אחרי שלוש שנות כליאה, חזרתי וגיליתי שאבי כבר איננו ומעל הבית שלו שולטת כעת אשתו השנייה. היא בכלל לא ידעה שהוא הסתיר מכתב ומפתח, שבלעדיהם לא היו מצליחים להאשים אותי ולהרשיע, ולא הייתה ההקלטה שמוכיחה שזאת הייתה עלילה.
כשהגעתי לשם היה באוויר ריח תחנת אוטובוס ישראלית באשמורת השלישית תערובת אדים מעשן תחבורה, קפה נס מפול, ומתכת קרה. הטעם היה של עולם שממשיך לרוץ למרות שאני עומדת במקום. החזקתי שקית שקופה שבתוכה רכושי כולו: שתי חולצות פלאנל, עותק מוזנח של “האדון ממונטה קריסטו” והשתיקה הכבדה שמלווה שלוש שנים כשאומרים לך שגם המילים שלך ריקות.
ועדיין, כשהנעליים שלי נגעו במדרכה הסדוקה, לא חשבתי על הכלא.
לא על הרעש.
ואפילו לא על העוול.
חשבתי רק על אדם אחד.
אבא שלי.
כל לילה הייתי שבה אליו בזיכרון, מדמיינת אותו באותו המקום תמיד: יושב בכורסה העור הישנה שלו ליד חלון הראווה הנפול, פניו מתעגלות באור מנורת הרחוב ומלאות קמטים עמוקים של דאגה ורוך. אצלי בראש הוא חיכה. מחכה לי. שומר דמות של מישהי שהייתה לפני, לפני ההרשעה, הכותרות, לפני שהעולם החליט ששירה נחום אשמה.
למרות הבטן המפורפרת מרעב לא נכנסתי לשווארמיה שממול. לא התקשרתי לאף אחד. אפילו לא הסתכלתי על כתובת המעבר-מחדש שקיפלתי לי לכיס.
רצתי לרחוב של פעם.
האוטובוס השאיר אותי שלושה רחובות מהבית. גמאתי את הדרך רצה, ריאות בוערות, הלב מתרסק בזמן של הזמן. הרחוב נראה מוכר מדרכה סדוקה, עץ שקד שפוף, אבל תוך צעדים בודדים הכל השתנה, משהו היה כל כך משונה.
מעקה המרפסת היה שם אבל הצבע הלבן המרופט הוחלף בצבע תכלת-אפור טרי. ערוגות הפרחי-בר שאבי טיפח הפכו גזומות ועטופות צמחים זרים בעיניי. בחניה עמדו כעת סובארו נוצצת וגיפ יוקרתי אף אחד מהם לא שלו.
האטתי.
ובכל זאת עליתי במדרגות.
הדלת, פעם כחולה דהויה “כי ככה לא רואים quickly את הלכלוך”, עכשיו פחם עם ידית פליז מאסיבית. מתחתיה, איפה שהיה שטיח דהוי, הניחו שטיח קוקוס חדש למשעי, כתוב עליו:
ברוך הבא הביתה
דפקתי.
לא ברוך.
לא בפחד.
דפקתי כמו ילדה שספרה אלף תשע מאות וחמישה ימים. כמו מישהי שעדיין באמת מאמינה שיש לה עוד מקום להיות בו.
הדלת נפתחה, אבל החום שחיכיתי לו, לא הופיע.
עמדה שם יעל.
אשתו השנייה של אבא שלי.
שערה מכוון בדיוק. חולצת משי חדשה. עיניים חדות שמביטות עלי כאילו הגעתי כטעות במערכת, תקלת לוגיסטיקה עיקשת.
לרגע, היה נדמה שתמצמץ, תרעד, תאמר תודה, אפילו סתם תופתע.
אבל היא לא.
“את מחוסלת כאן”, אמרה בלי שום רגש.
“איפה אבא שלי?” שאלתי, בקול שהיה לי זר צרוד מדי, חזק מדי.
היא הידקה שפתיים.
ואז אמרה את זה.
