יומן אישי שרון, 63
כבר שבע שנים שאני חיה לבד. טוב, לא ממש לבד יש לי את החתולה שלי, תיקווה, ולפעמים חברות קופצות אליי לקפה או תה בשישי. החיים שלי זרמו בשקט, בקצב רגוע, בלי סערות מיותרות ודרמות. והרבה מתפלאות, אבל באמת הרגשתי שלמה ככה.
ואז, יום אחד, חברה טובה אמרה לי:
שרון, את לא מפחדת שתתרגלי מדי? שאחר כך יהיה לך קשה לפתוח את הלב?
צחקתי ועניתי:
למה לפתוח? לי נעים וטוב בעצמי.
אבל המילים שלה נדבקו לי בראש. תתרגלי לגמרי. כאילו הבדידות היא מחלה שצריך להירפא ממנה, ומהר.
אז כעבור חודש, כשהכרתי את גיל דרך חברים משותפים, התחילה להתגנב לי מחשבה: אולי באמת כדאי לנסות שוב? אני בת שישים ושלוש, הוא בן שישים וחמש. שנינו אנשים בוגרים, עם מספיק חוכמת חיים. אולי הגיע הזמן לצאת מהקונכייה?
אחרי שלושה חודשים עם גיל למדתי משהו פשוט: לפעמים הבדידות חמה ומרפאה הרבה יותר מזוגיות שבה לא מבינים אותך.
כשהשקט הופך לבן־ברית
בשבע השנים שעברו לא התייסרתי מהבדידות. נכון, אחרי הגירושין היה קשה קצת כעס, המון אכזבות וחור פנימי, שרק הזמן מרפא. אבל עם הזמן הלב שלי הסתדר חזרה.
נכנסה אליי תיקווה, החתולה השובבה. למדתי איך להכין קפה שחור כמו שצריך, הפסקתי להתעורר בבקרים עם לחץ בחזה והתחלתי לקרוא יותר, להסתובב בעיר, להקשיב לעצמי באמת.
היה מוזר בהתחלה, במיוחד בשנים הראשונות. אבל לאט־לאט למדתי להיות ולהרגיש שלמה לבד. יום אחד אמרתי שוב לאותה חברה:
את יודעת מה? ממש טוב לי.
היא פרצה בצחוק:
תיזהרי, שלא תתרגלי יותר מדי, שלא תסגרי דלתות.
אבל אני לא רציתי סתם מישהו. רציתי חמימות, הקשבה. הידיעה שביתי הוא מבצרי ושגופי ונפשי שלי. אבל הרבה גברים בטוחים שאישה בגילי, לבד, תסכים למה שיש רק כדי לא להישאר לבד.
הוא הופיע עם פרחים ומחמאות
את גיל, אלמן, הכרתי אצל זוג חברים. אדם נעים, רגוע איש זהב קראו לו כולם. ידיים טובות שאוהבות לתקן, תמיד מחייך.
מהר מאוד הוא התחיל לחזר: הגיע עם זרי שושנים, לקח אותי לבתי קפה בפלורנטין, החמיא, קרא לי צעירה בהרבה מגילי האמיתי. אין ספק, זה היה נעים. יחד עם זאת, הייתה בתוכי זהירות תחושה כמו לפתוח חדר נעול אחרי שנים, עם אבק ונטוש. הכל מרגיש זר. שכנעתי את עצמי: נו, תני לזה הזדמנות.
החודש הראשון היה כמעט מושלם. טיילנו בגנים, דיברנו על סרטים, אכלנו יחד ארוחות ערב. הוא היה מאוד מתחשב; חשבתי אולי בכל זאת, יש גברים אחרים?
אבל אפילו אז, כבר החלו לצוץ הנורות האדומות.
החודש הראשון הדברים הקטנים שמספרים הכל
פעם אחת הוא נעלב כשלא רציתי לעבור לגור אצלו מיד.
למה למשוך? אנחנו לא ילדים חייך.
אני לא מתכוונת לקפוץ ראש לבריכה לא מוכרת השבתי בשלווה.
אז תישארי לך במאורה שלך
צחקתי לעצמי, חשבתי שזה בצחוק, אבל רשמתי לעצמי.
התחילו להגיע עוד הערות:
יש לך יותר מדי חברות. נפגשת איתן המון.
את בטח כל היום בפייסבוק. למה את צריכה את זה בכלל?
כדאי שתפסיקי לשים כל כך הרבה מלח באוכל. בכל זאת, הגיל
הכל נאמר בסמכות, לא “בואי יחד” אלא “את צריכה”. ההבדל היה צורם.
ובעיקר כל הזמן ניסה לתקן אותי. ללמד, להטיף, להדריך. כאילו אני ילדה בת עשרים ולא אישה בת שישים ושלוש עם סיפור חיים שלם.
החודש השני כשהאור מתחיל להיחלש
התחלתי להתעייף. לא בגוף בלב.
