הילדה הקטנה הופיעה ליד התא של הרוכב האופנוע בשקט כזה שהוא כמעט ולא הבחין בה, עד ששמעה לחישה חרישית:
“אדוני”
הוא פנה באמצע נגיסה, המזלג עוד בידו, וראה ילדה קטנה בחולצת טי צהובה ענקית עומדת באור העמום של הפלאפליה. לחייה היו מלוכלכות, שערה סבוך, ועיניה ברחו שוב ושוב אל הבחור הצעיר שישב ליד הדלפק.
פניו של הרוכב התרככו.
“היי הכל בסדר איתך?”
הילדה התקרבה ללחוש לאוזנו, רועדת כל כך שהקול שלה בקושי נשמע.
“זה לא אבא שלי.”
המוח של הרוכב השתתק רגע לפני שכל החדר השתתק באמת.
הלסת שלו התכווצה. הוא משך אותה בעדינות אל הספסל לצידו, מפרש זרועה כבדה כמחסום בינה לבין השאר.
“תישארי מאחוריי.”
מהדלפק, הבחור הצעיר הסתובב לאט.
הרוכב התרומם, האפוד מעור שלו חורק, הכיסא נגרר בקול חזק על הריצפה.
“אנחנו צריכים לדבר.”
הילדה נצמדה לאפוד שלו ואז קפאה במבטה על התווית של הזאב התפורה על עורו. עיניה התמלאו דמעות.
“אמא אמרה שאם אי פעם אראה את הסמל הזה אני צריכה לרוץ אליך.”
הרוכב עצר נשימתו.
הקול שלו נהיה נמוך.
“איך קוראים לאמא שלך?”
הילדה הביטה לעבר הבחור שבדלפק, ואז רכנה ולחשה:
“שושנה.”
הרוכב הרים עיניו אל האיש הצעיר
הבחור שבדלפק חייך כאילו הוא עדיין חושב שיוכל לצאת מכאן.
אבל הפנים של הרוכב השתנו כליל.
שושנה לא הייתה סתם שם בשבילו. זו הייתה פצע שמעולם לא נרפא.
הוא הביט בילדה, ואז שוב בבחור.
“איפה אמא שלה?”
הבחור משך בכתפיו. “היא מסרה לי את הילדה.”
הילדה נענעה בראשה בייאוש, מתחבאת מאחורי האפוד של הרוכב.
“הוא משקר. הוא לקח אותי כשאמא צרחה.”
באותו הרגע כל הרוכבים בדוכן הפסיקו לאכול וקמו על רגליהם.
פעמון הדלת צלצל ושני בחורים עם אפודים מעור נכנסו ועמדו ליד הדלת, חוסמים את היציאה, לא אומרים מילה.
הרוכב שלף מכיסו תמונה ישנה: אישה צעירה עונדת שרשרת עם אותו סמל הזאב.
הילדה נגעה בתמונה.
“זאת אמא.”
עיניו של הרוכב מלאו בזעם.
הבחור הצעיר נסוג לאחור.
הקול של הרוכב קפא.
“שושנה היא אחותי.”
ואז הילדה לחשה:
“היא עדיין באוטו שלו.”
