גורל חוזר על עצמו
החושך ירד מוקדם על תל אביב כבר חמש וחצי, השמים היו כמעט שחורים ורק פנסים הציפו את הרחובות באור צהוב חמים. בדירתו של נדב היה חמים ממש כמו בתנור במפגש מוצלח של שישי: האור המרוכך של המנורה התפשט בסלון, מרכך את הקווים ויוצר צללים מצחיקים על הארונות. על שולחן הסלון, ליד קערית עם עוגיות מקמח כוסמין (כי אשתו אלרגית לגלוטן, כמובן), עמדו שתי כוסות תה מהבילות ריח של נענע ודבש נישא באוויר. מבעד לחלון, טיפטף גשם לא שלג, בארץ אין לנו כאלה טריקים והטיפות הגדולות התגלגלו על הזכוכית כאילו מנסות להתחבא מהרוח.
נדב בדיוק סיים לסדר את השולחן בחר במיוחד את הספלים הכי טובים, פיזר את העוגיות, והדליק נר ריחני, כדי לתת עוד טוויסט לאווירה החמימה. בדיוק אז נשמעה דפיקה בדלת. הוא מיהר למסדרון ופתח על הסף עמד גדי, שערו פזור, לחייו אדומות, והמטרייה בידו מטפטפת בלי הפסקה.
“אני קפוא כמו דג באילת,” מלמל גדי, מנער את המטרייה ומשרבב שפתיים, בעודו פוסע אל תוך הבית. קצה המעיל שלו שימש כחדר אחסון לשלוליות קטנות, ובעיניו אפשר היה לראות בעיקר הקלה. “בכזה מזג אוויר רק לשכב בפוך, בחיי.”
“אנחנו כבר בפוך, אתה בא בזמן,” אמר נדב וצחק, תוך שהוא עוזר לו עם המעיל. “תיכנס, אני ועדן בדיוק מתכננים להתפנק על תה. אתה נראה לי צריך כוס דחוף.”
נכנסו. גדי נשפך לכורסה, חטף ספל בשתי ידיו והתחיל להפשיר. אדים רכים עטפו לו את הפרצוף, ועיניו העצומות הראו שכבר שכח את הרחוב כולו. אחרי שלוק ראשון כבר חייך.
“נו,” גדי הציץ אליו בחצי חיוך, “מה כבר יכול להיות כזה דחוף שבאת אליי ביום שישי בערב? לא היית אמור להיות עכשיו אצל החמות עם אשתך ושותפך הקטן?”
“חייב, אבל לא הלכתי הפעם,” השיב נדב, וזה היה חצי חיוך עקום.
“אה. מה עם עדן? מה עם תום?”
גדי שתק רגע, כאילו מתלבט. אחר כך הפנה יד באוויר, כאילו מנפנף מחשבות.
“בערך… בסדר,” ניסה להישמע קליל, אך בצליל נשמעה נימה שנדב הבחין בה מיד מאחורי ה”בסדר” הזה מתחבא יותר מדי.
גדי שיחק עם הספל הריק, העביר אותו בין הידיים כאילו מלטף חיית מחמד דמיונית. מבטו נדד בחדר: לפעמים אל הספרים, לפעמים אל התמונה, ואז חזר לשולחן. לבסוף, אחרי נשימה עמוקה, לחש:
“הגשתי תביעה לגט.”
נדב נעצר. הכוס בידו רעדה קלות, על פני התה עלתה רטט עדין. הוא הביט בגדי, כאילו מחפש פתק שמסביר אם שמע נכון.
“אתה רציני? עם עדן?” קולו התרומם חצי טון.
גדי הנהן, עיניו מופנות לחלון. מבטו היה נעוץ איפשהו רחוק, כאילו בניצוץ האור מהכביש תקוע הפתרון לשאלות הכי קשות.
“כן,” חתם אחרי השתהות קצרה. “פגשתי מישהי… עדי קוראים לה. איתה אני פתאום מרגיש שאני באמת חי. היא… כמו מנורה דלוקה באמצע החורף, אתה מבין?”
