הדלת צפצפה פעם אחתחדה, מדויקת, כאילו נעלבה ממשהו שנכנס זה עתה.
כל שיחה בחנות הבוטיק בתל אביב עצרה באמצע נשימה.
אור חם זהוב שטף את הרצפה המבריקה משיש, מראה לכל מה שמעליה השתקפות חיה.
ויטרינות הזכוכית זהרו כמו מזבחות שקטים, כל אחת מחבקת שעונים ששווים יותר ממה שרוב האנשים מרוויחים בכמה שנים.
בחוץ, הגשם זלג לאורך החלונות הגבוהים, הופך את הלילה לקווים כסופים מטושטשים והשתקפויות שבורות.
ובמרכז כל השלמות הזאת
עמד גבר שלא שייך למקום.
הוא היה מבוגר.
שבעים, אולי יותר.
המעיל שלו היה רטוב וכבד, הבד כהה מהמים שמטפטפים ממנו בקביעות ישר לשיש הבוטיק.
הנעליים שלו היו שחוקות מאוד בקצוות, לאחר שהלכו רחוק מדי יותר מדי זמן.
הידיים שלו רעדולא רק מהקור, אלא ממשהו עמוק יותר, נטוע בעצמות עוד מזמן.
ובידיים הרועדות הוא החזיק שעון.
מקולקל.
זכוכית סדוקה.
מחוג שני קפוא.
רצועת עור דהויה שכמעט נקרעה.
לרגע, אף אחד לא זז.
ואז
חביבי, אין לנו מקום לצרות שלך פה.
הקול חתך את השקט כמו סכין בחלה טרייה.
מוכר צעירמטופח, החליפה שלו יושבת עליו כמו עור שניניגש בזעף גלוי.
הבעת הפנים שלו לא הייתה מבולבלת, אלא עצבנית, כאילו הקשיש כתם משהו טהור.
הקשיש לא הגיב.
לא התווכח.
לא התנצל.
פשוט עמד שם, מים יורדים מהשרוולים, לופת את השעון חזק יותר.
אני הקול היה בקושי לחישה. אני צריך עזרה לתקן את זה.
המוכר לא חיכה שיגמור.
בא בהתקף, חד ונחרץ
וחטף את השעון מהידיים שלו.
המהלך הפתאומי משך מבטים.
עיניים התחדדו.
מלמולים חרישיים מחליפים דיבורים כשהקשב עובר אל הדלפק.
המוכר הציץ בשעון בגועל כמעט בלתי מוסתר
ואז הטיח אותו על הדלפק מזכוכית.
הצליל נשמע רם מדי.
בחייך, אמר שטוח, ותופס בזכוכית הסדוקה, הזבל הזה לא שווה לי את הזמן.
גיחוכים שקטים זזו ברחבי הבוטיק.
מישהי לחשה מאחורי כף יד מטופחת.
מישהו אחר כבר הסיט מבט, משועמם לגמרי.
הקשיש לא זז.
לא הושיט יד לשעון.
לא ניסה להגן עליו.
פשוט הביט בו.
לא בכעס.
אפילו לא בייאוש.
במשהו כבד יותר
דבר שלא שייך למקום כזה.
זה הקול רועד, לא מפחד, זה הדבר האחרון שהוא נגע בו.
המילים ריחפו.
רכות.
כמעט בלתי נראות.
ובכל זאת
הן הזיזו משהו.
לא בקהל.
לא במוכר, שגלגל עין.
אלא איפשהו עמוק יותר בחדר.
צעדים הדהדו מאחור.
איטיים.
מדודים.
הסוג של אף פעם לא רץ, כי גם לא צריך.
הבעלים הצעיר הופיע בפתח.
תחילת שנות השלושים שלו.
לבוש פשוט, אבל יש בו סמכות ששום חליפה לא נותנת.
הנוכחות שלו לא דרשה תשומת לב
היא משכה אותה.
המלמולים דממו.
