בשנת תשע”ח (2018), עמיחי בן-עמי, גבר בן 34 מהעיר עפולה, חלם לצאת מהעוני על ידי גידול חזירים. הוא שכר חלקת הר נטושה בסמוך ליישוב קציר, במטרה להקים שם דיר קטן.
הוא השקיע את כל חסכונותיו, לקח הלוואה מהבנק הבינלאומי, בנה דירים, חפר באר מים, ורכש שלושים חזירונים.
ביום שהעלה את החזירונים הראשונים להר, אמר בגאווה לאשתו, גפן, בת 31:
רק תחכי לי. בעוד שנה נוכל לבנות לנו בית משלנו.
אבל החיים לא היו פשוטים כמו שמספרים בסיפורי הצלחה בטלוויזיה.
תוך פחות משלושה חודשים, התפשטה מחלת חזירים מסוכנת בכל הצפון. חוות חזירים רבות באיזור התמוטטו בזו אחר זו. שכנים נאלצו לשרוף את כל הדירים כדי לעצור את המגפה. במשך שבועות, עשן כבד כיסה את ההרים.
גפן נבהלה.
בוא נמכור אותם כל עוד הם בחיים, ביקשה בתחינה.
אבל עמיחי היה עקשן.
זה יעבור. צריך להחזיק עוד קצת מעמד.
מדאגה מתמדת ולילות ללא שינה, גופו נחלש. אף אשפזו אותו בבית החולים העמק בשל תשישות ולחץ. יותר מחודש נח אצל קרובי המשפחה של אשתו בערבה.
כשחזר אל ההר, חצי מהחזירים כבר לא היו. מחירי ההזנה הוכפלו. הבנק החל להתקשר כדי לדרוש תשלומים על ההלוואה.
בלילות, כשהגשם דפק על פחי הדיר, הרגיש כאילו כל עמלו אובד ונשבר.
עד שבלילה אחד, אחרי עוד טלפון מהנושים, ישב אפוף ייאוש ולחש:
די, נגמר לי הכוח.
למחרת סגר את הדיר. מסר את המפתח לבעל השטח, מר אשר אחימאיר, וירד מהר. לא היה יכול להביט בהתמוטטות חלומו. במחשבתו, הכל כבר היה אבוד.
חמש שנים, לא העז לחזור.
הוא וגפן עברו לתל אביב ועבדו כפועלים בבית חרושת. החיים היו פשוטים לא עשירים, אבל שלווים.
כשמישהו הזכיר חזירים, היה רק מחייך במרירות.
האכלתי את הכסף שלי להר.
אך בראשית השנה, התקשר אליו לפתע מר אשר בקול רועד.
עמיחי תעלה הנה. קרה משהו גדול בדיר שלך.
למחרת, נסע עמיחי מרחק רב באוטובוס הישן מהעמק. שבילי ההר כוסו עשב ועצים, כאילו ננטשו עשרות שנים.
כשהתקרב, ליבו הלם מדאגה ומהתרגשות.
האם הדיר נהרס?
האם כל זכר לחלום נמחה?
כשהשלים את הפנייה האחרונה בשביל, נעמד נדהם.
המקום שנטש חי.
כבר לא היה זה אותו דיר ישן. הגג החלוד כוסה גפנים וירק. הדיר הבוצי נטמע בתוך חורש פראי. העצים סביב גדלו והסתירו את השביל הישן.
אבל לא זה היה העיקר.
היו שם קולות.
גרונק גרונק
עמיחי קפא במקומו.
לאט פסע לגדר שכבר נטמעה בתוך קוצים ועשבים. כאשר הציץ פנימה, נשימתו נעתקה.
היו חזירים.
לא אחד או שניים אלא רבים.
גדולים ובעלי גוף חזק. וגם לא מעט חזירונים קטנים משתובבים.
שלושים החזירונים שהשאיר לפני חמש שנים הפכו לעדר אדיר.
לא ייתכן לחש.
מר אשר, שצעד בעקבותיו, ניגש אליו.
זה מה שאמרתי לך, אמר בשקט. הם לא נעלמו.
אבל איך הם שרדו? שאל עמיחי, עדיין לא מבין מה רואות עיניו.
מר אשר התיישב על סלע סמוך.
כשעזבת, כמה חזירים נשארו בדיר. הם פרצו את הגדר וברחו ליער. חשבתי שימותו. אבל הם הסתדרו.
עמיחי הביט סביבו.
מאחורי הדיר נבע מעיין קטן שמעולם לא שם לב אליו קודם. עצי בננה, שיחי בטטה, הציצו מכל עבר. דקלים, צמחי בר, וכל טוב הארץ.
הם למדו איך לשרוד בהר, אמר אשר. והתרבו.
עמיחי הביט בעדר. כמה מהחזירים הרימו ראשם, כאילו זיהו אותו, אף שעברו שנים.
אחד הגדולים התקרב אל הגדר. עורו אדמדם וצלקת על אוזנו סימן ההיכר של החזירון הראשון שרכש בזמנו.
זה לחש עמיחי.
זה החזיר הראשון שגידלתי.
משהו התכווץ בו מבפנים.
כל מה שחשב שאיבד נותר פה.
לא רק בחיים אלא פורח.
ומה תעשה עכשיו? שאל מר אשר.
עמיחי שתק.
הביט על ההר, על הדיר, על החזירים ששוטטו בעשב, כאילו חמש השנים שעברו לא היו.
לאט חייכה בו שמחה ישנה, שלא חווה זמן רב.
אולי, מלמל חרישית,
החלום שלי עדיין לא מת.
וברגע ההוא הבין משהו, שבעבר חשב שכבר אבד לו.
לפעמים, גם אם עוזבים חלום
יש רגעים שהוא עדיין מחכה לך לשוב אליו.