“אתה בטוח שזה לא סתם ריגוש של רבע שעה?” נדב ניסה לדבר בשלווה, אבל הכעס דגדג לו בתוך החזית. “יש לכם ילד! תום בן שנתיים! איך הוא יסתדר בלי אבא? תזכור איך היה לך כילד!”
התגובה של גדי הייתה מהירה מבטו התקשה, כמו מישהו שחרש על הנושא שוב ושוב עד שלא נותר בו אף רגש לא מעובד.
“אני בטוח,” ענה, בלי מצמוץ. “חשבתי הרבה. לא יכול יותר לקום כל בוקר ולהרגיש שאני משתתף בסרט שלא ביקשתי. החיים שלי זה יותר מדי שגרה ריקה. עם עדי, הכול אחר. אני מרגיש שיש לי למה לקום, שיש תקווה, שיש מטרה, שיש בי משהו אמיתי. ותום? לא אזניח אותו. אני לא אבא שלי.”
נדב שתק. בתוכו עלתה תמונה מרחבת בית ספר יסודי, בוקר קריר, הוא וגדי שותים טרופית על הספסל בהפסקה. גדי אז מתבגר מלא להט נשבע, “אני לעולם לא אהיה כמו אבא שלי. הוא פשוט עזב אותנו, אפס ניסיון לתקן. אני אלחם על המשפחה שלי עד הקצה.” המילים הדהדו עכשיו כמו פעמון.
נדב הביט עליו, לא נער שעוצר דמעות, גבר בן שלושים. “אתה זוכר מה אמרת אז? שלא תחזור על טעות של אבא שלך?”
גדי קפץ, אגרופיו התכווצו, מבטו נעשה חשדן.
“כמובן שאני זוכר. אז מה?”
“אתה עושה בדיוק אותו דבר,” נדב המשיך, לא מסיר את העיניים. “אתה הולך, אשתך וילדך נשארים לבד.”
גדי התרומם במהירות, עשה שני צעדים, הסתובב מבטו מלא אש, ספק כעס, ספק תסכול.
“זה משהו אחר!” כמעט צעק, נרגע באחת והמשיך בשקט. “אבא ברח, פשוט הלך בלי הסברים. אני כנה, לא מסתיר כלום. דיברתי עם עדן על הכול. אני לא בורח, אני מנסה לעשות נכון, גם אם זה כואב. ואת תום אסע, אביא, אקח לסופי שבוע. זו לא אותה סיטואציה. אני לא הוא!”
נדב לא ענה מיד. רק ליטף את קצה השולחן, מישש את תבנית העץ, ורק אז הרים מבטו.
“אתה רציני?” שאל בקול יבש, אבל העיניים דיברו דאגה עבה. “אתה חושב שלתום יהיה קל יותר כשאתה ‘כנה’ בנטישה? ילד לא אכפת לו מהמילים, חשוב לו שאביו יבוא הביתה, יקרא סיפור, ישחק איתו. אתה באמת חושב שהכנות שלך תהיה משכך כאב?”
גדי קפא. עיניו ננעצו ברצפה, נדמה שהוא סופר את הדוגמאות בשטיח.
בתוך ראשו צפו לזמן קצר זכרונות כואבים: ילד בן שבע מסיים גן, יושב מול השער, ממתין לאמא שעוד לא מופיעה; נער בן שלוש עשרה עומד בצד הכיתה, השאלות הקבועות חוזרות: “איפה אבא שלך? למה הוא לא בא?” והלשון מתייבשת. בן שש עשרה, שובר גיטרה זולה ברגע של תסכול, הצליל הזה מהדהד בראשו שנים אחרי.
לעומת זאת, ביתו של נדב תמיד היה עולם אחר. אביו של נדב סבלני, מתקן אופניים, מגיע לפגישות הורים, שואל מורים ומגדל את הנוכחות שלו כמו נר תמידי בביתם. גדי הקשיב בקנאה מתוקה ושתק.
“אבא שלך כמו גיבור על,” הפטיר פעם. נדב חייך, “אבא שלי פשוט אוהב אותי.”
רק בלב המבוגר גדי באמת הבין מה זה אומר.
