יומן אישי 3 במרץ, תל אביב
הבוקר התחיל קשה. ברשתות החברתיות רצה ידיעה קשה לקרוא: גורים בני יומם נמצאו נטושים בשקע בשלג, בצד כביש עוקף ירושלים. נשמע דמיוני, אבל זו המציאות שלנו.
הגורים הקטנטנים הצטופפו זה לזה, מנסים לשמר אפילו קורטוב מהחום המדולדל של גופם, להחזיק עוד קצת מול הקור שרק מחמיר. למרות שהלוח כבר מראה תחילת מרץ, החורף עקשן ונשאר. בזמן שבתל אביב המדחום מראה מינוס 7, מחוץ לעיר בכביש המהיר יש מינוס 10 מעלות ומטה. כל כך קטנים, כל כך פגיעים. כמה זמן הם עוד היו מחזיקים בשקע הקטן בשלג, לו לא נמצא להם מושיע?
השקע בשלג העמוק היה כעשרים סנטימטר. הגוף הזעיר שלהם חימם מעט את הקרח, כאילו ניסו להיאחז בחיים בכל כוחם. לשמחתי, נפל בגורלם לפגוש אדם כמו גיא בעל מוסך מקומי. הוא מצא את הגורים בכניסה, לא היה אדיש ולא המשיך בדרכו אלא הרים אותם בידיים ונכנס איתם פנימה למחסן המוסך. אפשר רק להודות לאנשים טובים כאותו גיא שלא עמד מנגד.
שחזרתי הביתה מהעבודה, לא יכולתי להפסיק לחשוב עליהם. חמישה גורים רכים. שלושה זכרים ושתי נקבות אולי ארבעה זכרים ונקבה, עוד קשה לדעת. גיא התקשר לכמה ממתנדבי עמותות, אבל אף אחד לא יכול היה להגיע או לקחת על עצמו את המשימה. להביא אותם למקלט לא בא בחשבון הם בני שבועיים-שלושה בקושי. עדיין אי אפשר לחסן אותם זה מתבצע רק מגיל חודשיים. לשלוח יצורים כאלה קטנים למקלט זה כמעט גזר דין מוות, כי שם, מניסיוני, הם פשוט לא שורדים את התנאים. מקומות האומנה הבטוחים כבר מלאים שם שהו לאחרונה הגורים רוני ותמר, שהצליחו להחלים ממחלת פרוו.
הלילה הגורים נשארו עם גיא במוסך. הוא סיפר לי שצפה בצילומי האבטחה, וראה שמישהי קשה לי לקרוא לה אשה פשוט יצאה מהאוטו באמצע הלילה, הניחה אותם בשלג וברחה. ליבי נשבר מהמחשבה מה עובר על גורים בני יומם, שנקרעו מהאם, ובלי רחמים הושארו לקפוא למוות לבד בחושך? מה מביא אדם לעשות כזה דבר? רק הקדוש ברוך הוא יוכל לשפוט.
אנחנו נעשה הכל כדי למצוא לגורים האלו בתים אמיתיים ומשפחות חמות. הם הרוויחו ביושר הזדמנות לחיים ולחום לא רק של גוף, אלא גם של לב אדם. מחזיקה להם אצבעות, מבקשת מהשמיים שיזכו לטעום אהבה, ושתימצאן הנשמות הטובות שייתנו להם עתיד אחר.
