נועה חזרה הביתה מוקדם מהצפוי עם שלל מטעמי בית מאמא שלה. היא רצתה להפתיע את בעלה, אבל עידן, במקום לקבל אותה בחום, שלח אותה לסופר. התוצאה הייתה לגמרי לא צפויה.
התיק הכבד משך לה את הכתף עד שנועה נאנקה במהירות. הגב התחתון שוב הציק לה כבר חודשיים זה ככה, לא מרפה. בזהירות הניחה את שני השקים על האספלט הסדוק שליד התחנה.
נשפה עמוק. התינוקת שבבטן התחילה להשתולל באי נוחות. חודש שישי לא צחוק בכלל. במיוחד כשהחלטת להפתיע את עידן וחוזרת מההורים שלושה ימים לפני הזמן שסיכמתם. כל כך התגעגעה אליו שברגעים האחרונים באוטובוס לא הפסיקה לגלול בעיניים מתי כבר רואים את הגגות של הבניינים בשכונה.
מה עידן עושה עכשיו, מעניין? בטח אין לו מושג שהיא כבר ממש כאן רק עשר דקות הליכה מהבית. הדרך מהתחנה לדירה נראתה אין־סופית. התיקים העמוסים ריבה בעבודת יד, גבינות, אפילו ריבת אתרוגים פשוט הרגו אותה.
אחרי עוד חמישים מטרים נועה הבינה שאין מצב שתגיע. הגב לא יחזיק.
שלפה את הטלפון והתקשרה לעידן.
״עידני, שלום,״ לחשה, כשהוא סוף־סוף ענה.
״נועה? מה קורה? קרה משהו?״ נשמע מודאג.
״הכול בסדר, פשוט… הגעתי! אני ליד התחנה של הבית. תוכל לרדת לעזור לי? סוחבת משקל של סבתא מרים, כמעט שוקלת חצי טון…״
שתיקה מוזרה בקו. נועה בדקה פעמיים שהשיחה לא נקטעה.
״את בתחנה? עכשיו? למה לא אמרת? הרי קבענו לחמישי!״ קולו עלה טון.
״רציתי להפתיע אותך,״ ענתה חמוצה, ״נו, אתה לא שמח? ממש עייפה. רד כבר!״
״רגע!״ פתאום קטע אותה. ״אל תבואי לכיוון. טוב, בעצם בואי, רק… נועה, תקשיבי, אין כלום בבית. רק תפוחי אדמה קצת, מה שנשאר. עזבי, תעשי סיבוב קטן לסופר ליד הגן. תקני איזה בשר טרי, בקר, שיהיה לנו טעים. לקחתי יום חופש. רוצה להכין לך צהריים מיוחדים שתחזרי לאווירה של בית.״
״איזה בשר, עידן?!״ גמגמה, מותשת, ״אתה שומע אותי? אני בחודש שישי, עם שני שקים ועוד כאב גב! רק רוצה שתפגוש אותי, בא לי לאכול ולישון.״
״נועה, תקשיבי, אני רוצה שהכול יהיה מושלם. באמת. את ממילא ליד הסופר. תקני בשר, איזה קילו. ותפוחי אדמה טריים אלה שיש בבית כבר על סף לגדול שורשים. ואם מישהו עוזר, סבבה. זה בשבילנו. אני כאן עושה הכנות.״
נועה הביטה על הכפות ידיים האדומות. התעוררה בה תחושת מרירות, עולה בגרון.
״אתה אמיתי?!״ קולה רעד. ״אתה באמת מצפה ממני, ככה, במצב הזה, ללכת לסופר ולגרור עגלה? למה אתה לא יכול לרדת לכאן?״
״אני באמצע… ניקיונות. אם ארד הכול יתחרבש. נו, נועה! תעשי בשבילנו. עוד רגע… אני מחכה!״ וניתק.
נועה עמדה נדהמת מול מסך חשוך. הלוואי יכלה לבכות, אבל משהו בפנים התעקש להישאר על הסף. במקום חיבוק עם פוך, נשלחה לסופר. אולי באמת מתכנן משהו גדול? נשמה עמוק ולימדה את עצמה להרים תיקים ולצעוד לעבר הסופר.
העגלה בינה לבין המדפים איכשהו לא זזה. מוכרת העייפה הביטה בה במבט מרחם. הבקר היה כבד, והתפודים הכפילו זאת. בידיים שלא הרגישה עוד ועוד משקל.
הטלפון צלצל שוב.
״הבאת?״ עידן נשמע שמח פתאום.
״כן. אני כבר ליד הבניין. תפתח לי.״ רטנה.
״חכי! אל תעלי! תשבי על הספסל רגע, עשר דקות גג.״
״עשר, עידן?! אין לי רגליים להישען עליהן!״ כמעט צעקה.
״הפתעה עוד לא מוכנה! קחי אוויר, עוד חמש דקות! בחייאת, נועה! אני חייב לסיים!״ וניתק שוב.
נועה נפלה על הספסל, נשענת על התיקים בתסכול. יכלה לזרוק את נתח הבשר לחלון קומה שלוש שלהם מרוב כעס.
