דובה ענקית דפקה על דלתו של היערן. האיש הזקן פתח מופתע ותמה מדוע מתקרב אליו חיית בר, ולא שיער מה עומד לקרות.
שנים רבות גר לבדו בשולי יער במושב קטן בגליל. פעם הבית היה מלא חיים: חברים היו מגיעים, לעיתים גם בני משפחה, והמכוניות חנו בחצר. מתוך הבית בקעו קולות וצחוק. עם הזמן הכול הלך ודעך אשתו נפטרה, בנו הבכור עבר לתל-אביב וכמעט שלא שמר על קשר. הבית ליד המעיין הפך שקט וריק.
הזקן התרגל לבדידותו. כל בוקר ישב עם התה במרפסת, הביט בעצים, הקשיב לרוח שנשבה בין עצי האורן, והסיט עצים אל התנור. מדי פעם חצתה איילה את הדרך, לפעמים ראה שועל מתגנב בשולי הכרם, אך חיות בר מעולם לא התקרבו אל הבית.
אותו בוקר התעורר לפני הנץ החמה. חשב תחילה שבגלל הרוח נשברה ענף שפגע בדלת. אחר כך שמע קול עמום, כאילו דחף חזק ניתך על המרפסת.
האיש לקח מעיל עבה ופתח את הדלת בעדינות. הוא נדם.
על הסף עמדה דובה עצומה. אדים הנצו מנחיריה, שאריות שלג נצצו על פרוותה. אבל הדבר המוזר ביותר כלל לא היה גודלה.
היא נשאה בפיה גור קטן.
הדובה לא השמיעה נהמות ולא חשפה שיניים היא רק עמדה שם והביטה היישר בעיני הזקן. במבטה לא היה זעם דאגה בלבד.
לבו פעם בחוזקה. כל אחד במקומו היה סוגר מיד את הדלת ומתבצר. גם הוא כמעט עשה זאת.
אבל משהו במבטה גרם לו להישאר. בזהירות פסע צעד קדימה. הדובה הניחה בעדינות את הגור על השלג.
ובאותו הרגע עשתה הדובה משהו שאפשר לזקן להבין סוף-סוף מדוע באה אליו.
גופו הקטן של הגור כמעט ולא זע.
כשהתכופף, ראה שעל כפת הגור לולאת מתכת דקה מלכודת ציידים אשר חתכה עמוק לתוך העור. הגור היה חלש ונשם בכבדות.
בהססנות פתח האיש את הלולאה והסיר אותה בעדינות מכפת הגור. הרים אותו, נכנס הביתה והניחו בקרבת התנור, כיסה במטלית צמר ישנה והחל לעסות בחום ואהבה.
הדובה המתינה כל אותה עת על המרפסת ולא זזה ממקומה.
כעבור זמן קצר הגור התנשם קלות ופקח את עיניו. הזקן לקח אותו בזרועותיו והחזירו החוצה.
הדובה התקרבה, אספה את גור-הדובים בפיה ורכנה לפתע ונגעה בידו של האיש בחוטמה.
אז סבה לאחור וחזרה אל העצים.
למחרת עבר היערן בצמחייה שמסביב ומצא לא רחוק חמש מלכודות נוספות כאלה. כולן פירק ולקח איתו.
אחר כך כמו לפני שנים רבות שב שוב מדי בוקר להלך בשבילי היער בין עצי הגליל.
