הגבר עזב אותי עם שישה ילדים וחזר רק אחרי חמש־עשרה שנה. אבל בבוקר ההוא עוד לא ידעתי שזה לתמיד… בחיים לא חשבתי שהוא מסוגל לכזה דבר.
אני זוכר כל פרט מהיום ההוא.
שש קערות של דייסת סולת על השולחן, ריח קפה שחור טרי והגינס הישנים שהוא אהברק בהם הרגיש הוא עצמו.
הוא נישק כל ילדמהר, אבל עם איזה ריכוז שקשה להסביר.
אותיבמצח.
ואמר:
נתראה בקרוב.
חייכתי בחזרה. אז עוד לא ידעתי שבקרוב זה בעצם לנצח.
בהתחלה לא נבהלתי.
הוא תמיד היה הולךלעבודות בחוץ לעיר, לחברים, להתרענן.
אבל עבר שבוע. ואז שבועיים.
הטלפון שותק.
המכרים מושכים בכתפיים.
מהבנק הגיע מכתב: החשבון מוקפא.
מהעבודהעדכון שהוא עצמו התפטר בלי הסבר.
אחר־כך הגיעה החרדה.
אחריההכעס.
ואזהחלל.
נשארנו. שבעה.
אני ושש זוגות עיניים שמאמינות בפשטות של ילדים שאבא יחזור.
לא יכולתי להם להגיד שהוא לא הלך לאיבודהוא הלך. במודע.
בהתחלה עבדתי בקפה שכונתי.
אחר־כך בלילות במאפייה.
אחר־כךמנקה, מורה פרטית, מטפלת לקשישים.
שינה של שלוש שעות, אוכלת מה שנשאר.
הילדים גדלו.
הנעליים התקצרו על הרגליים, המחברות התרוקנו, והידיים שלי התעבו.
למדתי לתקן הכל לבד: ברז, מגהץ, אפילו את הרכב הישן של השכן, שבתמורה נתן עגבניות ומלפפונים.
כשהשכנים לחשו
הוא עזב אותה, והיא שורדת
רק חייכתי.
לא בשבילם. בשביל הילדים.
אחרי כמה שנים הבן הבכור, נמרוד, אמר לי:
אמא, אנחנו לא צריכים אותו. יש לנו אחד את השני.
הנהנתי.
ולראשונה מזה שניםהרגשתי שאני לא נופל, אלא עומד.
גם אם על רגליים רועדות.
חמש־עשרה שנים עברו, כמו נשימה אחת ארוכה.
הילדים התבגרו.
יש שנסע ללמוד, יש שנשאר לעזור.
הקטנה, שירה, עדיין אהבה לישון איתיאמרה שחולמת חלומות טובים רק ככה.
אני כבר לא ציפיתי לו.
לא כעסתי.
פשוט מחקתי אותו מהזיכרוןכמו קטע שמע על קלטת שאי־אפשר למחוק או להשמיע.
ואז, בוקר אחדדפיקה בדלת.
חשבתי שזה הדוור.
פתחתיוקפאתי.
הוא עמד שם.
שיער אפור, קמטים עמוקים, מעיל ישן.
אבל עדייןהוא.
הקול אותו קולרק חלש.
שלום, אמר. אני… חזרתי.
הרגשתי שהאויר נהיה כבד.
למה? שאלתי.
העיניים שלו ברחו הצידה.
אני חולה. הרופאים אמרו שנשאר לי מעט זמן. רציתי לראות אתכם. את הילדים.
לא מצאתי מילים.
הידיים רעדו לי. בחזה היו רק קשרים.
שלף מעטפה קטנה מהמעיל.
זה בשבילכם.
לקחתי אוטומטית.
תמונה ישנה, דהויה: אנחנו, צעירים, עם הילדים ליד ים כנרת. ומאחור, בכתב ידו:
סליחה שלא הייתי. רציתי להיות מישהו… ואיבדתי הכל. אבל אתםהיחידים שזכיתי לקרוא להם בית.
לא ידעתי מה לענות.
הדמעות עלו. לא מרחמיםמעייפות.
מהעובדה ש־15 שנים הוא היה רוח, ופתאוםאדם בשר ודם.
שמתי קומקום.
ישבנו בשתיקה.
הוא סיפר שחי בעיר אחרת, שניסה להתחיל מחדש, שהביןזה לא הצליח.
אמר שראה בחדשות על עמותת יד ביד שפתחתי עם הילדים לפני שנתיים.
שלא האמין שזה באמת אנחנו.
אמרעזרת לאמהות אחרות שנעזבו. אני… גאה בך.
המילים נשמעו מפי מישהו אחר.
ואז שאל:
אפשר לראות אותם? אפילו פעם אחת?
בערב, הילדים הגיעו.
הבוגריםעל המשמר. הקטניםביישנות שקטה.
הוא עמד ליד החלון, לא העז להסתובב.
זה הוא? שאל נמרוד.
הוא, עניתי.
שתיקה ארוכה.
ואז שירה ניגשה ראשונה.
אתה באמת אבא?
הוא הנהן.
אז הנה, אמרה והושיטה לו ציור. ציירתי את כולנו. גם אותך.
הוא בכה. בפעם הראשונה.
הוא חי אצלנו עוד שלושה חודשים.
לא בבית־חוליםבבית.
לא כאבא, לא כבעל, אלא כאדם שלמד להיות שוב ליד.
כל בוקר קרא לקטנים סיפור.
עזר לנמרוד לתקן את הרכב הישן.
ישב איתי, שתה תה ואמר:
את הרבה יותר חזקה ממני.
ביום שנפטר, מצאתי על השולחן מכתב.
פשוט. בלי מליצות.
הלכתי אז כי פחדתי.
פחדתי שיצטרכו אותי. פחדתי שלא אצליח.
אבל אתהצלחת.
הבנתי: חזקים לא מי שהולך, אלא מי שנשאר.
תודה שנשארת.
סלחי שלא נשארתי.
אוהד.
באביב, פיזרנו את אפרו ליד אותו חוף בכנרת.
המים היו שקטים, חמימים.
שירה לחשה:
אמא, עכשיו הוא בכל טפטוף של גשם, נכון?
חייכתי.
נכון, מתוקה. בכל אחד.
כשחזרנו הביתה, פתאום הבנתי שלא איבדתי כלום.
כן, חייתי בלעדיו.
אבל לא בלי אהבה.
כי אהבההיא לא תמיד ביחד.
לפעמים היא פשוטלא לוותר.
