארים של שאלות, אבל החוץ נראה קפוא. לא רצתה שיראה עד כמה נפגעה. היה חנוק מבפנים. ובצדק: היה כבר צריך לדאוג ליערה.
אולי כדאי לסיים עם השוכרים?
לא צריך. אני אשם, ומגיע לכן משהו משלכן. דיברתי עם ההורים שלי מה דעתך לעבור לבית השני של משפחתי בעיר הסמוכה?
מה? דניאל פתחה עיניים.
את מכירה את הבית של אמא שלי מההורים שלה. לא חדש, צריך לשפץ, אבל הוא חזק וחמים. דודה אסנת שלך ממילא גרה ברחוב ליד. אמא שלי רוצה להוריש לכן אותו. איך זה נשמע?
פיצויים? חייכה דניאל במרירות, אבל חשבה על זה.
זו הייתה האופציה הנורמלית. להיתקל בבעל ובבת זוגו החדשה, ללכת בגינת משחקים ולחטוף פלאשבקים לא תודה.
אז העיר קטנה, אבל גן ושירותים קרובים, דודה אסנת קרובה לעזרה. יערה עוד קטנה, צריך לדאוג לבייביסיטר כשהיא בעבודה… ברור שדביר לא יישאר בתפקיד אב השנה… אז תצטרך גם פרנסה.
דניאל הנהנה:
אני מסכימה.
יופי! דביר קם. מחר תדברי עם אמא שלי, תתקשר אלייך לסגור ניירת. אני זז.
בצאתו הסתובב רגע בדלת, ולחש בלי להסתכל עליה:
אני מצטער. לא רציתי שככה ייגמר.
היא לא ענתה. רק סגרה אחריו, נשענה אחורנית ותחבה שרוול לפה, מייללת חרישית שלא תעיר את הילדה.
זה לא היה בכי, זו הייתה יללה זאבה פצועה ולא אשה.
בכתה הרבה. בסוף הרגישה שקללת ממנו עפה לה החוצה, ורק חלל ריק נשאר. נשארה מחשבה אחת על אובסס חייבים למצוא במה למלא את החור הזה, או שתיפול לתהום של ייאוש בלי חבל הצלה.
השבועות הבאים היו טירוף מוחלט רק העיסוקים במעבר השאירו אותה קצת מעל המים.
ובכן הנה היא, עומדת ליד גדר עקומה ובוהה בג’ונגל שהוא הגינה של הבית החדש. אפילו הבית עצמו לא ממש נראה מאחורי העצים, רק גג קטן ופס של מרפסת בולט.
יערה משכה בידה:
אמא, מה את עומדת? בואי!
הן עברו בשביל בין העצים, פנו מעבר לתפוח עתיק ומצאו את הבית.
לא “בית”, אלא בית! קצת מוזנח, אך חמוד, עם קומה קטנה למעלה ומרפסת צבעונית. המצלמה קרצה לה מתיק. צילמה. פתאום קלטה שהיא אוהבת את המקום הזה מאוד. כל העבודה שתצטרך אולי זו בדיוק התרפיה שצריכה לעצמה עכשיו. יערה עמדה פעורת פה, בולעת אצבע. דניאל משכה אותה קלות במגבעת:
אצבע מהפה, גורה! התרשמת מהבית?
אמאאא, הוא מהמם!
נכון. בואי נראה איך הוא מבפנים אולי נישאר לישון בו בסוף…
יאללה, רוצות לראות!
הן עברו במדרגות, דרך המרפסת, אל פנים הבית. מסדרון, דלתות חורקות למטבח ולחדרים. דניאל מדדה חללים, מתכננת איפה תשב הספה ואיפה מיטות.
בית קטן מטבח, שני חדרים למטה, ועליית גג קטנה, וסלון אוכל עם שולחן עגול ענקי ומנורה מכוסה פליז סבתאי. קצת לח, ברור שלא חיממו פה מזמן, אבל להפתעתה תחושה חמימה וקסומה.
דניאל! הכל פורק, שילמתי למובילים. דביר הציץ בסלון. בואי, אראה לך איך מפעילים דוד וחימום.
הדריך אותה על כל לחצן, נפרד ונסע.
דניאל פנתה למטבח.
שמה קומקום לחשמל, שלפה קופסת אוכל לחמם עבור יערה, ומיד פתחה תיק למוצרי ניקיון זמן לניקוי יסודי.
מטבח קטן, שני חלונות לגן. ליד אחד החלונות שולחן קטן שטיפלה בו ביסודיות. יערה ישבה לקרוא צלחות וציורים על המנורה.