עכשיו, מול נדב, הרגיש שים סוער של רגשות מתפוצץ בו, גורם לו לכמעט לאבד אחיזה. אך נדב החזיר אותו למציאות.
“אתה לא מבין,” קולותיו נסדקו כמו שפת ים המלח, “אני לא הוא. לא בורח. אני רק מנסה לבנות חיים חדשים, לא לברוח.”
נדב הביט עליו בעיון, לא שופט, רק חוקר כמו תמיד.
“אתה ניסית להציל את הישנים?” לחש. “באמת ניסית? או פשוט החלטת שיותר קל לברוח?”
גדי החוויר. אגרופיו התקשחו והוא שוב הביט למטה, נאבק למצוא מילים.
“ניסיתי,” אמר, מרים מבט ישר, “שנים. דיברנו, למדנו, שינינו וכלום לא השתנה. נשארנו תקועים באותם ריבים, בלי שמחה או הקשבה.”
נדב התקרב מעט, קולו תקיף אך עדין.
“אבל עשית משהו אמיתי? פרח ליום חול? יצאתם למסעדה, מחמאה פשוטה? או רק התבכיינת על השגרה?”
“די!” פלט גדי, קצת חזק מדי. “לך תמיד היו החיים המושלמים, משפחה חלומית, אבא כזה. קל לך לדבר!”
הכעס נמס במהרה, הותיר רק תסכול מיוזע. נדב לא התרשם. הוא נשם עמוק. “זה לא קשור לשלמות. זה לבחור לא לחזור על השגיאות של אחרים.”
גדי הסתובב, בעיניים זעם חלול. “מה אתה מבין בכלל? אתה לא יודע מה זה לגדול בלי אב? להרגיש לא נחשב! זה כאילו חור בנשמה אף פעם לא מתמלא.”
נדב קם, לא מתקרב, אך פותח את הכתפיים, מסמן שהוא מחכה שיבין.
“ובגלל זה אתה עושה בדיוק אותו דבר לבן שלך?” לחש. “אתה מתעקש שאינך אביך, אבל עושה הכל אחד לאחד.”
גדי נעצר, ידו על הידית, לא סובב אותה. הסתכל על נדב בעיניים מבוכה, חוסר וודאות.
“אתה פשוט לא מבין…” נפלט לו בחוסר אונים.
“מה להבין? שאתה עוזב אישה וילד בשביל קצת ריגוש מהצד?” נדב משך בכתפיים. “את זה לא אצליח להבין.”
“גמרנו!” קרא גדי, והדלת נטרקה בטריקת מחאה.
ההד התנפץ ומתגלגל בדירה. נדב נשאר מול כורסה ריקה, כאילו מחכה שגדי יחזור ויזרוק איזה “סליחה, הגזמתי”, אך אך-אך.
נדב נרפה על הספה, העביר יד על פניו, מנסה לסדר מחשבות שהתפזרו כמו חול בים.
אחרי כמה דקות מופיעה עדן בפיג’מה, מגבת על השיער. עיניה מביטות בדאגה בסלון, בזווית הדלת, ומיד חזרה לנדב.
“קרה משהו? שמעתי צעקות.” התיישבה לידו, שקטה, לא לוחצת.
נדב נשף, מחפש מילים שלא יכאיבו.
“גדי התפצל מהמשפחה. מצא מישהי אחרת. הולך להתגרש.”
עדן השתנקה, מצחה מקומט: “אבל תום כ”כ קטן! הם כל כך היו מאוהבים… זוכרת איך חגגתם יחד, תמיד מחייכים?”
“נכון.” נדב חייך בעצב. “אבל הנה, ההיסטוריה חוזרת לא מבין שאבא שלו עשה בדיוק את זה. כאילו מעגל שרק מחכה לחזור.”
עדן שתקה, חושבת. היא לא ממהרת לשפוט, יודעת שמילים גדולות רק מחמירות מצבים. לבסוף הציעה: “יכול להיות שהוא אבוד. לפעמים אנשים רק רוצים לברוח מהכאוס. אולי הוא בטוח שזו הדרך לשנות.”
נדב הניד ראש, מבטו מרוחק.