“אבא שלך נפטר לפני שנה”.
המילים ריחפו בחלל, אוויר שלא נתפס.
קבר.
לפני שנה.
המחשבה נעמדה במקום. חיכיתי להסבר, חיכיתי לעוקץ שמלאכיותו במסווה של צחוק.
אבל העפעפיים שלה אפילו לא זעו.
“עכשיו זה הבית שלנו”, הוסיפה בקרירות, “עדיף שתלכי”.
המסדרון מאחוריה היה זר כמו ים חלומות. ריהוט חדש, תמונות חדשות, שום זכר לנעליו של אבא, לא למעיל, כלום מהריח של נסורת או קפה.
הוא נעלם.
והיא מחקה אותו.
“אני חייבת לראות”, לחשתי, התקווה חונקת “החדר שלו…”
“לא נשאר כאן כלום”, ענתה וטרקה את הדלת. לא בסערה, לא באטימות טריקה איטית, סופית.
המנעול ננעל.
השתתקתי.
הייתי במין שוק.
ידעתי פתאום שאין אבא, וראיתי אותו עומד מעבר לדלת בתור זר גמור.
אני לא ממש זוכרת איך התרחקתי, רק את התחושה של הרגליים שלי רצות במסלול אינסופי, עד שהמילים מפסיקות להדהד כמו פעמונים רחוקים.
ובסוף, הלכתי למקום היחיד שכבר לא פחדתי ללכת אליו.
בית העלמין.
אורנים גבוהים עמדו שם כאילו מגינים על נשמות. שערי ברזל צרודים נפתחו בחריקה מהעולם של הישנים.
לא הבאתי פרחים. רציתי רק הוכחה.
עוד לא הגעתי למשרד, וכבר עצר אותי קול של מישהו.
“את מחפשת מישהו?”
גבר זקן נשען על מגרפה ליד הסככה. מבטים חדירים. עירנות ישנה.
“אבא שלי”, אמרתי, “דוב נחום”.
הוא הסתכל בי בעיון, אחר כך נענע בראשו.
“אל תחפשי”.
הבטן התהפכה לי.
“הוא לא כאן”.
קראו לו ברוך. הוא הגנן, כך אמר. סיפר שהכיר את אבא כשהיה עצוב ושקט, שלא היה כמו כולם.
ואז הושיט לי מעטפה ישנה, קצוותיה שחוקים.
“הוא ביקש שאעביר לך את זה. אם אי פעם תבואי”.
בפנים היה מכתב. גלויית ברכה. ומפתח.
מחסן מס’ 108 אחסנה בראש העין
המכתב נכתב שלושה חודשים לפני השחרור.
הוא ידע.
במחסן חיכה לי עולם שהוא בנה בסוד מסמכים, הקלטות, ראיות.
ואז הופיע על המסך אבא שלי. חיוור, דק, אבל בטוח בעצמו.
“את לא עשית את זה, שירה”, אמר.
יעל ובנה הפלילו אותי. גנבו. זייפו מסמכים. השתמשו בגישה שלי.
אבא שלי היה חולה. ראה. פחד.
אז אסף הכל.
וחיכה לי.
לא ויכוחים, לא נקמה. רק עורך דין.
הכל נחשף מהר.
החשבון הוקפא. התיקים נפתחו. גזר הדין בוטל.
ביום שבו זוכיתי, לא חגגתי.
התאבלתי.
בסוף מצאתי את הקבר האמיתי שלו. קטן, מוצנע, מקום שיעל לעולם לא תשלוט.
מכרתי את הבית. שיקמתי את העסק תחת שם חדש. הקמתי קרן קטנה למי שנעשה לו עוול.
כי יש אנשים שגונבים לא רק כסף.
הם גונבים זמן.
והדרך היחידה לנצח,
היא לא בנקמה.
אלא ביצירה של משהו אמיתי מהמקומות החשוכים שהם ניסו לקבור בי.
אותי לא שכחו.
ואת האמת אני לא טומנת באדמה.
היא חיה.
סוף.
