בני, אני לא רוצה שתתגרש בגללי! קח אותי כבר לבית אבות.
לפני חצי שנה הבאתי אלי את אמא. היא כבר ממש מבוגרת, בת 83. מאז שאבא נפטר, קשה לה להסתדר לבד במושב. הילדים שלי כבר מזמן עזבו את הבית, כל אחד בעולם שלו. אז נשארנו רק אני ואשתי בדירת שני חדרים שלנו, ואמרתי לעצמי מה כבר הבעיה? נסתדר.
בהתחלה אשתי לא אמרה מילה. אבל לא הספקנו להתרגל, וכבר אחרי שבוע נוכחות של אמא התחילה להוציא אותה מדעתה. מתנות לאשתי.
תשמע, אני חושבת שיהיה עדיף שהיא תאכל לבד, אחרי שנגמור.
למה?
זה יהיה לי פשוט… יותר נעים ככה. כשאני רואה אותה לועסת בלי שיניים, אין לי תיאבון. זה דוחה.
נו, די, כולנו נזדקן בסוף…
זה משהו אחר.
חוץ מזה, אשתי לא סבלה את זה שלאמא יש בעיות עיכול, והנחירות שלה בלילה היו מרעישות כאילו הקרמבו נגמר במכולת. בסוף היא אסרה על אמא להיכנס למטבח, ואחר כך הודיעה לה שבוודאי לא לצאת מהחדר שלה. יום אחד היא פשוט אמרה לי:
די, לא חשבתי שהיא תישאר כאן כל כך הרבה זמן. נגמר לי הכוח!
אז מה את רוצה שאני אעשה?
תחזיר אותה למושב.
היא לא תסתדר שם לבד…
כולם חיים ככה! למה רק אתה צריך להתרוצץ אחרי אמא שלך? גם אני רוצה להרגיש בדירה שלי כמו בן אדם, לא כמו אורחת בלתי קרואה. לסבול ריחות וצלילים כאלה?
לא ידעתי מה לעשות. אבל אתמול אני חוזר הביתה ורואה את אמא עומדת, לבושה עם מזוודה, במסדרון.
אמא, מה את עושה פה?
בני, תיקח אותי כבר לבית אבות.
מה פתאום? למה?
אני לא רוצה שתתגרשו בגללי.
ומאז אמא לא מפסיקה לשכנע אותי. ואני? אני לא יודע מה לעשות. אני לא אצליח לשבת בשקט בידיעה שאמא לבד בבית אבות. אולי בכלל צריך לעזוב הכל ולעבור איתה למושב? איך ממשיכים מכאן?
