תסלחו לנו, פתח אחד השוטרים. אבל הגברת כאן טוענת שהחתול שלכם קפץ למרפסת שלה, תקף אותה ואז גנב לה את החתלתול
יש בניינים כאלה, שאנחנו קוראים להם “בניין פינתי”. שני אגפים מחוברים לבניין אחד, אבל עומדים בזווית ישרה. כשיש מרפסות בצד הפנימי, בפינה הן כמעט נצמדות מדובר במרחק של מטר וחצי במקסימום.
אז ככה
אני ורותם, אשתי, גרים בקומה החמישית. שנינו עובדים באותו משרד במרכז תל אביב, ונוסעים יחד ברכב לעבודה וחזרה.
ערב אחד, כשעשינו את דרכנו חזרה מהחניה, ראינו חבורת כלבים משוטטים תוקפים חתול רחוב, זה שכולנו האכלנו מדי פעם. גם אנחנו.
רצתי אליהם, והצלחתי להבריח את הכלבים. החתול היה פצוע, אבל לא מסוכן. לקחנו אותו איתנו, הכנסתי אותו לאוטו.
במרפאה הווטרינרית ניקו לו את הפצעים, תפרו, חיברו לו אינפוזיה של נוזלים וויטמינים, נתנו לו אנטיביוטיקה והורו לנו להביא אותו כל יום לבדיקה וזריקות לשבוע הקרוב.
כך שאול הגיע אלינו הביתה.
למה שאול? על שם “שאול המלך”. המבט שלו היה מאיים למדי. בפועל
תוך יומיים השתנה לגמרי כבר התרגל לאכפתיות, לחום, ישן על הגבוהה של הספה, התפנק וגרגר בעונג כשרותם ליטפה אותו.
ראה איך הוא נהנה, צחקה כשהייתה מגרדת לו את הבטן.
הוא קימט את אפו הפצעים עוד כאבו אבל לא הפסיק לגרגר. היה ברור לו שזה המקום הנכון.
בריאותו השתפרה, פרוותו הבריקה, תוך זמן קצר הפך לבן בית נרדם בחיקנו, נצמד אלינו.
העבר הרעב, הקור, המריבות טשטש ונעלם, כאילו הכול חלום רע. היום הוא יוצא למרפסת, מתיישב על המעקה, מתבונן בסקרנות בשכונה. לרדת לרחוב אפילו לא מעניין אותו. הוא הבין היטב מה המשמעות של “רחוב”.
מעולם לא הטרידו אותו מרפסות השכנים, עד שיום אחד
במרפסת הסמוכה, בצמוד אלינו, הופיע חתלתול קטן, אפור, רך ונקי.
מפונק מגזעי מה הוא כבר מבין מהחיים? חשב שאול בזלזול, והפנה את גבו.
אבל למחרת שמע קולות מוזרים מהמרפסת של המפונק. התקרב והבחין בחתלתול מסתתר בפינה, בוכה חרש.
היי! פנה אליו שאול. למה אתה בוכה? האוכל לא לטעמך?
הקטן רעד, נצמד לקיר, שתק בפחד, בוהה בחתול הגדול והמבעית.
למה אתה בוכה? התעקש שאול.
ואז שח החתלתול בלחש, מבלי לזוז ממקומו:
היא הרביצה לי בכפכף אתה יודע כמה זה כואב?
שאול מעולם לא חטף כפכף. אליו בבית רק התייחסו יפה, חדלו לכעוס עליו, הרשו לו הכול. אבל את תחושת הכאב הוא הכיר.
כפכף? הופתע. על מה?
ייללתי מוקדם בבוקר. הייתי רעב
אז? שאול התבלבל.
זהו אז היא הכה בי, וגם צעקה נורא
שאול השתתק. החתלתול רטן בשקט והתכווץ עוד יותר, ממש פחד להוציא הגה.
עלה בי זיכרון מחיי הרחוב הקור, הרעב, הפחד שכל הזמן שרר.
