לא הצלחתם לחנך ילדים כמו שצריך. תראי את דוד, למשל
תחילה יעלי לא הבינה למה אמא שלה החלה להעביר עליה ביקורת. הרי לא מזמן הכול היה טוב, במיוחד בילדותה. אז תמיד העמידו אותה כדוגמה בפני אחיה הגדול, היללו אותה בלי סוף.
המשפחה לא הייתה עשירה, אבל גם לא סבלה ממחסור. היה בבית כל מה שצריך, ובשביל קניות גדולות חסכו. אפילו רכב היה ישן, אבל נוסע ולפעמים אבא תיקן בעצמו.
אחרי הצבא אח יעלי, דוד, התקבל לאוניברסיטה בתל אביב. זה עלה הרבה כסף לימודים, דירה בעיר, אוכל
יעלי ראתה שההורים מתקשים להסתדר וסופגים ויתורים מכל כיוון. גם היא הייתה צריכה להירשם ללימודים בקרוב היא ודוד הפרידו שלוש שנים.
עוד תל אביבית אנחנו לא יכולים לממן, יש מכללה מצוינת פה ברחובות, זה מספיק טוב, אמרו ההורים.
יעלי קיבלה את הדין, למדה קשה והתחילה לעבוד. בהתחלה שליחות בשבתות, אחר כך מלצרות בבית הקפה השכונתי. למדה על חשבון התקציב, בשביל בגדים הרוויחה בעצמה, וגם לפעמים קנתה אוכל למשפחה.
כל הכבוד, בתי, יודעת גם לעזור בבית. לומדת, עובדת. דוד לא מספיק לעבוד, הלימודים קשים בתל אביב, הרבה דרישות. הוא עייף.
גם אני עייפה, בלילה כותבת עבודה סמינריונית, ענתה יעלי.
את לא כל כך עייפה. בבית זה אחרת.
דוד סיים תואר וחיפש עבודה. למה שיחזור לרחובות? יש בתל אביב יותר אפשרויות. אבל עבודה בדרישות שלו לא נמצאה בקלות. ההורים עזרו שוב.
הוא חייב להשיג שם דריסת רגל. אחר כך כבר ילך לו.
לא בטוח שזה הלך. דוד עבד, ובאופן מפתיע התחתן עם בת של הבוס שלו, לאחר שהתבשרה שהיא בהיריון.
הבן שלהם נולד וכך דוד בהחלט “השתקע”. ההורים של הכלה קנו להם דירה, חמי דוד סידר לו קידום ושכר גבוה יותר. ממש הצליח. ההורים של יעלי נשמו לרווחה.
יעלי עצמה התחתנה עם מישהו פשוט, לא מהעשירים וגם לא בן של מנהל. את הדירה השיגו בעבודה קשה, וכלל לא בתל אביב.
נולדה לבת, ואז נולדו תאומים שני בנים. תכננו עוד ילד אחד, קיבלו שניים יחד. זה היה קשה אבל לא התלוננו. הילדים גדלו ולמדו בבית-ספר.
ההורים של יעלי החליטו לחגוג 35 שנה לנישואין. עשרים וחמש לא חגגו, שלושים גם לא תמיד לא היה תקציב, ועכשיו החליטו שמגיע להם.
דוד בא עם בנו, אשתו עסוקה, אבל שלחה מתנה: שובר לקניית מוצרי חשמל חדשים. הציעה להם לקנות מדיח כלים.
דוד ישר העניק את המתנה, מיד קנו והתקינו את המדיח. כל הערב אמא התהדרה במדיח והראתה לכל אורח את הפלא. אחרי החגיגה אין כלים לשטוף, המדיח יעשה הכול.
המתנה של יעלי ומשפחתה נעלמה ברקע חופשה זוגית, מירושה טיול קצר לחו”ל שעלה הרבה יותר, אבל החיוור ליד המדיח.
ההורים נסעו לחופשה, אפילו הודו ליעלי, אבל העירו שהיא בזבזה כסף “סתם”. החופשה נגמרה, המדיח נשאר לשנים.
לאחר מכן התחילה אמא, בכל הזדמנות: “דוד הצליח, גר בעיר הגדולה, עשה קריירה, דירה, אישה, בן אחד זה מספיק.”
ילד אחד, לא שלושה. למה צריך שלושה? צריך להשקיע בהם. עכשיו זה קל, חכי תראי את דוד
לדוד יש דירה משוכללת, שואב אבק רובוטי, תאורה חכמה, אוכל מביאים בשליח, עובדת זרה מגיעה
אמא, אני מסתדרת, הילדים עוזרים, גם בעלי עוזר.
