הדבר הראשון שראו
לא היה הילד.
זה היה השמן.
ידיים מלוכלכות משמן־מנוע.
בגדים מרופטים.
ילד שלא שייך למקום כזה בכלל.
כי המקום הזה היה שלמות.
זכוכית. פלדה. מכונות בשווי מיליונים בשקלים.
הכול מסודר.
חוץ מרכב אחד.
סופר־רכב שחור.
דומם.
לא ניתן לתיקון.
כולם ניסו.
כולם נכשלו.
עד ש
הוא נגע בו.
מי זה?
אין לי מושג…
הוא נוגע באוטו של הלוי.
הפאניקה פרצה מיד.
מרדכי ירד בצעדים מהירים.
עצור!
דממה.
כל המוסך קפא.
חוץ ממנו.
הילד השלים את מה שעשה.
נסוג לאחור.
ורק אז
הרים מבט.
רגוע.
בטוח.
חיוך קטן בזווית הפה.
כאילו לא תיקן את הרכב
אלא השלים משהו שהיה שלו כבר קודם.
מרדכי נעצר שלושה צעדים מולו.
נשימות כבדות.
זעם.
אימה.
כי אף אחד לא נוגע באוריון VX-9 בלי רשות.
לא העובדים.
לא המהנדסים.
אפילו לא המומחים שהביאו במיוחד מתל אביב.
הרכב לא היה רק יקר.
הוא היה אישי.
בלתי נוגע.
ועכשיו, איזה ילד מהרחוב השאיר עליו טביעות אצבעות.
מרדכי הצביע עליו בחומרה.
יש לך מושג במה נגעת עכשיו?
הילד הביט בו בשקט.
ואז שוב אל הסופר־רכב השחור.
החלק המבריק החזיר אור לבן כמו מים אפלים.
ולרגע מוזר
פניו של הילד התרככו.
כמעט חיבה.
אבא שלי בנה את המנוע הזה לא נכון, אמר בתמימות.
שתיקה.
כל המכונאים התקשו בנשימתם.
מרדכי גיחך פעם אחת.
קר.
מאיים.
אתה חושב שאתה יודע יותר מאליאב הלוי?
הילד לא ענה.
פשוט שלח יד דרך חלון הנהג הפתוח
ולחץ על כפתור ההנעה.
כולם התכוננו לדממה.
לכישלון.
לבושה.
אבל
המנוע שאג לחיים.
רעש ברוטאלי.
מושלם.
הצליל פילח את המוסך כקול רעם.
כמה מכונאים קפצו ממש.
אחד הפיל מפתח.
מרדכי קפא במקום.
כי הצליל היה שונה עכשיו.
נקי.
מאוזן.
חי.
המכונה הבלתי אפשרית, שהייתה דוממת שמונה חודשים
פתאום עובדת.
מושלם.
הילד נסוג באיטיות.
שמן על כפות ידיו.
מבט שלו.
ללא ניצחון.
כאילו זה היה מובן מאליו.
מרדכי ננעץ בלוח הבקרה.
כל שגיאה
נעלמה.
כל אזהרה
נמחקה.
קולו יצא ריק.
איך עשית את זה?
הילד משך בכתפיו קלות.
יש מעקף נסתר מתחת לשסתום היניקה המשני.
מכונאי לחש לעצמו:
אין דבר כזה.
הילד הסתכל עליו.
יש.
פשוט לא מצאתם. רק שלושה אנשים ידעו שהוא שם.
מרדכי הרגיש קור מחלחל בגבו.
כי זה היה נכון.
שלושה בלבד ידעו.
אליאב הלוי.
מרדכי הלוי.
ובנו של אליאב.
הבן שכולם חשבו שנספה בשריפת המפעל לפני שלוש־עשרה שנה.
מרדכי שוב בחן את פני הילד.
הפעם באמת ראה.
העיניים.
הסנטר.
ההטיה בדיוק כשהוא מקשיב למנוע.
הדם קפא בעורקיו.
לא…
הילד ניגב ידיים בסמרטוט ישן.
שלח יד מתחת לזקט הקרוע.
והוציא מחזיק מפתחות מוכסף.
מרדכי חדל לנשום.
כי תלוי ממנו
מפתח אב־טיפוס מקורי.
שאליאב נתן לבנו שבוע לפני השריפה.
הקול שלו רעד:
מאיפה השגת את זה?
עיני הילד לא עזבו אותו.
אמא שמרה עליו.
מרדכי נסוג.
כי אשתו של אליאב נעלמה באותו לילה ממש.
הוכרזה מתה.
גופות לא נמצאו.
הילד התקדם אל הרכב.
לטף ברכות את הצבע השחור.
ואז לחש משפט שחילק את החלל:
היא אמרה שאם האוטו אי־פעם יחדל לעבוד…
הביט במרדכי.
…זה אומר שנגמרו לך השקרים להחביא אותו.
דממה.
דממה מוחלטת.
ואז
מהמשרד מזכוכית שבקומה השנייה
הדהד קול.
חד.
רועד.
…עֵוון?
כל הראשים הופנו מעלה.
ושם עמד
חיוור כסיד מאחורי הזכוכית
אליאב הלוי.
חי.
מביט בילד למטה, דמעות מציפות עיניו.
כי הילד שעמד ליד הרכב המופלא…
לבש את פניו של בנו המת.
