כשלאירה היו רק שנתיים, היא חיה בבית ילדים. הגעתי לצלם את הילדים שם; קיבלתי לטפל דווקא במקרים הכי קשים לעיצוב עתידם.

כשאביגיל הייתה בת שנתיים, היא חיה בבית ילדים בירושלים. הגעתי לצלם ילדים. נתנו לי לצלם את הילדים שהכי קשה למצוא להם משפחות.
נכנסתי לקבוצה שלה וראיתי ילדה עם מבט כבד, פנים עקומות, כאילו זקנה קטנה. “איזה ילדה לא יפה”, חשבתי בליבי. ואז התחלתי לצלם אותה. ופתאום באמת ראיתי אותה. מבעד למסכה העצובה והתקועה הזו. היא התעוררה לחיים.
קשה לתפוס מבט של ילד מנותק. הילדה המוזרה הזו הביטה ישר לעדשה. לא הסירה מבט.
ופתאום ראיתי את הנפש שלה. בודדה, בודדה עד אינסוף. סובלת. אפילו לא תקווה. רק רגע ראשון בחיים שלה שמישהו באמת שם לב אליה. לנפש הדחויה, המבינה הכל. כמו שלי בדיוק. ואז היא הפנתה את מבטה אל הרצפה, ודמעות הציפו את עיניה.
ביקשתי מהמטפלת: “ספרי לי על אביגיל, אני צריכה לכתוב טקסט”. “מה יש לספר?” ענתה המטפלת. “מה היא יודעת לעשות? מה היא אומרת?” “שום דבר. היא לא עושה כלום. יושבת בשפגט ומתנדנדת עד הרצפה, וכשהיא מתנדנדת, היא גונחת. אין לי מה לספר. היא כלום”.
שניים חודשים לפני המפגש הזה נפטרה הבת הקטנה שלנו.
החיים שלנו, עד אז מקסימים וטובים, התרסקו לתוך קיר של אבן, והפסיקו להתקיים. ואנחנו לא. המשכנו להתקיים באיזו מציאות אחרת. מציאות אחרי. הלכנו, דיברנו, אכלנו, ניסינו בכל הכוח להסתיר מהילדים את היאוש שלנו, כדי לא להפחיד אותם. כדי לתת מעט תקווה, שלעצמנו כמעט לא הייתה. חשבתי: “האם משהו אי פעם עוד ישמח אותי?” נסעתי לצילומים ובכיתי בנסיעה. אחר כך יצאתי, ניגבתי את הפנים בשלג המדומה שעל מדרכות ירושלים, והעמדתי פנים שאני אדם נורמלי לחלוטין. דיברתי בקול רגיל וחייכתי. הכל היה הצגה.
לא רציתי שום ילד “במקום”. רק איכשהו לשרוד. ואז הופיעה אביגיל עם הבדידות והייאוש שלה. כאילו לא פגשתי כבר מאות בדידות של ילדים בפרויקט הזה, ילדים שמחכים. וכל זאת, זה היה בדידות שממש התאים בדיוק למפתח של הלב שלי…
בבית, אמרתי לבעלי היקר איתן: “אני לא יודעת איך לדבר איתך על זה, ומה זה בכלל… צילמתי ילדה, אני יודעת הכל, באמת, אבל אני פשוט לא מצליחה להפסיק לחשוב עליה… תראה, אולי בכל זאת כדאי שנחשוב עליה?” ואיתן ענה: “את מבינה שאת ממש לא יציבה עכשיו? איזו ילדה? אנחנו בקושי נושמים”.
“כן, כן, אני לא במצב, כנראה גם כבר לעולם לא אהיה. צריך ללמוד לחיות עם זה”.
נסענו לבית הילדים. לראות את אביגיל. המטפלת הביאה אותה. היא הייתה פיצית, עם אותו פנים עקומות, צלעה כמו סרטן קטן. ובאף הייתה לה מדבקת נזלת ירוקה. אלוהים, כמה היא לא מושכת, חשבתי. פשוט עובר לא מוצלח. למה ראיתי בה משהו בכלל?
אביגיל נגעה בצעצוע שהבאנו, נפלה על הטוסיק, פישקה רגליים והתחילה להתנדנד מהר ועז, נוגעת בלחיה ברצפה.
הרופאה הראשית, ברקע, הכריזה:
“ליאת, הילדה הזו לא רק בעיכוב התפתחותי קל! מדובר בפיגור עמוק! אין לה שום סיכוי. אנחנו מעבירים אותה לרווחה. את מבינה? היא לא תלמד לעולם. כבר שבע משפחות סירבו לה. היא לא יודעת כלום, לא עושה כלום למה שמצופה בגילה. רק יושבת בשפגט ומתנדנדת. אנחנו קוראים לה פה אביגיל הסרטנית…”
ופתאום, בעלי איתן, שכל הזמן הזה פחדתי להסתכל עליו, אומר: “את יודעת, אנחנו אוהבים את הילדה. אנחנו ניקח אותה”.