“לפעמים הולכים לאיבוד, אבל הוא אפילו לא מנסה למצוא את עצמו רק חוזר על מה שמעצבן אותו כל החיים. לא חשבתי שהוא יפול לזה פשוט לא.”
עדן הניחה יד חמה על כתפו. היא לא ניסתה לנחם במילים פשוט הייתה שם.
הגשם בחוץ שינה פאזה לטפטוף עדין, העיר עטוף שמיכת לילה. השעון תקתק, הזמן חולף ואין דרך להחזיר אותו לאחור.
**********************
שבוע אחרי, נדב ועדן עמדו בכניסה לדירתה של עדן. תל אביב התקררה, הרוח ערבבה את העלים בפלורנטין. עדן אחזה עוגה ביתית בקופסה מהודרת לא סנובית מדי, אבל נראית מושקעת, כאילו הם באים לביקור של דאגה, לא של רחמים.
נדב סידר את המעיל, שלח מבט עדין לעדן ולחץ על הפעמון. רגע אחרי, הדלת פתחה. עדן הופיעה, מופתעת לגמרי, כנראה לא ציפתה לאורחים.
“נדב? עדן? מה…?” התחילה, קצת מגמגמת.
“אנחנו באנו לראות מה שלומך,” חייכה עדן בעדינות, מגישה את העוגה. קולה היה נטול שמץ פאסון או חדירה לפרטיות. “אפשר להיכנס?”
עדן צמצמה עיניים, חילצה חיוך, ואז פתחה את הדלת לרווחה: “ברור, תיכנסו.”
הדירה הייתה שקטה באורח מחשיד. פעם היה שם שמח: תום היה צוהל, טלוויזיה ברקע, משחקים על הרצפה. עכשיו שקט לא מנחם.
“זה בסדר, תום בגן. יש להם הצגה היום, אז אלך לאסוף אותו מאוחר יותר,” הסבירה עדן, שמה לב למבט של עדן.
במטבח, הידיים שלה עבדו אוטומטית הקומקום, הכוסות, חיתוך עוגה. לא מדברת סתם, רק עושה.
“תשבו,” הצביעה על הכסאות.
הם התיישבו ועדן פתחה את הקופסה, חושפת ריח מתוק חם. עדן מזגה תה והביטה בכוס, כמעט לא טועמת.
“את מסתדרת?” נדב שאל זהיר, מנסה לגעת, לא לדפוק בדלת של כאב.
עדן משכה בכתפיים. מבטה חלף על פני הכוס ושקע בשולחן.
“מסתדרת איכשהו,” אמרה בשקט, ואז הדגישה “העבודה עוזרת. להיות עסוקה זה עונג.”
היא חיכתה, ואז המשיכה:
“תום… לא מבין עד הסוף. לפעמים שואל איפה אבא. אני אומרת לו שאבא עסוק בעבודה. לא בטוחה כמה הוא קונה את זה, אבל לפחות לא בוכה.”
המילה האחרונה נתקעה לה בגרון, והיא התעשתה מיד וניסתה לחייך.
עדן הניחה עליה יד, לא מילה רק מגע רך, תזכורת שגם אם הכל חסר הגיון, היא לא לבד. עדן לחצה את ידה בחיוך שמפיג את הבדידות לרגע.
“אם את צריכה עזרה תום, סידורים, כל דבר רק תגידי. אנחנו פה. תמיד,” אמרה עדן, ולא היה בזה שום מגע של פאתוס, רק עובדה פשוטה.
עדן הרימה אליהם מבט, העיניים דמעות לא של שברון, אלא הודיה. היא נתנה לדמעה אחת לרדת על לחיה, לא נגעה בה.
“תודה,” לחשה, “באמת. לא ידעתי אפילו למי לפנות. נראה שכל העולם מצטמצם כשצריכים עזרה.”
היא עצרה, ואז הבינה:
“פעם חשבתי שיש המון חברים, אבל כשצריך עזרה זה דממה.”
נדב התכופף קלות, מדבר בגובה עיניה. “אנחנו כאן,” אמר בשקט, “לא צריך אפילו לבקש. פשוט נופיע, אם תצטרכי.”
