במשך חודשיים סחבתי אחריי אישה בת 56 בין בתי קפה ומסעדות תל אביביות. אבל כשסוף סוף הזמנתי אותה אליי, המסכה שלה התמוססה ברגע.
חמש שנים חלפו מאז הגירושים. בהתחלה נהניתי מהשקט והרוגע של רווק בגיל מבוגר, דירה משלי בשכונה שקטה של רמת גן, לא חייב דין וחשבון לאף אחד. אבל לאחרונה התחיל להתגנב אלי ריקנות לא מוסברת כל ערב להיכנס לבית ריק, לבד.
אני בן 56, מרגיש בסדר, לא חסר לי כלום. החלטתי להרשם לאפליקציית היכרויות עברית האמת, לא ציפיתי ללהט. אבל הופתעתי. כבר בימים הראשונים גיליתי דמות מסקרנת.
הפרופיל היה נקי ופשוט:
“יעל, בת 56, אלמנה. מחפשת גבר טוב ונעים לזוגיות”.
התמונה שלה לא צועקת “פוטושופ”, עיניים שלה חמות. פתחנו שיחה קולחת וציינתי מיד: אני לא בשביל סמסים בלי סוף, מחפש מישהי אמיתית, ליום-יום וגם לחופשות. היא זרמה והסכמנו להיפגש במוצ”ש בכיכר הבימה.
הפגישה הראשונה הייתה קסומה. שוטטנו בשדרות רוטשילד, מזג האוויר אביבי. יעל סיפרה בהתלהבות על הנכדים, העבודה במעבדה, ואני הקשבתי, מדי פעם נעזר באווירה. מה שסיקרן אותי הרצינות שלה, בלי לחץ, וחיוך אמיתי.
אחר כך הזמנתי אותה לבית קפה “תמרה”, כמובן על חשבוני גבר ישן שכמוני לא מושיב אף אחת ליד תפריט לבד.
כך התחילה תקופה בסגנון “שוקולד ופרחים” אני הבאתי את הפרחים והשוקולד, אבל הזמן חלקנו. כל שישי ושבת תרבות: תיאטרון “הקאמרי”, מסעדות, מדי שבוע טיול בעמק האלה, לפעמים הופעה בגליל.
אני לא מתלונן על הוצאה, אבל אם אעשה חשבון, לא נעים.
יעל נצמדה אליי בנועם, לקחה לי את היד ואמרה לעיתים רחוקות:
“אלי, כיף לי אתך. אתה ג’נטלמן אמיתי.”
אין טעם להסתיר חשתי מוחמא.
אבל בדיעבד, כבר אז היו סימנים מדאיגים.
היא מעולם לא הזמינה אותי אליה. אף לא לספל תה תל אביבי, תמיד היו לה תירוצים: “הנכדה ישנה אצלי”, “הבית על הפנים”, או “עייפה מהעבודה, בוא ניפגש בבית קפה”. חשבתי אולי היא נבוכה, שכחה את חוויית גבר בדירה שלה. חיכיתי להזמנה.
שיחה על גיל הפכה לסוריאליסטית הכל תלוי בהקשר: למסעדות וטיסות לסיני היא נמרצת, אבל כשניסיתי לעבור לנימה אינטימית, הפכה ל”סבתוש” מאופקת.
בסינמטק, שורה אחרונה, שמתי בעדינות יד על ברכה. רק מגע קטן. יעל הסיתה מיד, בקורקטיות:
“אלי, אנשים מסתכלים.”
“חושך כאן, כולם במסך,” לחשתי.
“לא משנה, זה לא נעים. אנחנו לא ילדים מהתיכון.”
נאלצתי לכבד, למרות שהרגשתי טיפה נלעג אנחנו לא בני שש עשרה. פתאום עבר בי ספק: כמה זמן עוד אשחק את המשחק של המתביישים?