אבל דוד
תסתכלי על דוד
אחיך תמיד הצליח
הזמן עבר, ילדיה של יעלי גדלו. אף אחד מהם לא נסע ללמוד בתל אביב, אבל כולם למדו והשיגו תואר ברחובות. גם על כך אמא הקפידה להעיר:
לא הצלחתם לחנך ילדים כמו שצריך. תראי את הבן של דוד, נועם
אמא, יש לי ילדים מקסימים, ולגבי נועם את לא יודעת הכל. היינו אצלם, ראיתי בעצמי לא מושלם.
אל תשמיצי. אם ממך לא יצא כלום, גם מהילדים שלך לא יצא! עניים שיצרתם!
נכון, אמא. ממני לא יצא כלום. יש לי עבודה טובה, אבל לא בתל אביב! בעלי מצליח, אבל “לא חשוב”. ילדים מצטיינים בלימודים רק פה!
דירה משופצת, אין לי עוזרת, אבל יש שואב פשוט ומדיח רגיל. אנחנו מתמודדים לבד.
עוזרים לכם, אבל לא מספיק. דוד לא יכול לשלוח לכם כסף, יש לו הוצאות בתל אביב!
הוא נהיה “מישהו”. אני אף אחת!
יום אחד, דוד חזר להורים. אמא חשבה שבא לביקור, אבל התברר שזה “לתמיד”. אשתו הגישה גט, סולק מהחברה של החותן והיו קשיים עם הבן.
בעיר הקטנה, רחובות, לא מצא עבודה. השכר לא קרוב למה שהורגל בתל אביב.
יעלי, החלטנו דוד חייב לפתוח עסק משלו. לא יעלה על הדעת שיעבוד פשוט אחרי תל אביב, אמרה אמא.
החלטתם? אז תפעלו.
את צריכה לעזור. צריך כסף, הלוואה. אתם לא צריכים, אתם לא בתל אביב.
גם דוד כבר לא שם. אולי הגיע הזמן להוריד אותו לקרקע.
זה את לא צריכה, הוא צריך! הוא
אמא, אנחנו עוזרים לילדים, לכם, כמה שיכולים. צריך להחליף רכב, יש עוד הוצאות.
רכב יחכה. דוד חשוב יותר.
אני יודעת, אמא, דוד תמיד יותר חשוב. מהרגע שנסע לתל אביב, זה התחיל. אני לא רציתי ללמוד שם, ופה בקושי עזרתם לי.
הבית של סבא וסבתא הלך בשביל הלימודים והמחיה של דוד. גם רכב מהצד של אבא בשביל דוד שיהיה לו רכב בתל אביב.
אני אז ביקשתי הלוואה לעגלה לתאומים. לא קיבלתי! כשאמרתם שבאנו לבקר את דוד בתל אביב לא נכון. היינו שולחים אחידות, גרנו במלון, לא הזמינו אותנו. אשתו לא רצתה אותנו, “מעיר קטנה”.
עכשיו הוא גרוש וצריך עזרה. אפילו דירה אין לו.
גם רכב אין, הבן שבר לו אותו.
בואי לא נדון בצרותיו. פשוט נעזור.
לא, אמא. יש פה עבודות טובות, המשכורות צנועות ביחס לתל אביב, אבל לנו מתאימות. לו אולי לא
מה כבר אתן יכולות לתת? גרושים? כסף לעסק, לרכב, לדירה זה לא מתאים שאדם כה מצליח יקבל כסף מאחותו הדלה מהפריפריה, שבקושי נחשבת “בן אדם”.
את למה מדברת אליי ככה?
הכל בסדר, אמא. הבנתי שרק אחי נחשב בן אדם. עכשיו הוא גר אתכם, שיעזור לכם. הגיע תורו.
יעל! את מכריחה אותנו למכור דירה. את יודעת מה זה אומר?
אני? רק תדאגו להישאר עם חדר לפחות.
ההורים מכרו את הדירה ברחובות, קנו דירת חדר ישנה, והיתר נתנו לדוד שחזר לתל אביב, כי מה יחפש ברחובות?
עסק לא פתח, אבל שוב נחשף כאיש מצליח. אמא שוב חיזקה את תחושת אי-הערך של יעלי, וביקשה עזרה בשיפוץ הדירה. יעלי עזרה, אבל שיפוץ סירבה לממן.
הרי בסוף זו דירה של דוד, שהידאג. הוא הרי אדם חשוב!
ברבות הימים נגמרו לדוד הכספים והוא שוב חזר להוריו. בדירת החדר היה צפוף אבל אין ברירה.
ספה נפתחת במטבח, ובינתיים היה “מישהו”. אולי בסוף ההורים שמו את כל תקוותיהם על הסוס הלא נכון.
כולנו לומדים: הצלחה אמיתית לא נמדדת בסטטוס או בעיר, אלא ביחסים, ערכים, ושיתוף. לפעמים הנאמנות למשפחה, היכולת להעריך את הקיים ולסייע לאחרים זו הדרך להפוך “למישהו” באמת. אל תמדדו אנשים לפי הנראות מדדו אותם באהבתם ובנתינה.