פתאום משהו דפק חזק על החלון. יערה צווחה, דניאל נבהלה ועל אדן החלון ישב חתול ג’ינג’י עצום.
נו, באמת! אי אפשר להפחיד עם טקס כזה! נשפה דניאל. יערה, תראי איזה יופי!
החתול נעץ מבט חודר.
נו? תיכנס כבר! כבר נמצא איך לפנק אותך.
החתול ירד ונעלם.
אולי אם ההזמנה מספיק מכובדת חייכה דניאל. יערה, לשטוף ידיים אוכלים!
פנתה אל הדלת ו… קפאה. החתול יושב לה בפרצוף.
איך נכנסת?? הדלת הייתה סגורה!
החתול לא ענה, סתם הביט בגאווה, עיניו צהובות מצומצמות כמו קרציה שמצאה דם.
פירקה עבורו חתיכת עוף, פרשה על צלחת ישנה:
יאללה, תתכבד.
החתול פסע ברשמי לארוחה.
בבדיקת הדלת גילתה דניאל פתח בכניסה, ישן שנעשה אולי לחתולים.
הכל ברור לאורח הזה יש דרכים.
חוזרת למטבח, מוצאת את יערה יושבת על הרצפה, מספרת סיפורים לחתול שמקשיב באמת מקשיב! סוף סוף דניאל פורצת בצחוק:
שני חברי סוד!
הילדה והחתול מביטים בה ביחד, ומרוב זה נדמה לה שגם החתול מושך כתף בדיוק ככה.
פתאום דפיקה. דניאל מסמנת ליערה לשבת ורצה לדלת.
שלום! אני השכנה שלך פייגה רחליוביץ’, תקראי לי פשוט דודה פייגה. הבאתי לכן חלב! מהעז שלי! לבריאות!
שלום! דניאל נלחצת מהצפתיות, אבל יוצאת מנומסת. אני דניאל, נעים מאוד! וואו, טרי ממש! תודה ענקית! מושיטה יד, ומזמינה אותה פנימה.
דודה פייגה מתייצבת על קפה בקצב, והנה:
שלום, קורים לי יערה!
שלום, יקירתי, אני דודה פייגה. שלומית, שלומי.
תגידי, מי החתול פה?
מה? בטח, שלי! זה ברוך הנוכל! אם הוא אוכל יותר מדי אצלכם להחזיר לי. אחרת יתעצל ויפסיק לתפוס עכברים בבית.
יש פה עכברים? משתוממת יערה.
ברור! בבתים האלה אין בלי זה, בעיקר בסתיו… אז…
אמא, חייבים שיהיה לנו חתול משלנו!
דניאל מחייכת:
נראה, יערה… דודה פייגה, את מכירה מישהו שיכול לעזור לי עם הגינה והבית? אני צריכה ידים חזקות.
בטח! לכי לדוד קונסטנטין, שלושה בתים ממך, גדר ירוקה. בחור מקצוען, עובד בזול.
תודה! יש לי רק מעט כיבוד להציע תה, קצת עוגיות.
בשמחה, מתוקה.
יושבות לקפה, דודה פייגה מרכלת על העיירה, ועל הדרך שואלת:
דניאל, איך הגעת לכאן בעצם?
ירשתי, משתדלת להסתיר כאב, לא מתחשק לה לפרט.
את יודעת, הבית הזה עומד ריק עשרות שנים. כל המבוגרים בעיירה יודעים זה “בית מקולל”…
מה? למה?
שום דבר דרמטי! אבל מי שגר עזב אחרי זמן קצר. מישהו חלה, אחר איבד קרובים, שלישי לא ידע שמחה… בנה אותו בזמנו סוחר עשיר לאשתו, אבל אחרי החתונה חלתה ונפטרה במהרה. מאז הכול התדרדר. בית ישן, מאה שנה כמעט, שיפצו כמה פעמים, ובכל זאת אף אחד לא התיישב פה כמו שצריך.
דניאל שותקת, מערבבת כפית:
טוב, אנחנו לא פוחדות! נראה איך ילך. נכון, יערה? לא בורחות משום בית!
עברו כמה חודשים.
דניאל השתלבה יערה בגן, ודניאל עובדת במעבדת צילום, מצלמת אירועים. פעם היה תחביב, בהריון של יערה למדה צילום והתחילה לעבוד עם ילדים ומשפחות. עכשיו הפרנסה באה בול בזמן.
במקביל תיקנה את כל הבית והגינה עם עזרת אותו “דוד קונסטנטין” אדם ענק לב, שהפילו עליה מהשמיים דודה פייגה.
