בעולם שבו הכל נמדד לפי מותגים ותגי מחיר, לא פעם שוכחים את העיקר את האדם שמולנו. אני נזכרת בסיפור ישן, שהתרחש בערב התרמה סגור באחד המלונות היוקרתיים של תל אביב.
אולם הזהב היה מואר באלפי נגיעות של נוצץ, תכשיטים וזהב התרוצצו מכל עבר. הדסה נכנסה לבושה בשמלת ערב מוזהבת ועיניה קורנות, לצידה צעד גבריאל, והוא לגם יין יוקרתי ושוחח בצחוק עם המוזמנים. רגע השקט נקטע כששערי האולם נפתחו ודמות צעירה הופיעה ילדה בשם מצפה. מעילה היה פשוט, בצבע בז’ שכבר הספיק לשרוד חורפים רבים, נעליה שטוחות ורגילות.
הדסה הפסיקה את הצחוק שלה, ועיניה לא הסתירו את חוסר הסבלנות. היא חסמה את דרכה של מצפה, סוקרת אותה בהתנשאות. גבריאל, נוטה אל אוזנה של הדסה, לחש בקול שאפשר היה לשמוע:
מעניין אם המנקה שכחה שהכניסה לעובדים מאחור
הדסה התקדמה שלב נוסף וצחקה:
חמודה, מרק חינם מחלקים שלושה רחובות מפה. את מפריעה לנוף של הערב שלי.
מצפה רק השיבה מבט ישיר, עמוק ובוטח. בעיניים השקטות שלה היה יותר כבוד והדר מכל הברק באולם.
ואז, בקצב מהיר, נכנס לאולם יהושע, איש מבוגר בחליפת מחויטת, מנהל הקרן. הוא לא התייחס כלל אל הדסה וגבריאל, שכבר התכוננו להחמיא. יהושע פנה ישר למצפה, הירכין ראשו בכבוד ואמר:
גברת בן-דוד! מתנצל, המטוס הפרטי שלך נחת מוקדם מהצפוי. החוזה לרכישת קבוצת החברות מוכן וממתין לחתימתך.
השתררה דומיה. הבעת פניה של הדסה נותרה קפואה מהלם, ידה השתחררה מהגביע, ויין אדום יקר נשפך על רצפת השיש בצליל חד.
סיום הסיפור
מצפה ניגשה בנחת, שלפה עט מיד העוזרת וחתמה על המסמכים במעילה הפשוט, בלי להסיר אותו.
פנתה אל הדסה, צלולה וקרה בקולה:
ולעניין, הדסה, המסיבה הזו כבר לא שלך. רכשתי זה עתה את הבניין ואת החברה של בעלך. לא נראה שהאסתטיקה שלך משתלבת בתוכניות שלי. מאבטחים, האם תוכלו להוציא אותם החוצה?
גבריאל והדסה עמדו משותקים, עד שהאבטחה החלה ללוות אותם החוצה בנימוס תקיף.
המוסר: לעולם אל תשפטו אדם על פי בגדיו. מי שנראה כאילו אין לו כלום, הוא זה שעתיד לקבוע את גורלך.
האם גם אתם פגשתם גאווה דומה? שתפו אותנו בסיפורים שלכם בתגובות.
