תקשיבי, את לא מאמינה איזה סרט היה אתמול בערב בגינה הציבורית בתל אביב. השמש כבר חצי נעלמה, נותנת לכל העיר גוון זהוב כזה שמלטף את הלב, והאנשים פשוט מיהרו הביתה, עסוקים בשלהם, בלי לדעת שעוד רגע מגיע אליהם סיפור מהסרטים.
באמצע כל זה עמד לו דוכן כריכים קטן כזה עם שמשיה צבעונית שרקדה ברוח. מאחוריו עמדה בחורה שקטה, עם קמח על הידיים וחיוך צנוע, עוטפת כריך מוזמן במלא תשומת לב. נבלעה בתוך השגרה של העיר.
ואז פשוט משום מקום, הגיע הבחור.
חתיך, לבוש מדוגם אבל עם העניבה כבר משוחררת, רץ לכיוונה עם אש בעיניים. הוא כרע ברך באמצע השביל מול כולם, מתעלם לחלוטין מכל המבטים מסביב.
“תתחתני איתי,” הוא פלט. הקול שלו היה יציב אבל רעד מלא רגש. “לא אכפת לי מהמשפחה, מהכסף, מה שאנשים חושבים. אני בוחר רק בך. רק בך.”
הכל קפא. אנשים נעצרו באמצע ההליכה, שלפו פלאפונים. היה מתח באוויר.
הבחורה פשוט נעמדה שם, פעורת עיניים, הפנים שלה אדומות מהתרגשות. אפילו מילה לא הספיקה להוציא
ואז, פתאום, צמיגים צווחים.
יונדאי שחורה ועשירה נעמדת בחריקה לידם. הדלת נפתחה, ויצאה ממנה אשה שמפזרת קרח בעינייםחליפה יוקרתית, עגילי יהלום מנצנצים, מבט חד כמו סכין.
אמא שלו.
“זה נגמר עכשיו,” הקול שלה חתך את כל ההמון. “תסתכל על עצמך! מוכרת כריכים ברחוב? אתה מוכן לוותר על הכלהמשפחה שלנו, השם, כל מה שבנינובשביל זה?”
לחישות עוברות בקהל. פלאפונים בחוץ, מצלמים. הבחור קם, הידיים שלו אגרופים.
“אמא, מספיק! את לא מכירה אותה, אף פעם לא ניסית להכיר.”
אבל האמא אפילו לא מסתכלת עליו. כל המבטים שלה דוקרניים, נעוצים בבחורה ליד הדוכן, מלאי זלזול.
רגע של דממה.
ואז הבחורה מתקרבת צעד קדימה.
רגועה. חזקה. לא מזדעזעת מכלום.
חיוך קטן, מלא ביטחון, מתפשט לה בזווית הפה כשעיניה נפגשות בעיניים הקרות של האמא.
“למעשה,” היא אומרת בשקט, הקול שלה חודר את כל הרעש, “בדקתי את הבן שלך.”
הקהל מתבלבל, האמא פותחת עיניים.
הבחורה שולפת מהסינר פלאפון שחור מבריק, מחייגת מספר אחד.
“המשחק נגמר,” היא אומרת, הקול כבר אחר, מדויק וחד. “אתם יכולים להיכנס.”
ברגע, האווירה משתנה.
מהשביל הצדדי יוצאים כמה אנשים בחליפות מאבטחים, עוזרים, וגבר מבוגר ואלגנטי עם תיק עור ביד. מצלמות נסתרות ירדו בעצים ובספסלים. האורות של הדוכן פתאום נראים כמו ציוד של הפקת טלוויזיה.
היא מורידה את הסינר, ומתגלה חולצת משי אלגנטית. כבר לא דוכן, לא מוכרת.
היא פונה לאמא, מחייכת בנימוס, אבל עם עוצמה:
“אני תמר בן-צבי. יורשת קבוצת בן-צבי. רצינו לבדוק איך הבן שלך מתנהג כשלידו אין ‘שם’ או כסף. נאמנות, אומץ, יושרהאו החוסר בהם.” היא מסתכלת על הבן ההמום. “מזל טוב, הוא עבר.”
האמא מחווירה.
תמר ממשיכה: “ההצעההייתה אמיתית. אבל הייתי חייבת לדעת שהוא בוחר בי כשנדמה שאין לי כלום. והוא בחר.” היא מחייכת אליו, רגישה מתמיד. “עכשיו אני יודעת שאני יכולה לסמוך עליוגם עם קבוצת בן-צבי, וגם עם הלב שלי.”
היא לוקחת את היד שלו.
הקהל מתפוצץ במחיאות כפיים ובקריאות עידוד.
השמש כבר נעלמת, מתפזרת בשמיים עם גוונים עזים של חום וורוד, ותמר מתקרבת אליו ולוחשת:
“ולגבי ההצעה שלךהתשובה שלי היא כן.”
האמא עומדת הלומה ליד המכונית שלה, רואה איך כל עולמה מתפרק מול אהבה גדולה שאי אפשר לעצור.