המילים אולי היו פשוטות, אבל הכובד שלהן מושלם. עדן הנהנה, הפעם לא ניסתה לעצור את הדמעות. ידו של עדן עדיין על שלה, אחר כך עברה בעדינות לעוגה.
“בואי, נטעם מהעוגה. נשאר קר, חבל לבזבז תה. האמת, קצת נשרף לי, אבל טעים ממש.”
המילים הסתירות כאב קטן, העניקו נחמה דרך שגרה. עדן חייכה חלש, ניגבה את הפנים.
“לגמרי, תה מתקרר. בטח תום היה מחסל הכול.”
היא לקחה כפית, פתחה עוגה, ולרגע קטן חזרה לנשום.
*************************
שלוש שנים אחרי יום אביב בפארק הירקון, כמעט גלויה של שלווה. תום, כבר בן חמש, רץ בכדור אדום בין הדשא הרענן, צחוקו מתגלגל על השביל. עדן יושבת על ספסל, מרדידה עגלת תינוק בתם שנולדה בינתיים השמש רוקדת על הפרפרים שעל השמיכה.
נדב יושב לידו, עוקב אחר הילד במבט חם מזמן מרגיש כנוכחות יציבה עבורו.
“הוא נהיה כל כך גדול,” עדן מחייכת, “וכמה מרץ אי אפשר להשאיר אותו רגע בשקט!”
“נכון,” נדב מהנהן, “עדן אלופה, עושה את הבלתי אפשרי. רואים כמה היא משקיעה.”
עדן עונה בשקט: “קשה לה, במיוחד אחרי שגדי כמעט לא בא. גם ביום הולדת, כשהבטיח, שוב הבריז. אתמול קיבלתי ממנה הודעה הוא שוב ביטל כי ‘משהו בעבודה’.”
נדב מחשיך קמעה. שלוש שנים עוברות, והוא כבר יודע גדי מופיע בחייו של תום כמו רכבת דן-איתמר: לפעמים מביא מציאות מוגזמות, לפעמים מציע בילוי ואז מבטל, לפעמים מגיע ללא הודעה, מגיש נאום של ‘אבא רציני’, אבל אחרי עשר דקות בורח ל’פרויקט דחוף’.
“ניסיתי לדבר איתו,” נדב נאנח, “הסברתי שתום צריך נוכחות, לא מתנות. זה לא עזר רק מתגונן, אומר ‘קשה עכשיו’.”
“זהו,” לחשה עדן, “ה’קשה’ הזה נמשך שלוש שנים. ותום שואל: ‘אימא, אבא לא אוהב אותי?’ אתמול היה לה קשה לעצור את הדמעות.”
נדב הידק את אצבעותיו, ואז שחרר לא להחמיר את המרירות.
“לפעמים נדמה לי שגדי פשוט לא רוצה להסתכל במראה. הרי הוא התחייב שוב ושוב שלא יהפוך לאביו, שלא ישבור לבבות. ועכשיו?”
“עכשיו הוא אפילו מסביר לעצמו שזה מוצדק,” עדן סיימה ברכות. “הוא מחפש את עצמו, מתחמק מאחריות.”
רגע לפני שתהפוך האווירה למחניקה, תום מתקרב, מתנשף ומזיע, “נדב, תראה מה אני יודע!” זורק טריק עם הכדור וחוזר לשחק.
עדן הביטה בו בחיוך אמהי.
“טוב שיש לו אותך. אתה תמיד כאן. הוא מרגיש את זה. אתה, נדב, המבוגר שנשאר. זה כל ההבדל.”
נדב הנהן, עיניו עקבו אחרי תום. הבעת חיוך עקשני על פניו, הבטחה קטנה בלבו: אם גדי לא מסוגל להיות אבא, הוא ידאג לתום שלא ירגיש מופקר. מה שהיה לגדי לא יחזור אצל תום.
השמש ממשיכה ללטף, תום צוחק, עגלת התינוקות מתנדנדת ונדב מחזיק מבפנים החלטה: לילדים צריך הווה בטוח, לא רק דיבורים מפעם.