בארוחת ערב, מעניינת כמו תמיד, הפליגה בסיפורים על בעיות הגב, לחץ דם, מה עדיף סימוביל או אטקנדו. הקשבתי ושאלתי בעדינות האם תסכים שאקח אותה לרופא רציני. בתגובה לשאלה מה אני עושה לשמור על עצמי, עניתי שמצטרף לבריכה פעמיים בשבוע ראיתי אותה מתפתלת:
“למה לך לעשות ספורט? תכלס, בגילנו עדיף ספה וספר טוב מסוים לא להשתולל עם כלור.”
אני רציתי לחיות, לא להעלים ימים בטלוויזיה.
הגיעו רגעי האמת. אחרי עוד ערב במסעדה גיאורגית ביפו, יין רימונים, מבטים של תקווה, החלטתי להפסיק לדחות: צריך לברר האם באמת יש כאן זוגיות.
בתוך הרכב שלי, טיפות גשם נדבקות לחלון, אווירה של סוף יום שבת. החזקתי לה את היד, הפעם לא משכה אותה:
“יעל, אולי ניסע אלי? נשב, נשמע קצת מוזיקה.”
הרגשתי את השרירים שלה מתקשים, הפרצוף הרציני פתאום.
“אלי, למה אתה רומז בדיוק?”
“בלי רמיזות. את מוצאת חן בעיניי. שנינו פנויים, כבר חודשיים יחד זה לא הגיוני לרצות להתקרב באמת?”
פתאום נשפך ממנה נאום שלם על גיל, בושה ו”רוחניות”. ישבתי פעור פה.
“אבל מה אנחנו, ילדים? בשביל מי זה טוב? זה מגוחך בגילנו! תדמיין איך זה ייראה, עירומים קפלים, בטן עזוב, בגיל כזה מחפשים רעות ותמיכה לא תשוקות ילדותיות.”
שמעתי ונדהמתי: אז אני חיה גסה, רק על זה שאני משתוקק לקרבה אחרי שמונים יום?
“יעל, בחייך! אני מתאמן, הכול בסדר. ואת נראית נהדר. למה את קוברת את עצמך חיה? מי קבע שבגיל חמישים ושש נשאר רק לנכדים ולדאוג לשימורים?”
“זה ידוע!” התפרצה. “נשים נורמליות בגילי שותלות עגבניות בחצר ונוסעות למועדון נעליים! בעיני הילדים איזה גועל, אם יבוא גבר לצורך מגע!”
פה נשברתי, שחררתי:
“אז למה חתמת על הכריות באפליקציה? חודשיים נהנית מסעודות על חשבוני, נסעת איתי להעביר ערב בתיאטרון וזה בסדר? וכשאני מבקש קצת קרבה, את נעלבת?”
היא הסמיקה, אבל לא מהבושה מהכעס.
“מה, ניתן לך בתמורה לערב של בגט וגבינה? אתה לא מתבייש?”
“בלי מניפולציות,” עניתי. “השקענו, ואני לא מפעיל לחץ, באמת. זוגיות זה דרך שמתקדמת. אבל את פשוט רוצה ידיד נחמד עם ארנק ורכב.”
היא טרקה את הדלת, ירדה בגשם. הבטתי בה נכנסת לבניין חצי זקופה והייתה לי תחושת החמצה דווקא על עצמי.
אני אוהב שיחות, היסטוריה, ספרים. אבל, סליחה, לא מתכוון להפסיק לחיות. מחקתי את המספר שלה ואת עצמי מהאפליקציה.
להבא כבר בדייט ראשון אשאל ישר: “את מחפשת אינטימיות, או סבתאות מתמשכת?” מי שתיתן נאום על נכדים, חושף והולך.
ומה אתם חושבים? בן חמישים ושש צריך להתבייש אם הוא מבקש יד חמה? למה בכלל נשים כאלו יוצאות לדייטים אם לדעתן כבר מותר רק לנכדים ולא למבוגרים לאהוב?
