הילדה הקטנה עמדה יחפה באמצע אולם האירועים, שמלתה הבזה הקרועה נשמטת מכתפיה הצנומות.
אור חמים מבריק עלה מהנברשות ועל קירות מכוסים בזהב, רצפת שיש מבהיקה אבל כל המבטים התמקדו בה.
היא הניחה יד רועדת על הבטן הריקה והביטה בפסנתר הכנף השחור כמו היה פתח אחרון לישועה.
אפשר לנגן תמורת אוכל? קולה בקושי נשמע.
רגע של דממה שמנמנה.
ואז צחוק.
אישה בשמלת ערב מוזהבת גיחכה לתוך כוס יין אדום.
פה זה לא משרד הרווחה.
כמה גברים חייכו בזלזול. מישהו הפנה את הגב.
שפתה התחתונה של הילדה רעדה. היא לא בכתה.
במבט חטוף הביטה בצלחת פירות חתוכים שלא נגעה בהם נפש, ואז פסעה חרישית אל ספסל הפסנתר וטיפסה.
אצבעותיה הצנומות פסעו מעל קלידים.
ואז התחילה לנגן.
הצלילים הראשונים עדינים, שבירים, יפים עד כאב.
הצחוק נדם כאילו חבטו בחדר כולו.
פנים השתנו בזו אחר זו.
גברת הזהב הנמיכה את הכוס.
בקצה האולם, בעל הבית בחליפת ערב כהה נעמד דום עיניו ריקות ומתרחבות, כאילו המלודיה פורמת בו משהו שהיה חתום עשר שנים.
המנגינה הזו מילמל.
צעד קדימה, דוחף מתארחים.
בזמן שהילדה ניגנה, שרוולה המרופט התרומם וחשף סימן לידה קטן, דהוי, על פרק היד.
פניו החווירו.
יד רועדת הושטת.
לא…זה
הצליל האחרון נשאר תלוי מעל האולם כמו נשימה שלא יוצאת.
איש לא קם, איש לא מחא כפיים.
אצבעותיה הקטנות עדיין לחוצות אל הקלידים כאילו אם תפסיק, הכל יתפוגג לחלום שווא.
בעל הבית מתקרב.
נעלי עורו המבריקות מהדהדות על השיש.
ידו רועדת עוד יותר.
עיניו קפואות על הסימן הדהוי.
חצי סהר.
מתחת לאגודל.
לא יכול להיות.
הרי הוא עצמו נשק פעם לסימן הזה
בליל היוולדה של בתו.
לא, נשבר קולו.
הוא בולע רוק.
בקושי לוחש:
זה סימן הלידה של בתי.
האולם הגיבניק יונק שאיפה.
גברת הזהב הביטה בילדה
אחר כך במארגן המיליארדר
ופתאום נדמתה נבוכה מכל מלה שאמרה.
הילדה הפסיקה לנגן.
לאט לאט
פנתה אליו מהספסל.
לא פחד.
רק עייפות.
ורעב.
מאיפה אתה מכיר את אמא שלי?
המלים מחצו אותו יותר מכל דבר.
רגליו כמעט כרעו.
כי היא לא שאלה,
איך אתה מכיר אותי
היא שאלה איך אתה מכיר את אמא שלי.
משמע
אין לה מושג מי הוא.
עשר שנים.
עשר שנים של חיפושים.
עשר שנים לחקור, משטרה, הבטחות שבורות, סימני שווא.
עשר שנים מאז שהרכב צלל לנחל
ואשתו ובתו התינוקת הוכרזו נעדרות.
בלי גופות.
בלי תשובות.
רק דממה.
הוא נפל ברך מול הפסנתר,
מול קהל של כל המי ומי
שכחו כולם את עצמם.
איך קוראים לאמא שלך?
הילדה בחנה אותו במבט עייף.
בלחישה ענתה:
נעמה.
הגבר סגר את עיניו.
וכשפתח,
הן בקעו דמעות,
כי רק שניים בעולם קראו לה נעמה,
השאר אמרו־ נעמי.
אשתו שנאה רשמיות.
רק המשפחה ידעה.
הוציא מתיק החליפה תליון כסף ישן,
שרוט, משופשף.
תמיד שמר איתו.
פתח.
בתוך:
תמונה
אישה צעירה לצידו
מחזיקה תינוקת עטופה בשמיכה ורודה.
הילדה בשקט בוהה.
נשימותיה נפסקות,
לא סדירות.
באצבעות רועדות, הוציאה מתחת לקמט של שמלתה חוט עם תליון קטן, עקום, נסדק.
אותו עיצוב
חצי זוג אבוד.
הזמן קפא.
פתחה את שלה.
בפנים
תמונה ישנה של אותה אשה, הפעם לבד, מחבקת תינוקת.
ומאחור
שלוש מלים בכתב־יד:
תמצאי את אבא.
הגבר כבר לא יכול לנשום.
ידיו כיסו פניו ודמעות של שנים פרצו סוף סוף.
הילדה הביטה בו
ממש הביטה.
לעיניו.
לקווי החיוך.
לדמעות שלא הסתיר.
ואז לחשה:
אבא?
הוא אסף אותה בהססנות
כאילו יפול עליה שוב אסון אם ילחץ חזק.
אבל עוד לפני שהספיק לומר מלה
דלתות האולם נפתחו.
רוח לילה עם ריח ים פרצה.
כולם הבינו שמשהו משונה קורה.
בפתח, אשה עמדה.
רהוטה
מצולקת
מותשת
אבל חיה.
כשהילדה הרימה מבטה
זעקה רועדת צעקה בכי:
אמא!
בעל הבית הביט למעלה
וכל האורחים, בעלי עסקים, נדבנים ופוליטיקאים
צפו בגבר שהחזיק מגדלים, חברות, הון
נמוג לרסיסים,
כי מה שכסף לעולם לא הצליח להחזיר
הרגע נכנס יחף בדלת.