זה קורה הרבה? שאל ברוך.
כמעט כל יום, ייבב הקטן. כל רעש, כל מעשה קטן היא חסרת סבלנות אוהבת להתפאר בפני החברות כמה אני יקר. כמה עליתי לה. אבל מה זה “יקר”, אני לא יודע
אני יודע, חשב שאול. אמנם אצלי “יקר” תמיד היה נאמר בחיבה, אצלה כל כך שונה.
המצב היה מוזר. ריחמתי על החתלתול, אבל הרחוב כבר לא היה ברירת מחדל. הפכתי לחתול בית של ממש. מה עושים במקרה כזה?
קראו לקטן להיכנס פנימה. הוא השפיל את ראשו, השתין מפחד, וברח פנימה כל עוד נפשו בו.
שאול הביט בכתם שהשאיר על הריצפה, נזכר ברגע בו פחד עד כדי כך בעצמו פעם, מול כלב גדול.
מאז, היה שוהה יותר ויותר במרפסת. לחתלתול קראו תחזיקו טוב שקל.
לדעתי, שם מתאים לו הרבה יותר מסכן.
המסכן התרגל אלי. כל פעם כשיכול, הציץ למרפסת להתמלא קיטורים:
היום היא אמרה לי גנח שאם אעשה עוד רעש, תעיף אותי מהמרפסת. נמאס לה לנקות אחרי
לי סמרה הפרווה. כל פעם שמעתי את הצעקות, הקללות, ולפעמים את הצליל החד של כפכף פוגע בגוף זעיר.
הפתרון הגיע אלי מזמן, אבל הפחד שיתק. על כזה דבר הרי משליכים החוצה. ואני אחרי שעברתי כל כך הרבה לא רציתי לחזור. לא רציתי לאבד את הבית והמקום החם שמצאתי.
אלא שהרעיון, שהקטן עלול למות לא עזב אותי.
הכול קרה בתוך פחות מיום.
שאול התמקם במרפסת, עוקב. מהדירה הסמוכה נשמעו קללות. האישה שוב צעקה על מסכן, אפילו דרך הדלת השקופה ראיתי: היא התכופפה, הרימה כפכף, הרימה ידה לעברו.
אני אהרוג אותך, טרחן מיותר! צרחה.
לא שמתי לב איך קפצתי מהמעקה למרפסת שלה.
היא לא הספיקה להכות. במיטה שלה הופיע לא, הופיעו.
משהו מבהיל, פראי, מגרגר. ענק, שיניים חשופות, עיניים בורקות. להבהות יצאו מאפו ובפיה שלה נראו ניצוצות וצללים.
היא צווחה, ועשתה במכנס הפיג’מה, פשוט כך.
“סתן” הופיע לפניה.
הרמתי כף עם ציפורנַיים. היא התכווצה, השתנקה ואיבדה הכרה.
כעשר דקות עברו, ואז דפקו אצלנו בדלת. על הסף עמדה השכנה, מבולגנת, עיניה פראיות:
החתול שלכם תקף אותי!!! שרט אותי וגנב לי את החתול היקר שלי! אני מזמינה משטרה!
גברת, ענתה רותם בקור רוח החתול שלנו בבית, לא יוצא לשום מקום. אין אצלנו חתלתול.
פניה התעקמו. רצתה להוסיף עוד משהו, אבל רק נשפה בזעם והסתלקה.
אחרי רבע שעה הופיעו שוטרים. מאחוריהם אותה שכנה, מסבירה במשפטים מבולבלים.
סליחה, פנה אלינו שוטר. טוענת שבעל החיים שלכם קפץ למרפסת שלה, תקף אותה וגנב לה את החתלתול
מה? נדהמתי יחד עם רותם.
היו פניהם של שנינו מלאות פליאה.
קצינים, תיכנסו בבקשה, אמרתי. תראו בעצמכם: שאול שוכב לו כאן על הספה, לבדנו, אין לנו בכלל חתלתול.