המוכר התיישר מיד.
אדון, אני רק
מי נגע בשעון ההוא?
השאלה לא נאמרה חזק,
אבל עברה כמו חץ בחדר.
המוכר מצמץ, מופתע.
אניהוא הביא
מי. חזר הבעלים, חד יותר, נגע בשעון?
שתיקה.
אני. בלע המוכר רוק.
הבעלים לא ענה.
הוא התקרב, מביט בשעון כאילו כל היתר נעלם.
לרגע
לא נגע בו.
רק הסתכל.
ממש הסתכל.
ואז, לאט ובעדינות
הרים אותו.
כל החנות נשענה פנימה.
אפילו הגשם בחוץ הקשיב.
הוא סובב קלות את השעון.
אצבעותיו נחות ליד התפיקה.
הוא פתח אותו.
בתוך המכסה המתכתי הישן
הקדשה.
קטנה.
דהויה.
אבל ברורה.
לדניאל מאבוש.
הבעלים קפא.
לא מהיסוס,
מהלם.
משהו פגע בו עמוק.
בלתי נראה לכולם.
האחיזה בשעון התחזקה טיפה.
ואזכמו בלי לשים לב
היד השנייה הרימה שעון נוסף.
זהה.
אותו דגם.
אותה שחיקה.
אותה שריטה קטנה במסגרת.
החדר לא הבין.
אבל הרגיש.
האויר השתנה.
משהו הסתדר
אולי דווקא התערער.
הנשימה שלו הואטה.
ועצרה פתאום.
מאיפה הקול כבר רעד. מאיפה השגת את זה?
אתה לא תאמין מה קרה הלאה.
הקשיש הביט בשעון השני בידו של הבעלים.
וכל הצבע ברח מהפנים שלו.
לאט?
לא.
מיד.
כאילו הזיכרון משך אותו ארבעים שנה לאחור.
החנות קפאה.
המוכר הצעיר הביט מהשעון האחד לשני, מבולבל.
הבעלים התקרב עוד.
הגשם טפטף חרישית על הזכוכית מאחוריו.
תענה לי.
הקול שלו השתנה.
לא חגיגי.
לא מרוסן.
אישי.
השפתיים של הזקן רעדו.
השעון הזה
הבטה בשעון בידו של הבעלים,
ואז בשבור שעל הקטיפה.
הם היו זוג.
הבעלים הפסיק לנשום לרגע.
אישה ליד הויטרינה הנמיכה את כוס השמפניה שלה.
המוכר נע באי נוחות.
מה אמרת?
הזקן בלע רוק.
אבא שלך קנה אותם יחד.
דממה נפלה.
אצבעות הבעלים הידקו על השעון.
אבא שלי נפטר לפני עשרים ושלוש שנה.
הזקן הנהן לאט.
אני יודע.
העיניים של הבעלים הפכו חדות.
לא אבל.
חשד.
מי אתה?
הזקן הביט בו ארוכות.
כאילו שוקל אם האמת תרפא משהו או תשבור אותו.
ואז לחש:
הייתי שם בלילה שהוא מת.
נשמעה נשימה חדה ברחבי החנות.
העובד ליד הדלפק החוויר.
בכל תל אביב ידעו את הסיפור.
אבי דניאל מרקוביץ’מייסד “מרקוביץ’ שעונים”נהרג בשוד בסדנא הראשונה אי אז מזמן.
נהרג תוך שמירה על החנות.
לפחות כך סיפרו לאנשים.
הבעליםדניאלעשה צעד קטן לקראת הזקן.
הגשם בחוץ התגבר.
הכרת את אבא שלי?
הזקן עצם עיניים לרגע.
לא.
התשובה הדהדה מוזר.
ואז פתח אותן שוב.
אני האבא שלך.
החנות התפרקה.
נשימות חדות.
לחישות מהירות.
מישהו ממש צעד אחורה אל תוך ויטרינה.
העובד פרץ בצחוק עצבני.
