בני, אני לא רוצה שאתה תתגרש בגללי! תשלח אותי לבית אבות, בבקשה!
לפני חצי שנה הבאתי את אמא אלינו הביתה. היא כבר מאוד מבוגרת, בת 83. מאז שאבא נפטר, ממש קשה לה להסתדר לבד במושב. הילדים שלי כבר גדלו וחיים כל אחד לבד. אני ואשתי נשארנו לבד בדירה עם שני חדרים. חשבתי שלא תהיה בעיה אם אמא תעבור אלינו.
בהתחלה אשתי לא אמרה כלום, אבל אחרי כשבוע, הנוכחות של אמא החלה להפריע לה. מתנות לאשתי
תקשיב, אולי שאמא תאכל בנפרד, אחרינו.
למה?
פשוט, ככה יהיה יותר נוח. אני מאבדת תיאבון כשאני רואה אותה לועסת בלי שיניים. זה דוחה אותי.
די, בסוף כולנו נזדקן ככה.
זה משהו אחר.
גם העובדה שלאמא יש קצת בעיות במערכת העיכול, ושבלילה היא נחרת חזק, ממש הציקה לאשתי. היא אסרה על אמא להיכנס למטבח, ובסוף ביקשה ממנה פשוט להישאר בחדר. באיזה שלב היא אמרה לי:
תקשיב, לא הבנתי שהיא תהיה פה כל כך הרבה זמן. אני כבר לא יכולה ככה.
ומה את מציעה?
שתחזיר אותה למושב.
אבל היא לא תוכל להסתדר לבד!
לכולם יש הורים מבוגרים. אף אחד לא עושה סיפור כזה! למה אני צריכה להרגיש אורחת בדירה שלי, לשמוע את הרעשים והריח הזה כל הזמן?
לא ידעתי מה לעשות. עד שיום אחד אני חוזר מהעבודה, ורואה את אמא יושבת במסדרון עם מזוודה ביד.
אמא, מה את עושה פה?
בני, קח אותי בבקשה לבית אבות.
למה? מה פתאום?
אני לא רוצה שפשוט תיפרדו בגללי.
אמא ממשיכה לשכנע אותי. ואני פשוט אובד עצות. אני לא אוכל לחיות עם עצמי אם אדע שאמא שם לבד. אולי הכי טוב לעזוב הכל ולעבור איתה למושב? מה לעשות?