סידרו את העצים, השיפוצים, תיקנו מרפסת וגג והתחושה השתפרה פלאים.
הבית הפך חי. בבקרים יוצאת דניאל עם כוס תה, מלטפת את המעקה ומרגישה זה המקום שלי.
היא טיפלה עכשיו גם בדודה אסנת יחד עם יערה. ההחלטה לעבור החלטה מדויקת. דניאל נרגעה, ושחררה כמעט לגמרי את הכעס על דביר. הוא מגיע, מתראה עם יערה והנה, הילדה יודעת ששני ההורים שלה שם בשבילה. דניאל החליטה להפסיק לפרק מה היה לא בסדר חשוב רק להראות ליערה שיש לה גב משני הצדדים.
דודה אסנת החכמה אמרה לה:
צודקת, דניאל! תשחררי. אפילו צער קטן, אם לא עוזבים גדל למכת גורל. תזכרי את מה שטוב. יערה שלך זה כל ההשג. את האור שלה, והיא רואה הכול, וכל הזמן. מה היא תזכור מהתקופה הזו? איזו אמא היא תראה מולה?
דניאל הנהנה.
הכירה את כל השכנים חלק הביאו ילדים ליערה, אחרים באו “על קפה”. דניאל למדה לאפות לחם אצל דודה מרים, שגרה בהמשך הרחוב ויערה התאהבה. לא עוד קיטורים על חלב פרוסה טרייה והכוס התרוקנה. דניאל נקרעה מצחוק מול שפם החלב של יערה.
ככה גם הכירה את דודי השכן שהביא מגש ענק של תותים:
זה תות “אנגלי”. תתרגלי, אראה לך איך שותלים.
את המרפסת היא שידרגה לשולחן אירוח רגעי, טיפלה בויטראז’, ליטשה רצפה, סידרה פינת נדנדה ששם יערה ישנה צמוד לברוך החתול שהפך לדו-ביתניק מאז שהכיר את דניאל. כל בוקר הייתה צריכה להיזהר שלא לדרוך על העכברים שהביא תודה על האירוח.
היחידה שדניאל התקשתה מולה זינב, שכנה נחמדה קצת פחות מהיתר. עקשנית ונודניקית, ובעיקר… ספונסרית של רכילות. דניאל מהר ניסתה לסיים איתה שיחות, אבל זינב לא מוותרת.
דודה פייגה, איך עוצרים אותה? התלוננה דניאל. זה כמו עומס תנועה באיילון.
אי אפשר, דניאלילה. תרחיקי אותה היא תהפוך אותך לשיחת העיר. זו דרכה. אני הברחתי אותה.
איך?
חתולים. היא אלרגית.
אז אולי אאמץ כלב גם…
זינב הבינה שיש פה אוזן פנויה, ולא מתכוונת להפסיק לנסות. דניאל מארחת, נאנחת ובינתיים בראש משמיעה לעצמה שירי עוזי חיטמן.
לפתע שמה לב זינב מגיעה הכול מתהפך. פעם אחת התפוצץ לה בגד על מסמר שלא היה שם. בפעם הבאה נפלה כי פיספסה כיסא. משהו בבית כנראה מצביע לה די.
אולי לכן הפסיקה, או מצאה מישהו אחר לרכל עליו.
בוקר אחד, בעת שגזמה את השיחים, שמעה את זינב ממלמלת לשכנה:
אין מצב שהיא לבד, בטוח יש גבר מאחורי הכל. הכול מתוקתק! דודה פייגה השיבה: מה פתאום? כולם יודעים שקונסטנטין רק עוזר לה בתשלום. הכול בראש שלך.
אבל הבית?
הבית כמו שהבית. טוב כי מי שגר שם טוב!
דניאל התרחקה בדיסקרטיות ונהנתה מהאבסורד.
אמא! איפה את? קוראת יערה מרחבת הדלת.
כאן! התעוררת? שטפת פנים?
עוד לא! חכי! תסתכלי!
דניאל מסתובבת ומגלה: ברוך החתול צועד מתוך הגן, מושך גור חתול כתום קטן… מניח לה אותו על הידיים, מחייך בשקט והולך משם.
תודה, ברוך! זה מה שצריך?
החתול מגרגר, פונה לבית של דודה פייגה כמי שסיים שליחות.
טוב, יערה, כנראה באמת צריך. איך נקרא לו?
ברוכי!
דניאל מרים את החתלתול לרמת העיניים:
ברוך בן ברוך! טוב, בואו לאכול ארוחת בוקר קוראת לנו!
יערה פרצה בצחוק, דחפה דלת, ומבפנים עלה ריח חמים שרק בית אמיתי יודע לתת.