עשר דקות עברו. אחר־כך עשרים. ברקע, עוברי אורח עייפים בתל אביב העיפו מבט. דמיינה כבר את הפרח או את הארוחה המפוארת שיחכה שום דבר לא שווה לה כל רגע נוסף עם אותם כאבים.
אחרי שלושים וחמש דקות, הדלת נשמעה. עידן יצא. פניו נראו עצבנויות, חולצה הפוכה, שיער פרוע וריח של אקונומיקה וספריי מפיץ ריח ים. ״הופה! מחכה פה?!״ ניסה חיוך דל ומיהר לחטוף את התיקים. ״איזה כיף, נו, בואי.״
״מה הריח הזה? ועוד אתה ספוג זיעה…״ קמה בקושי.
״הפתעה!״ קרא ורץ למעלית.
נכנסו. עידן פתח את הדלת בתנופה ועצר, מצפה למחיאות כפיים. נועה נכנסה מיד להריח ענן כלור ישן וריח חומרי ניקוי. עברה בין החדרים: הכול מצוחצח באופן מוגזם, השטיח רטוב, מפיות בכיור בית נטול חיים.
״נו, איך?״ הוא האיר, גאה כמו שקל חדש.
נועה סובבה מבט לאט, קולה חלש: ״זהו?״
״מה זהו? שלוש שעות עבדתי פה! ניקיתי הכל, סידרתי, שטפתי שירותים, אפילו את הפסלים שלך ניקיתי. כל זה רק כדי שתחזרי לניקיון שלא תגעי בכלום. נו, כשאת היית… בסופר.״
הרגישה חנק עולה בגרון.
״אז… בשביל לשטוף רצפה שלחת אותי לסופר עם הבטן והכאב גב? אפילו לא ירדת לפגוש אותי, כי… ניקית?״
״ברור! רציתי לשמח אותך! את תמיד אומרת שלא עושה מספיק. התעוררת מוקדם, באת לפני הזמן, הייתי חייב לסיים כמו שצריך. הלוואי היית מעריכה במקום להיראות כאילו ירקתי לך בקפה.״
״אתה קולט מה אתה אומר? מעניין אותך הפאנלים יותר ממני. רציתי אותך, לא נעליים מבריקות על הריצפה הקרירה. כל מה שהיה צריך זה יד תומכת מהתחנה, לא עוד יום ניקיונות. זה לא סיבה למסיבה!״
עידן האדים, השליך את הסמרטוט לכיור.
״הנה, שוב! אי אפשר לשמח אותך. מה שתגידי, אף פעם לא מספיק טוב. כל הלילה לא ישנתי, רק חשבתי עליך ועל הפתעה. אין ערך למה שעשיתי? כן, היה פה יותר נקי מבחתונה שלכם!״
נועה נחנקה מהעלבון. ״זה לא שווה את הכאב שעברתי עכשיו, עידן. ישבתי על הספסל שלושים דקות, רועדת. קניתי בשר ותפודים כשאין בי טיפת כוח. זה לא הפתעה זאת בדיחה אכזרית.״
״בדיחה?! הלוואי עוד מישהי תעריך… את רק על עצמך חושבת על בטן, על גב. גם אני עייף! גם לי קשה! לילה שלם חיכיתי, השתדלתי.״
כיסתה את פניה, דמעות בעיניים. ״אתה לא מבין כלום. סחררת את הבריאות שלי עם הפאנלים.״
״מה הקשר!?״ שוב עלה בטונים. ״הכל היה קורה כמו שצריך אם היית מחכה ליום שקבענו. הקדמת אז הכול השתבש. את כועסת עלי סתם. כפויה טובה! פשוט כפויה טובה.״
טרק את דלת החדר ונעלם.
הקטנה בבטן שוב בעטה. נועה התיישבה על כיסא, עיניה על נתח הבשר שלא הוכנס אפילו למקרר, עם תחושת בחילה שמשתלטת.
כעבור עשר דקות, הדלת נפתחה. עידן הציץ: ״לבשל? או שגם על אוכל תתווכחי?״
״אל תכין כלום. אני רק רוצה שקט ולישון.״ גמגמה בקול חלש.
״מעולה.״ טרק שוב את הדלת.
נועה גררה את עצמה לאמבטיה. הביטה על הדמות במראה חיוורת, עיגולים שחורים, שיער מדובלל. נזכרה כמה דימיינה בדרך שהוא יחבק ויגיד ״ברוך השבה הביתה״. חיבוק לא קיבלה.
אחרי המקלחת, שוב ריב הפעם על משהו קטן וזניח.
היא אספה תיק, יצאה ככה, חזרה להורים.
אמא שלו, אחותו וגם דודה רחוקה כולם ניסו לשכנע לא להתגרש. עידן התקשר כל יום, התנצל, הבטיח שהבין הכול. אבל נועה ידעה: היא לא רוצה לחזור, אין לה צורך בבעל שבשבילו בית מצוחצח קודם לרווחה של אישה בהריון והעתיד של הבת שלהם.
