אני כבר חמש שנים גרוש וחי את חיי בשקט, התרגלתי לשגרה של רווק בטל אביב. אבל בזמן האחרון כשאני חוזר לדירה הריקה, פתאום נעשה לי עצוב ובודד.
אני בן 56, מרגיש בריא וחיוני, והחלטתי שנמאס לי מהבדידות. נרשמתי לאתר הכרויות, בתקווה למצוא אישה לחיים משותפים. לא לקח הרבה זמן וגיליתי אישה מעניינת כבר בימים הראשונים להתכתבות.
הפרופיל שלה היה פשוט ורציני:
אילנית, בת 56, אלמנה, מחפשת גבר נעים הליכות וזוגיות משמעותית.
היה לה חיוך נחמד בתמונה, מבט טוב בעיניים, בלי יותר מדי הצגות. מהר מאד פתחנו שיחה והתכתבות. בפתיחות הבהרתי לה שאני לא מחפש רומן וירטואלי, אלא אישה אמיתית, שביחד ננהל בית, נטייל ונטוס לחו”ל. היא סיכמה שהיא מסכימה ונפגשנו בשישי הקרוב במרכז תל אביב.
הפגישה עברה בצורה פשוט נהדרת. טיילנו יד ביד בשדרות רוטשילד, מזג האוויר היה מושלם. היא דיברה בהתלהבות על העבודה והנכדים, ואני הקשבתי בסבלנות. אהבתי את זה שהיא שקטה ואינה מדברת סתם. אחרי ההליכה, הזמנתי אותה לבורקסיה, שילמתי כמובן כך חינכו אותי; גבר שמזמין, משלם.
נכנסנו לשלב של דייטים קלאסיים. כל יום שישי ושבת היינו יוצאים, בין אם זה לקאמרי, ארוחה טובה, תערוכה במוזיאון תל אביב, או טיול בהרי ירושלים עם פיקניק. התמדתי לקנות לה מתנות קטנות ופרחים. עם הזמן, כשספרתי את כל ההוצאות בחודשיים האלה, הופתעתי מהסכום בערך חמשת אלפים שקל.
ניסיתי להיות גנטלמן, הרגשתי שדברים מתקדמים. היא חייכה, לקחה אותי בזרוע כשטיילנו בעיר, ולחשה:
אורי, אתה כל כך מרתק, כזה נעים הליכות.
החמיא לי.
אבל אם להיזכר, לאורך כל הזמן, היו סימנים מדאיגים.
ראשית, היא אף פעם לא הזמינה אותי אליה, לא לתה ולא סתם לביקור. תמיד היו לה תירוצים: “הבית לא מסודר”, “הנכדה ישנה אצלי”, “אני עייפה מהעבודה, ניפגש בבית קפה. חשבתי שהיא מתביישת, התרחקה מגברים בחוויתה, אז לא לחצתי.
בנוסף, כל אזכור על גיל היה דו-פרצופי. לכל בילוי, כל מסעדה, היא היתה צעירה ונמרצת, לא חסר לה אנרגיה. אך ברגע שדיברתי על אינטימיות או קרבה, קיבלה פרצוף של סבתא נזעפת.
פעם אחת ישבנו בסינמטק, נגעתי קלות בברך שלה, והיא העבירה את היד שלי במידיות:
אורי, אנשים מסביב מסתכלים.
אילנית, בחושך ואין פה אף אחד.
זה לא מתאים, אנחנו לא ילדים בתיכון.
לקחתי את זה כעניין של צניעות והמשכתי הלאה. אולי היא פשוט שמרנית, חשבתי. אבל המבוכה הפנימית התחילה לחלחל בי: אנחנו לא בני שש עשרה, וחבל לבזבז זמן על משחקים כאלה.
