תקשיבי, זה סיפור שתישבעי שקרה במשרד של מישהי מהבנות אצלנואבל לא, זה קרה לי, ועם כל הפרטים הכי ישראליים שיש.
אז הנה: יושבות אני והחברה הכי טובה שלי, ליאת, באיזה קפה קטן בהרצליה אחרי שיעור פילאטיס. אנחנו בדיוק דנות על כל הטרנד הזה של תזונה דלת פחמימות ולחוצות בין לחמנייה לסלט, כשלפתע נופל עלינו דיאלוג שנשמע כאילו נלקח מ”חיים שכאלה”.
“אני צריך אישה צעירה, לא יותר מ-42. אולי 42, וגם זה אם נראית לא יותר ממקסימום 35. בגיל חמישים, הכל כבר לא אותו דבר, מיכאל”, שומעות מאחורינו דמות גברית שלא רואה אף אחת חוץ מעצמו. “אני מחפש חיה ונמרצת, לא בת גילי.”
התחלנו להשתנק מהצחוק. ליאת לחשה לי: “ההוא בטח בטוח שהוא איזה מציאה, כאילו מחלקים אותו ב’מבצעי סוף עונה’.”
“תחכי, זה נהיה רק יותר טוב”, אני עונה לה ומיד חוזרות להאזין למונולוג.
“אני לא אוכל מה שנשאר מאתמול. עקרונית”, ממשיך הבחור. “אני מבשל לבד אם צריך, לא מתפנק אבל אישה? צריכה לבשל טרי כל יום. קציצות, עוגות, מלא אוכל ביתי, ושתהיה דקיקה, שאני אהיה הסולידי והיא הקטנה.”
פה החבר שלו מנסה לבדוק אם כל זה אמיתי: “אבל יש לך ילדים גדולים, כבר כמעט סבא…”
“חסרים לי יורשים? צריך אישה בשביל הנשמה, וגם בשביל הגוף. בחורה שיודעת לטייל או לפחות תסכים לסע איתי לצימר בצפון.”
שקלתי להיחנק מהנקה שוב כשליאת זרקה לי עיניים, אז מיד מציעה לה: “מה את אומרת, יעשה עליי קטע היכרות?”
“ואה, אל תהיי מגזימה, את הרי לא בת 40,” היא עונה לי.
“זה ניסוי חברתי. אני רוצה לבחון עד כמה רחב הפער בין איך שאנשים תופסים את עצמם למה שמציאות.”
תוך יומיים מכן, כבר היה לי את המספר שלו ואנחנו מדברים בצ’אט כאילו אנחנו מכירים מאיזה קמפינג משותף לפני עשור.
הכינוי שלו בוואטסאפ: “מלך48”.
התמונה שלו ברורה מאליה הוא בולע בטן ליד רכב יוקרתי, אבל מי שלא שם לב לתאריך צילום מ-2004, לא יבחין בחשש.
אחרי כמה ימים, קיבלתי הזמנה לדייט.
הגיע אליי לבית קפה בתל אביב, חליפה ייצוגית, והכפתורים על הגקט בולטים כאילו עומדים להישבר מהבטן.
“יעל,” הוא מה זה מחייך, מבריק שיניים לא מושלמות. “את פשוט נראית מיליון דולר!”
“תודה, מיכאל,” עניתי בנימוס, לא חושפת שיניים שאני שומרת לצחוקים עם ליאת.
נפגשנו עוד פעמיים, וכל פעם זה שיעור אחר במיתולוגיה אישיתהביזנס לשעבר (האמת? דוכן פלאפל בשוק הכרמל), איך כמעט קנה אאודי (אבל השקיע בלימודים של הנכד…), ולמה בית נקי חשוב לו.
הכי טוב היה כשהסתובבנו ברוטשילד; אחרי עשרה מטרים הוא מתנשם כאילו עשה מראטון, מסביר שזה “אנרגיה חדשה”.
ואז, אחרי ארוחה במסעדה איטלקית, הוא תופס לי את היד בחדרון צדדי.
“יעל,” אומר לי בגבורה, “רציתי לספר… אני לא בן 48.”
“שיהיה? אז בן כמה?”
“55,” מוציא מהפה, מחכה לתגובתי כאילו הודיע על סקנדל בכנסת.
“ברור, מיכאל! נראית מקסימום 54 וחצי. אוהבת גברים עם ניסיון, זה סוד החיים,” עניתי.
הוא התעורר מחדש.
“יופי שהבנת. אבל אני עקרונינשים מבוגרות מגיל 42 פשוט לא בשבילי. רוצה מישהי עם אנרגיה.”
“גם אני שומרת סוד,” חייכתי אליו בעוד אני מלטפת לו את הראש, בקושי עוצרת צחוק.
“מה, ילדים? חובות?”
“ממש לא. גיל.”
רואים עליו שהוא קפץ פי שלוש במתח.
“אבל את… לא בת ארבעים?” מתקשה לעכל.
“ממש כמעט.” שלפתי את התעודת זהות מהתיק. “תבדוק”.
הוא פתח את התעודה בידיים רועדות, סופר עם האצבעות1975.
“חמישים… חמישים?! את בת חמישים?”
“בדיוק, מיכאל. חגגתי יומולדת לפני חודשיים.”
העיניים שלו כמעט נפלו. כאילו ראיתי אותו קולט שצפת רחוקה מתל אביב.
“אבל את נראית…”
“מי שמסתכלת על עצמה ולא אוכלת בורקסים כל היום, גם בגיל חמישים יש לה מה להראות, מיכאל.”
“אבל זה רמאות!” כמעט בוכה. “אני אמרתי42 זה הגבול. לא אישה בגיל שלי!”
“ובכל זאת, הסתדרת נהדר, לא? לא נפל לך חול מהשרוולים, נכון?”
הוא נהיה אדום.
“אבל המספר… חמישים! זה קרוב לפנסיה.”
“פנסיה זו מחלה של אנשים שחיים לפי חוקים ישנים,” קמתי בעדינות. “אני בגיל הכי טוב שלי, ומבינה מה באמת אני צריכהגבר, לא קומפלט של תסביכים ובטן.”
“תני צ’אנס בכל זאת… אולי נהיה משהו?”
“מיכאל, אתה מחפש צעירה, נכון? אז תמשיך לחפש. אולי תמצא מישהי שלא רואה טוב.”
ירדתי למטה לליאת שמחכה ברכבה.
“נו, מה היה שם? הוא נפתח?”
“עוד איך, חכי שתראי פרצוף כשראה את התעודה. כאילו אמרתי לו שהמגדל העגול הוא בכלל סופר חדש.”
“מה עכשיו?”
“עכשיו הוא יחפש את הילדה בת הארבעים וחצי עם פוטושופ, ואני הולכת לפגוש מישהו נורמליבן 45, שקצת פחות אכפת לו מתאריכי לידה.”
מי רוצה להמר אם הוא עוד באתר הכרויות? בטוחה שכן. מעודכן: ‘מחפש אשה עד גיל 40. אמינה!’ והפייסבוק, ברור, עדיין משנת 2010.
תגידי, למה לדעתך גברים פוחדים להסתדר עם נשים בגיל שלהם? ומה עדיף לדעתךלספר מיד את הגיל האמיתי או לזרום עם המשחקים?