שאלתי אותו אחר כך: “למה אמרת את זה?? הרי לא רצית?” ואיתן ענה: “הבנתי שהיא צריכה הצלה. ואם לא אנחנו אף אחד לא יעזור לה”.
אימצנו את אביגיל, לעיניי הפליאה הקרה של בית הילדים.
אביגיל הייתה בדיכאון עמוק. היא לא האמינה בעולם. העולם היה מסוכן ובוגדני. העולם לא ראה אותה ולא אהב אותה במשך שנתיים שלמות, והייתה חסרת כל השפעה על מה שקורה. לא ידעה לבקש. לא ידעה לשחק. שברה הכל, קרעה הכל, נבהלה מכל דבר קטן, נשברה והתנדנדה. והשתנקה מצרחות עד שאיבדה נשימה. אכלה רק פירה. בקושי הלכה, פחדה ממים, סיר, אבא, מעלית, רוח, מכוניות…
בפנים שלי זעק האבל שלי. מבחוץ, צרחה אביגיל. אני מבין למה ממליצים לא לאמץ ילד בשיא האבל. פשוט אין כוחות. את כל הכוחות צריך להשקיע רק בשביל להישאר שלם. אבל צריך כוחות. והמון. צריך איכשהו ללכת אותם. אני לקחתי כוחות מהיגון שלנו.
אמרתי לעצמי: “כמה קטן הצער שלך לעומת הצער של הילדה הזו. איבדת בת. אבל יש לך בן ובת שנשארו, ויש לך בעל, ואמא, חברים, עבודה אהובה ובית חם. לאביגיל לא היה כלום. אף פעם. לה הרבה יותר קשה”.
יודעים מי התגלתה להיות אותה יצור קטן, שברירי, קודר, מתקשה, דיכאוני, שלקחנו למשפחה, בסערת רגשות כמעט הזויה?
היצור הזה הפך להיות הבת המדהימה שלנו, אביגיילה.
הסיפור בקצרה אבל הדרך הייתה ארוכה. עברו כבר 9 שנים בביתנו.
אביגיל הפכה למי שהייתה אמורה להיות קלילה ושמחה, שובבה, טובה ומלאת חמלה, עדינה, רגישה וגם נדיבה כלפינו, ילדה מתוקה. היא לומדת בכיתה רגילה בבית ספר בירושלים, בכיתה לתלמידים עם תמיכה בדיבור. היא עושה צלילה!
היא אומרת: “אמא, הפעם הצלחתי ממש בקלות לנשום דרך הרגולטור ולהחליף אותו מתחת למים…”. ואני מתייפח שם.
היום אביגיל נמצאת במחנה צלילה באילת. היא טסה לשם לבד. היא בת 11. מתקשרת אליי בצהלות: “אמא, פה כל כך יפה, שחינו, רק היה סערה והים התהפך ונהיה ממש קר! אבל הוא מתחמם, הביאו לנו חליפות, ומחר נצלול שוב! לארוחת ערב היה דג, נתנו אותו לחתולים, יש כאן מלא חתולים, את הרי יודעת שאני לא אוהבת דג! אבל אכלתי פירה. טיילנו על ההר, 13 קילומטר, כמעט נשרו לי הרגליים הכנו חברויות עם בנות מקסימות! וגם קניתי קרקרים בכסף שנתת לי, פיזרתי לחברות. אנחנו מתנדנדות בערסל… אני מתגעגעת!”
ככה הצלתנו אותה. ככה היא בעצמה הצילה אותנו. יחד, באותה סירהאני יושבת בפינת המטבח, מחזיקה את הטלפון בידי אחרי עוד שיחה מלאה בצחוק ורוח חיים. השריטות שבלב עדיין שם, אבל משהו בלחישה של “אני מתגעגעת” ממלא אותן באור חדש.
החיים שלנו אולי נשברו אז, אבל גם מתוך השברים צמח משהו שלא העזתי לחלום עליו ילדה, שפעם הייתה בלתי נראית, שמרימה היום את הראש וצוללת עמוק, בעיניים פקוחות ומלאות סקרנות.
וכשאני מדמיינת אותה, מוקפת בצחוק ובחברות חדשות, פיזרה קרקרים וחלומות בערסל, אני יודעת הלב שלי הצליח, איכשהו, להחלים. ואולי דווקא בזכות הילדה שלא רצתה דג, והפחדה מכל משב רוח, שהפכה למורת דרך של תקווה.
בסוף, היא לימדה אותי שמספיק שאדם אחד יביט ממש לתוך עיניך זה כבר העולם כולו.
אני לוחשת לה חזרה, בלב: “אביגיל, את לא לבד.
אף פעם.”