סנדוויץ’ אחד וסוד שנשמר 15 שנה…
לפעמים נדמה לנו שאנו פשוט עושים מעשה טוב. אך מה אם אותו מעשה הוא המפתח לעבר שלנו?
היום אני רוצה לספר לכם את סיפורו של דימה. זהו תזכורת לכולנו: אל תהיו אדישים לצרתו של האחר.
**סצנה 1: מבחן לאנושיות**
דימה וחברתו נעה ישבו על ספסל בגינה הציבורית בירושלים. השמש זרחה, האוכל היה טעים, הכול נראה מושלם עד שניגש אליהם ילד קטן, מלוכלך ומרופד, בידו מכונית עץ שבורה.
נעה קימטה את מצחה וגירשה אותו:
“תלך מפה, אי אפשר לנשום לידך!” אמרה בלי אפילו להסתכל עליו.
**סצנה 2: מעשה של חסד**
דימה לא הצליח להישאר אדיש לעיניו העצובות של הילד. הוא התעלם מהמבט של נעה, שלף את שקית האוכל שלו והגיש אותה לילד.
“קח, זה בשבילך. תיקח הכול,” אמר דימה ברוך.
הילד תפס את הסנדוויץ’ בידיים רועדות, אך להפתעת דימה לא החל לאכול. במקום זה פנה ורץ במהירות לפינה חשוכה.
**סצנה 3: המחבוא הסודי**
משהו בלב של דימה צבט. סקרנות? תחושת בטן? הוא החל לעקוב אחרי הילד לסמטה מאחורי מכולת ישנה. שם, בין ערמות בגדים, שכבה אישה מבוגרת תשושה. הילד פרס את הסנדוויץ’ בזהירות והחל להאכיל את האישה, פיסה אחר פיסה. דימה עמד מהצד, לִבּו מתכווץ.
**סצנה 4: התליון הגורלי**
הזקנה חייכה חלושות, הסירה מצווארה תליון מכסף ישן ושמה אותו בידו של הילד. דימה התקרב, ואז ראה באור הפנס את התליון זה היה בדיוק אותו תליון עם חקיקת השושן שהיה לאמו ביום שנעלמה, לפני חמש עשרה שנה.
**סיום הסיפור:**
דימה יצא מהצללים, קולו רעד:
“מאיפה… מאיפה יש לכם את זה?” שאל, מצביע על התליון.
האישה הרימה אליו עיניים עייפות. היא הביטה בו ארוכות, ופתאום עיניה התמלאו בדמעות.
“דימה? … בני, זה אתה?” לחשה בקול חנוק.
והתברר: מאז התאונה לפני חמש עשרה שנה, אמו של דימה איבדה את הזיכרון. לא ידעה מי היא או מאין באה. כל השנים חייתה ברחובות, שורדת בזכות חסדם של עוברים ושבים וילד יתום אותו הכירה במקלט ודאגה לו כמו לבן. התליון היה החפץ היחיד ששמרה מתוך תקווה שיום אחד יחזיר אותה הביתה.
דימה כרע על ברכיו, חיבק אותה חזק אל לבו ובכה. ברגע זה הבין: אילו רק היה שומע לעצתו של נעה ומגרש את הילד, היה מאבד לתמיד את מי שהתאבל עליה כל חייו.
**מוסר השכל:** הלב שלנו רואה הרבה יותר ממה שהעיניים מסוגלות. לעולם אל תחסכו במעשה טוב לזרים ייתכן שאותו זר נושא עמו את המפתח לאושר שלכם.