בלתי מאמין.
זה לא הגיוני.
אבל דניאל לא צחק.
כי משהו בתוכו כבר ידע.
העיניים.
הידיים.
השעון.
הזקן עמד שם שבור מתחת לאור הבהיר.
לא הגיע לי להגיד עד עכשיו.
פניו של דניאל התקשחו בבת אחת.
לא.
הקול נשבר.
לא, אבא שלי מת.
הזקן הנהן עוד פעם.
זה מה שאמא שלך רצתה שתאמין.
דניאל נדרך אחורה, כאילו השיש זז מתחתיו.
היא קברה אותו.
היא קברה ארון סגור.
העולם נמחק מסביבו של דניאל.
כל מה ששמע היה פעימות ליבו.
הזקן הסתכל על השעון השבור.
נעצרתי בלילה ההוא.
שתיקה.
טעות אחת.
הידיים רעדו חזק יותר.
חוב טיפשי. ריב שהפך לאלים. עד שיצאתי
הקול נשבר.
הוא הכריח אותו לחזור.
אמא שלך החליפה שמך ונעלמה.
הנשימה של דניאל השתבשה.
לא.
הזקן הוציא לאט מכיס המעיל הרטוב תמונה ישנה.
בתוך ניילון סדוק.
קצוות כמעט לבנים.
ילד קטן יושב על שולחן בסדנה, לצדו גבר צעיר מחייך בגאווה.
שניהם מחזיקים אותם שעונים.
דניאל נתקע.
כי הילד זה הוא.
בן שש.
לפני ההלוויה.
לפני השקט.
לפני שאמו שרפה כל זיכרון ולא דיברה על אבא שוב.
רגליו כמעט קרסו.
עיניי הזקן התמלאו דמעות, בלתי מובחנות מהגשם.
בכל שנה באתי.
החנות נשארה קפואה.
עמדתי בחוץ ליד החנויות שלך.
דניאל הרים מבט לאט.
ראיתי אותך גדל דרך חלונות. חשבתי שאחרי שפעם אחת הרסתי לך את החיים, זה מספיק.
דמעה ירדה,
לא שמו לב בין טיפי הגשם.
אבל שמעתי שאתם מתקנים שעונים בחינם בחנוכה השנה.
הוא נגע ברכות בשעון השבור.
וחשבתי, אולי
הקול נשבר.
לפני שאמות, אוכל להחזיק שוב את היד של הבן שלי.
אף אחד לא זז.
לא הלקוחות.
לא העובדים.
אפילו לא המוכר שצחק.
דניאל בהה בתמונה.
בשני השעונים.
לבסוף באביו.
ולראשונה מאז שהיה ילד בן שש
הוא לחש בשקט את המילה שאמא מחקה מהחיים שלו.
אבא?הזקן חייךחיוך קטן וקצת עצוב, אבל עם אות של תקווה שרק נולדה.
דניאל שלח יד רועדת, ספק מאמין, ספק פוחד לגעת, כאילו אם ייגע המציאות תברח שוב.
אבל היד נחה על היד השנייה, חמה, אמיתית, ואהבה נוסעת דרכה, עתיקה וחדשה גם יחד.
ואז מחוג השניות בשעון השבור זע בקלות כמעט בלתי נראית, כאילו גם הזמן עצמו החליט להתחיל מחדש, רק לרגע הזה.
מחוץ לחלון השקט, הגשם כמעט פסק, ובתוך החנות בתל אביב, בין ויטרינות של זהב וזיכרון, נשבר מעגל שלא העזו לחלום לסגור.
דניאל לא אמר דבר.
לא היה צריך.
שני גברים, שתי ידיים, שני שעונים לב אחד שמרקם הזמן חיבר סוף סוף מחדש.
ואיפשהו בין תקווה לעצב, האור הבהיר עלה עוד טיפה, וחנות השעונים חיה לשנייה אחת מעבר לכל שעה.