עוד דבר שהפריע לי היא אהבה לשבת ולספר על כל כאב, כל תרופה ללחץ דם, כל בעיה קטנה בגב. רובנו חווים תחלואים בגילנו, זה טבעי, אבל היא ממש הזדהתה עם הכאב. הייתי מקשיב בנימוס ואפילו הצעתי לה לפגוש רופא טוב. ברגע שכיבדתי את עצמי וסיפרתי שאני שוחה פעמיים בשבוע לשמור על כושר, הסתכלה עלי עקום:
למה אתה צריך את זה? תשמור על עצמך, מספיק עם ההרפתקאות. בגיל שלנו יושבים עם ספר, לא רצים בבריכה.
לי זה לא התאים. אני רוצה להרגיש חי.
ואז, הגיע רגע ההחלטה.
אחרי חודשיים כאלה, ארוחת ערב במסעדה גיאורגית ברוטשילד, חינקלי ויין מעולה, מצברוח נהדר. צחקנו המון. חזרנו לרכב שלי, בחוץ טפטף גשם. ברכב היה נעים, אני החזקתי לה את היד והיא לא משכה אותה מיד.
אמרתי בעדינות: אילנית, רוצה לעלות אליי? נשב, נקשיב למוזיקה, נכין תה”.
ברגע הזה כל החן נעלם, פניה התקדרו והיא שאלה בקור רוח:
אורי, לאן בדיוק אתה חותר?
אני מדבר ישירות. את מוצאת חן בעיניי, אנחנו נפגשים חודשיים, מתקרבים. טבעי לרצות שיהיה קרוב.
וכאן היא פרצה בנאום מיותר על גיל, בושה ו”רוחניות”, שהותיר אותי המום:
אתה מבין מה זה נשמע? זה לדור הצעיר, להמשכיות. למה צריך את זה עכשיו? גם המחשבה על מה שיראו בבית צלוליטיס, כרס… איכס! אנחנו צריכים רוח, חברות אמיצה, לא שטויות.
לא האמנתי. כאילו אני איזה יצור פרימיטיבי, רק כי רציתי קרבה אחרי חודשיים.
אילנית, למה ללכת לקיצוניות? אני עושה ספורט, אין לי כרס. גם את נראית נהדר. למה להפסיק לחיות רק בגלל מספרים?
אלה הם החיים ענתה חד. נשים בגילי שמטפלות בנכדים ושותלות עגבניות. אם אכניס גבר למיטה, אתבייש. הילדים לא יבינו.
פה כבר לא התאפקתי:
שני חודשים יצאת איתי, הבנו בילויים, נסיעות, פרחים, הצגות הכול אצלי. זה היה טוב כל עוד הייתי חבר עם רכב וכרטיס אשראי. אבל כשזה מגיע לקרבה אמיתית “פוי”.
הסמקתי מכעס, לא מהבושה.
לא ציפית שאקפוץ עליך בשביל אוכל, נכון?
זה לא העניין. כשגבר מחזר, מתפתחת מערכת יחסים. את חיפשת אולי חברה עם רכב וכסף.
היא יצאה מהאוטו כמו טיל ודפקה את הדלת. לא הלכתי אחריה. הסתכלתי עליה נכנסת לבניין, הרגשתי מאוכזב בעיקר מעצמי.
אני אוהב שיחות עמוקות, ספרים, היסטוריה. אבל אני אדם חי, עם רצונות וטבע. לא אוותר על הדברים האלה רק בגלל שמישהי תקועה עם קיבעון על גיל ומראה.
מחקתי את המספר שלה ואת הפרופיל שלי באתר. צריך זמן לעכל את כל זה.
החלטתי: בדייט ראשון אשאל ישירות על קרבה. אם שוב אקבל נאום על “גיל” ו”נכדים זה החיים”, נשלם חצי חצי ונמשיך הלאה.
מה אתם חושבים? זה באמת חצוף לבקש קרבה בגיל 56? ולמה נשים כאלה בכלל מחפשות אתר הכרויות, אם לדעתן החיים הסתיימו?