הרגשתי שאני חיה עם מי שמביט בי כל הזמן בזכוכית מגדלת, מחפש מה לא בסדר, מה אני עושה לא נכון.
הוא קינא אפילו לקפה של הבוקר שלי, שאני אוהבת לשתות לבד, בשקט.
הוא נעלב אם לא באתי לביתו בסופי שבוע, כשקבעתי עם חברה מראש. האשים אותי שאני “יוצרת ריחוק”, למרות שעברו חודש וחצי בלבד.
יום אחד אמרתי לו בפשטות:
לפעמים אני חושבת שאתה לא באמת מקבל אותי.
הוא חייך ואמר:
אני רק רוצה להפוך אותך לאישה נורמלית.
קול פנימי השמיע התרעה. “תברחי”.
החלטתי סופית אחרי עוד סצנה הפעם אצלי בבית.
הוא הגיע בלי אזהרה, פשוט צילצל באינטרקום ואמר:
שרון, אני פה, תפתחי.
לא פתחתי.
אני בסמור, עסוקה, יש לי תוכניות.
התגובה שלו באה מהר, כעוסה:
מה, איזה עניינים יש לך בשבת? את לא מסתדרת? כנראה סתם לא רוצה לראות אותי.
קולו הלך והתחזק, כל השכנים בטח שמעו. הייתה גם בקשה על הדרך לקבל מפתח לדירתי. ואז שתיקה. אבל זו הייתה שתיקה חמוצה, מלאה האשמה: “בעצם את זו שהרסה הכל”.
אותו לילה ישנתי סוף סוף בשלוה. בלי טלפונים, בלי לחץ, בלי תחושת חובה להיות גרסה טובה יותר בשביל מישהו שלא ממש משתדל להכיר את האישה שמולו.
מה קרה אחרי לחזור אל עצמי
לא בכיתי, לא ישבתי עד חצות עם הטלפון ולא שאלתי חברות אם אני אשמה.
פשוט התיישבתי וכתבתי לעצמי מכתב. קצרצר. משפט אחד:
את לא חייבת כלום. השקט שלך הוא לא ריק, הוא המרחב שבו יש כבוד.
אז הכנתי לעצמי קפה, יצאתי למרפסת עם ספר. למחרת הלכתי עם חברה לשיעור יוגה, אחרי זה תיאטרון.
לאט־לאט חזרתי לשגרה. לחיים שלי, שבהם אין מתח ואין צורך להתנצל כל הזמן.
מה שלמדתי בשלושת החודשים האחרונים
לעיתים הבדידות מצטיירת כעונש, במיוחד אחרי גיל שישים, כשהמסרים חוזרים על עצמם:
את חייבת להספיק.
מי בכלל צריך אותך?.
עדיף מישהו מאשר אף אחד.
אבל בעצם זה ממש לא נכון. לא לסמן וי על מישהו, אלא מי שממש טוב לך איתו. לא למהר, אלא פשוט לחיות. לא לסבול למען הנראות, אלא לבחור במה שטוב ומתאים לי.
הבנתי: בדידות היא לא גזירה. היא מתנה. מרחב שבו את חיה נכון לעצמך. בלי לרצות או להתאים את עצמך לציפיות של אחרים. לא להישאר עם מישהו מכל הלב רק כי אולי זו ההזדמנות האחרונה.
אני בת שישים ושלוש. ושוב חיה לבדי. אבל בבדידות הזו יש דבר יקר שלא היה בזוגיות הזו כבוד.
חמישה שיעורים שלמדתי
האחד: אם גבר מדבר על הדירה שלך כעל מאורה זה לא הומור, זו זלזול בעולם שלך.
השני: אם הוא רוצה להפוך אותך לאישה נורמלית, הוא לא מקבל אותך, וספק אם אי פעם יקבל.
השלישי: אם מישהו מגיע בלי לתאם ודורש שתפתחי זה לא דאגה, זה שליטה.
הרביעי: אם אחרי פרידה את מרגישה הקלה סימן שזה היה נכון, לפרידה.
החמישי: בדידות היא לא חלל ריק. היא מקום לעצמך. ואין חובה למלא אותו בכל מחיר.
הסוף: בוחרת בשקט שלי
אני בת שישים ושלוש, ולא מחכה לנסיך על סוס לבן. לא חולמת רומנים כמו פעם. וגם לא מחפשת “חצי”.
אם תבוא אהבה כבר ברור לי מה חשוב: לא מחמאות, לא פרחים ולא דיבורים יפים.
אלא כבוד, קבלה, ויכולת להיות מי שאני.
ואם זה לא קיים מעדיפה שהשקט שלי יישאר. שקט, חמים, שלי.
כי בדידות שיש בה כבוד טובה עשרות מונים ממערכת יחסים שבה מנסים לעצב אותך לפי רצונם.
אני מאושרת לבד. וזה לגמרי בסדר.
