בית העלמין היה שקט כל כך, שיכול היה להישבע שגם העצב נרדם.
עלים חומים נדבקו באדמה הרטובה.
ענפים ערומים שרטו את השמיים העכורים, כאילו מנסים לגרד תקווה מאובקת.
מצבה ישנה עמדה בין שני הורים כורעים, ועליה תמונה ישנה בשחור-לבן של שני ילדיהם תמיד ילדים, תמיד מחייכים.
האם הסתירה את פניה בכפות ידיים.
האב פשוט הביט באבן, כאילו כבר בזבז חודשים שלמים בניסיון לא לצעוק עליה.
ופתאום, ילדה יחפה צצה מתוך העלים הרטובים, נעצרה מהעבר השני של הקבר.
השמלה שלה היתה קרועה.
השיער הבהיר שלה גוש סבך מקורי.
הרגליים אדומות, קפואות, מלוכלכות כאילו ברחה מכל ילדי העולם ביחד.
היא נראתה קטנה מדי, מוזרה מדי, דוממת מדי לביקור במקום כזה.
ועוד לפני שהספיקו ההורים לשאול היא הרימה אצבע, הצביעה ישר על התמונה.
“הם לא הלכו.”
המילים פגעו בדממה כאילו משהו חי פילס דרך פנימה.
האם הרימה ראש ראשונה.
הבעתה החליפה צער בבלבול חריף כל כך, שנראה כמו כאב פיזי.
האב הסתובב במהירות, חצי קם על ברכיו.
“סליחה?”
הילדה לא זזה אחורה.
היא שמרה את האצבע על התמונה, מביטה מהפנים של הילדים אל ההורים שקטה ובטוחה באופן מוזר מדי לילדה.
“הם איתי,” אמרה בפשטות.
וזה כבר נשמע פחות כמו נחמה, ויותר כמו עובדה איומה.
האם זחלה צעד אחד קדימה בין העלים הרטובים, מביטה בילדה כאילו הפחד פתאום מצא חניה בתוך הצער.
“מי?”
הילדה הצביעה על אחד מהילדים בתמונה. ואז על השני.
“שניהם.”
האב ניתר על רגליו, רומס עלים מתחת לנעליו.
האם החזיקה במצבה כדי לא ליפול. ידיה רעדו כל כך שהיא כמעט לא נושמת.
הרוח ייבבה בין העצים והאב שאל, בקול נמוך, צרוד ומבוהל:
“איפה?”
הילדה הורידה יד לבסוף.
השתרר שקט קטן.
אז הפנתה מבט אל הכביש מאחורי שער בית הקברות וענתה בתמימות לא הגיונית:
“בבית הילדים.”
האם החווירה בלבן. לא פשוט חיוורון שלג של בהלה. כי את הילדים קברו אחרי השריפה בבית אברהם בירושלים, לפני חצי שנה. ארונות סגורים. נזקי עשן. לא הראו גופות. אמרו שאין מה לזהות חוץ מהבגדים וצמיד קטן אחד.
האב התקדם צעד, וקולו נשבר לראשונה,
“תיקחי אותנו לשם.”
הילדה הסתובבה באיטיות לעבר השער.
האם התנערה וקמה על רגליה.
האב התכופף אל הילדה
ורגע לפני שנגע בכתפה, ראה משהו קשור על מפרק היד שלה:
אחד הצמידים הכחולים צמיד החברות של בנו.
ידו של האב נעצרה באוויר.
הנשימה שלו קיפצה בגרון, שורפת את החזה.
הוא הכיר את הצמיד הזה.
הוא בעצמו קשר אותו, באותו קיץ…
שני בנים רצים ומשתוללים בחצר, מסרבים להיכנס הביתה לארוחת ערב.
כחול בשביל איתן.
ירוק בשביל נועם.
“הבטחה אחים לנצח”.
ועכשיו
הצמיד הכחול על זרועה של ילדה יחפה, שבכלל לא היתה אמורה לדעת שהוא קיים.
“איפה מצאת את זה?”
קולו בקושי היה של בן אדם.
הילדה הביטה בצמיד כאילו הוא טבעת הכי רגילה בעולם.
“הוא נתן לי.”
האם כמעט התמוטטה.
“מי?”
הילדה הביטה לה ישר בעיניים.
“איתן.”
העולם נשמט לרגליים.
לרגע, אף אחד מהם לא זז.
ואז הילדה פנתה
והתחילה ללכת לשער.
לא רצה.
לא מביטה אחורה.
פשוט הולכת
כאילו היא כבר ידעה שיבואו אחריה.
וכמובן הם הלכו.
עברו את שער הברזל.
חצו כביש רטוב.
פסעו ליד שדרת עצים מתים.
עד שהבניין הישן בקצה הדרך נגלה מהערפל.
בית אברהם.
חצי שרוף, גג מפויח.
חלונות סגורים בקרשים.
סרט אזהרה של המשטרה מפרפר ברוח כמו פתרון חידה גרוע.
האם קפאה.
“סגור… אי אפשר…”
אבל הילדה המשיכה ללכת.
“לא.”
היא הצביעה לאחור.
“הם החביאו אותנו שם.”
אותנו.
דם האב קפא.
הוא דהר קדימה, מגפיים טובעים בבוץ.
מאחורי הבניין
מבנה נמוך.
בטון.
בלי חלונות.
מקלט סופה.
חצי קבור בענפים ועלים.
האב תפס את הידית החלודה.
נעול.
לא היסס.
בעיטה.
כלום.
בעיטה שנייה
המתכת צווחה.
שלישית
הדלת נפתחה בפיצוץ.
ואז
שקט.
שקט עבה ומוזר.
עד ש
מאיפשהו למטה
קול קטן.
חלש.
מפוחד.
“אבא?”
האם צווחה.
לא מפחד מהכרה.
האב התדרדר פנימה במדרגות.
חושך.
קור צורב.
ואז עיקול של פנס טלפון מטאטא את המרתף
שמיכות.
ארגזים.
בקבוקי מים.
ילדים.
שישה ילדים.
מתכווצים ביחד.
עיניים ענקיות.
רזים מדי.
שקטים מדי.
ובפינה
שני בנים מרימים ראש.
מבוגרים יותר.
רזים מדי, אבל חיים.
הצמיד הכחול כבר איננו.
הירוק עדיין סביב היד.
“אמא?”
האם התרסקה על ברכיה.
האב לא הצליח להוציא מילה אחת.
רק חיבק את שניהם חזק כל כך, שהלב שלו התפרק ונבנה מחדש בו-זמנית.
דקות אחר כך
סירנות מילאו את הכביש.
אורות כחולים ריחפו בין העצים.
מישהו צעק.
אבל האב חיפש את הילדה היחפה
והצטמרר.
היא נעלמה.
לא עקבות.
לא תנועה.
כלום.
רק עלים רטובים…
ונשען על הדלת הישנה
צמיד ירוק נוסף.
קשור אליו פתק קטן בכתב ילדים:
את מי שלא הצלחתי לקחת, עזרתם לי למצוא.