כולם נכנסו. שאול באמת ישן בשקט בסלון.
זה הוא! צווחה השכנה. הוא תקף אותי וגנב לי את שקל!
סליחה, מה הוא גנב? לא הבינו השוטרים. החתול שלהם גנב לך שקלים?
מה פתאום! התפרצה. זה שם של החתלתול שלי!
השוטרים הלכו למרפסת, מדדו בעין את המרחק.
כמעט שני מטר. ציין אחד.
באמת את טוענת שחתול עבר מרפסת עם חתלתול בפה? פקפק השני.
אתם לא מאמינים לי?! התפרצה. התרוצצה בדירה, צעקה: שקל! שקל! שקל!
פתחה ארונות, חיטטה, הפכה סל כביסה, שפכה קופסאות על הרצפה.
השוטרים נאלצו להושיב אותה בכוח.
גברת, פנה אליה השוטר. כעת את מפרה את החוק. על נזקים כאלה הדיירים כאן רשאים להגיש נגדך תביעה.
מה? נגדי?! אחרי שחתול שלהם התעלל בי וגנב לי את החתלתול?!
דרך אגב, ציין השני. היכן השריטות, הנשיכות? תראי לנו בבקשה.
היא איבדה את הביטחון, הביטה בבלבול, ואז צווחה:
אני עוד אראה לכם! כולכם תשלמו!
רותם אמרה בשקט:
אגב, יש ריח חזק של שתן איפה שאת יושבת אולי תקומי רגע מהכיסא?
עיניה נפערו. אדמומית כיסתה את פניה, ירקות, ואז חיוורון. ברחה, טרקה את הדלת.
תרצו להגיש תלונה? שאל שוטר.
לא, ענינו יחד.
נדמה שיש לה בעיות, ציינה רותם בלחש.
סליחה על ההפרעה, סיכמו ועזבו.
נותרנו לבד. התבוננתי בשאול. הוא כבר ישב, ער ועירני.
נו, אמרתי.
נו, חזרה רותם אחרי.
שאול הביט בנו באשמה, ירד מהספה והלך לשידה. ביד מיומנת פתח בדחיפת ציפורן קטנה את הדלת, קפץ פנימה, ושלף מבין המגבות חתלתול.
אלוהים נעתקה שנינו נשימתנו.
התיישבנו לידה.
שאול הניח את המסכן ליד רותם, שהרימה אותו. הוא רעד כעלה.
ומה עכשיו? שאלה רותם, מחבקת את החתלתול אל ליבה.
הקטן נצמד עוד יותר.
אל תפחד, קטן, אמרתי. אצלנו חתולים מקבלים אהבה, לא מכות.
רותם ליטפה אותו:
ואתה, שאול היית צריך לחשוב פעמיים. ככה לא עושים. יש דרכים אחרות
אחרות? השתוממתי. הוא הציל אותו מידי מכשפה. מגיע לו עונש?
ובכלל, המשכתי אצלנו אין חתלתול. שמעת מה אמרו השוטרים.
תמיד אותה סולידריות גברית, אמרה רותם, פונה למסכן. אולי גם ניתן לו פרס?
ברור! צחקתי. בוא, שאול, תקבל חזה עוף.
תראה אותו עשתה את עצמה נעלבת, מחפשת חיזוק מהקטן.
אבל הוא שלח ברכות את כפותיו, החזיק את אצבעותיה של רותם, והצמיד ראשו ליד.
היא חייכה, ואמרה:
טוב, נסלח לו הפעם.
הלכתי עם שאול למטבח. המסכן נשאר אצל רותם, נרגע לאט, וגרגר.
בסופו של היום הזה, הבנתי מה המשמעות של “יקר”. לפעמים, אדם או יצור חי באמת יקר כשנותנים לו אהבה לא כסף, לא תעודה. רק חיבוק, רק מעט רוך. ואולי, עם הזמן, גם המסכן שלנו ילמד להרגיש כך.
