אף אחד לא ציפה שיקרה משהו לא בסדר.
זה היה עוד מופע רודיאו.
עוד ערב של מופע.
עד שפתאום ילד חצה את הגבול.
בהתחלה, נדמה היה שזה טעות.
אבל מהר מאוד זה כבר לא נראה ככה.
הוא צעד ישר לתוך הזירה.
לבדו.
“אהלן! מה עושה שם הילד הזה?!”
הבהלה התפשטה בקהל.
הוא מעד, התרומם
ולא הביט אחורה.
כי השור כבר נעץ בו מבט.
נעצר. ממוקד.
האוויר השתנה.
הילד התקרב.
קרוב מדי.
“תוציאו אותו משם!”
אבל אף אחד לא זז מספיק מהר.
כי זה לא הרגיש מסוכן
זה הרגיש כמו משהו אחר.
“בבקשה תסתכל עליי,” אמר הילד.
השור התחיל לזוז.
לאט.
כל צעד כבד מקודמו.
הילד לא נרתע.
במקום, שלח יד אל הכיס.
הוציא משהו.
בנדה דהויה.
“אבא שלי אמר שתזהה את זה”
דממה ירדה.
כי המבוגרים כבר הבינו מה זה.
“הוא אהב אותך יותר מכל דבר.”
השור עצר.
מולו ממש.
קול נשמע בקהל
“בן, תזוז.”
אבל הילד נשאר עומד.
“אם אתה זוכר אותו”
בלע רוק.
“אל תעזוב גם אותי.”
ואז
השור התקרב אפילו יותרהשור הרים את הראש, נשף נשימה עמוקה כל סערה. עיניו פגשו את עיני הילד
ולרגע, הזמן עצר.
איש לא העז לזוז, אפילו הלבבות הפסיקו לפעום.
ואז, השור קירב את אפו אל הבנדה שביד הילד.
ריח ישן, זיכרון רחוק, התערבב באוויר.
בבת אחת, ראשו הענקי השתחל לתוך ידו הקטנה של הילדולא נשמע קול בעולם.
הילד לחש עוד מילה, רק לשניהם.
והשור, ברכות שלא שייכת לזירה, השתחל אחריו אל מחוץ למעגל.
הקהל נשם, לראשונה.
מישהו מחא כפיים.
ואז עוד אחד.
עד שכולם עמדו והריעו
לא לאומץ, לא למופע, אלא לזיכרון ישן שחיבר בין לב אדם לליבו של שור.
