היא אוספת מטבעות מהרצפה. אף אחד לא שם לב מי זה בדיוק שנכנס עכשיו לאולם.
היום בבית הקולנוע יש המון קהל.
הקרנה ראשונה של סרט אנימציה חדש, פוסטרים צבעוניים, ריח של פופקורן בכל מקום ושיחות רמות מסביב. אנשים עומדים בתור, מדברים על ההצגות ועל המקומות הפנויים.
איש לא שם לב לאישה במעיל הישן, עד שהתקרבה לקופה.
היא אוחזת בידה של בתה.
הילדה בת שבע לכל היותר. שיערה קלוע בצמות מסודרות, אך הלבוש שלה משדר חסכנות. מעיל ישן, מגפיים גדולים בקצת מהמידה שלה.
האישה פותחת את כף ידה באיטיות.
בתוכה מטבעות.
עודף. מכל הסוגים. כמה עשרות שקלים, שטרחה לאסוף אחד-אחד.
היא מניחה אותם בעדינות על הדלפק הזכוכית.
זה לכרטיס לילדה היא אומרת בלחש. בבקשה.
הקופאית מסתכלת קודם על הכסף, ואז על האישה.
המבט שלה הופך קר וקשוח.
את רצינית? היא משיבה בחדות. פה זה לא שוק.
בין הממתינים מתחילים לחוש במבוכה.
פניה של האישה מאדימות.
יש פה סכום מדויק לכרטיס אחד. ספרתי כמה פעמים
הקופאית אינה נותנת לה לסיים.
בתנועת יד חדה היא מפזרת את המטבעות מהדלפק.
צליל מתכתי מהדהד ברחבי הלובי.
המטבעות מתפזרים על הרצפה המבריקה.
האישה קופאת לרגע.
ואז כורעת ואוספת את העודף בידיים רועדות.
חלק מהמטבעות מתגלגלות לרגליים של אנשים אחרים. אף אחד לא מתכופף לעזור.
הילדה מסתכלת על אמא שלה, בקושי מחזיקה את הדמעות.
אמא, תוותרי היא לוחשת.
הקופאית מצביעה לעבר היציאה.
תפני בבקשה את התור. תלכו מפה.
בלובי שקט.
לא כי כואב להם.
כי כולם נבוכים.
האישה אוספת את המטבע האחרון וקמה.
היא לא מתווכחת. לא מתנצלת.
רק מחזיקה את יד בתה ופונה לדלת.
באותו רגע דלתות הזכוכית האוטומטיות של הקולנוע נפתחות.
גבר בחליפה נכנס פנימה.
נינוח. בטוח בעצמו. לצידו עומד מנהל המקום.
הגבר עוצר, בוחן את מה שקורה.
אישה עם עיניים אדומות מדמעות.
ילדה שמסתתרת במעיל של אמא.
מטבעות על הרצפה.
קופאית בפרצוף עצבני.
הוא מתקרב בצעדים שקטים.
מה קורה פה? הוא שואל בשקט.
הקופאית מיד משנה גישה.
שום דבר חשוב. רק אי הבנה.
הגבר פונה לאישה.
רצית לקנות כרטיס?
האישה מהנהנת, נמנעת להביט לו בעיניים.
אבל הכול בסדר. אנחנו כבר יוצאות.
הוא מביט במטבעות שבידה.
ואז פונה אל הקופה.
לא אמורה להיות אצלנו סיטואציה שמישהו בוכה בגלל כרטיס לסרט, הוא אומר בשקט.
הקול שלו רגוע.
אבל יש בו סמכות.
פניה של הקופאית מחווירות.
אני… לא שמתי לב…
וזו בדיוק הבעיה, הוא משיב.
הוא כורע לגובה הילדה.
איזה סרט רצית לראות, נסיכה?
הילדה לוחשת את שם הסרט.
הוא מחייך אליה.
היום את רואה אותו. ואמא איתך.
הוא קם, פונה למנהל.
תדאג למושבים הכי טובים בשבילן.
השתהות.
ואנחנו נטפל בעובדת.
בלובי מתפשט שקט.
כל מי שרק לפני רגע הפנה מבט עכשיו בוהה ברצפה.
כי צריך רק אדם אחד שיזכיר: כבוד אינו נמדד בכמות הכסף ביד.
והשפלה לעולם אינה חלק משירות לקוחות.
