את יודעת, זה קרה לפני איזה שלושה חודשים, כשאביגדור לוי, איש עסקים מצליח מאוד, חזר הביתה מוקדם מהמתוכנן אחרי שהות ממושכת בפרויקט יוקרתי בתל אביב.
זה היה יום שלישי שקט, קצת אחרי שלוש בצהריים, כשהוא פתח לאט ובשקט את דלת החצר בבית שלהם בכפר שמריהו. בכוונה הוא לא נכנס דרך הדלת הראשית רצה להפתיע, להרגיש את הלב קופץ כשיעל הקטנה שלו, בת השמונה, תרוץ ותתחבק אליו כמו שהיא תמיד עשתה לפני שנסע.
בחודשים האחרונים הוא חי בסינגפור, ניהל איזו השקעה גדולה, היה עסוק ימים כלילות. בכלל לא תכנן לחזור לפני הזמן אבל הפרויקט שם נעצר באבחת החלטה. וממש ללא התראה טס חזרה לארץ, שבועיים לפני התכנון. הוא התחשק לו לראות את יעל בלי שהיא תדע, לחוות את התגובה השמחה שלה כשהיא מגלה שהכי חסר לה חזר.
והוא באמת תכנן לשמוע צחוק מתגלגל ולרוץ בזרועות פתוחות. אבל במקום, מה שהוא שמע זו לחישה חלשה שגרמה לו ממש לעצור לנשום:
“אבא… חזרת מוקדם… אני לא רוצה שתראה אותי ככה. בבקשה… אל תכעס על קרן.”
הדופק שלו קפץ. אביגדור הסתכל קדימה וראה מראה שנחרט לו בלב יעל הקטנה שלו גוררת בצורה מגושמת שני שקי זבל ענקיים על הדשא, מתנשמת וקצת מתנשפת, לבושה בשמלה התכולה שהוא קנה לה ממש לפני שנסע עכשיו התכלת שלה הייתה מוכתמת, קרועה ומלאה בשאריות אוכל.
הנעליים שלה היו מכוסות בוץ, והשיער שלה שתמיד היה מסודר ומתוק היה סבוך ומלא קשרים. אבל מה שאביגדור ראה בפניה שבר לו את הלב ילדות מחוקה, מבט עייף כזה של מישהי שכבר ויתרה על לבקש עזרה.
ופתאום הכול ההצלחות, העסקים, ההסכמים, ההשקעות הכול התגמד.
הוא עבר מבט למעלה, אל המרפסת. שם, קרן אשתו מזה חצי שנה שכבה פרוסה על שזלונג, כוס קוקטייל בידה, מקשקשת בטלפון בהתלהבות, אפילו לא מציצה רגע לראות מה קורה למטה.
“באמת, זה קל בטירוף”, אביגדור שמע אותה צוחקת. “הפכתי את הילדה למשרתת, והאבא שלה בכלל לא שם לב. כל כך פוחדת שהיא אף פעם לא תתלונן.”
זעם עלה בו, אבל הוא התאפק, רצה להבין את כל התמונה לפני שיגיב.
“יעל!”, קרן צעקה מעל. “אמרתי לך לגמור לפני שעה! תזדרזי!”
“אני מצטערת, קרן… זה ממש כבד…”, יעל התנצלה, בקושי גוררת את השקיות.
“מה זה משנה?” קרן דחקה בה. “אני בגיל שלך עשיתי הרבה יותר. דיי עם ההתפנקות!”
“אבל… אני רק בת שמונה…”
“בדיוק! מספיק גדולה כדי לעזור בבית.” יעל רק הרכינה ראש והמשיכה לגרור, ופתאום גם אביגדור שם לב הידיים שלה היו עם שלפוחיות, אמתיות, כאלה שבאות אחרי עבודה פיזית, לא אחרי משחק.
אחת השקיות נתקעה באבן ונקרעה. יעל ירדה על ברכיים, והתחילה לאסוף באצבעות את כל הזבל, לוחשת לעצמה
“אלוהים… בבקשה שלא תכעס… אם לא ארים הכול היא תתרגז…”
ובשלב הזה, הוא פשוט יצא מהשיחים.
“יעל.”
היא נבהלה, הסתובבה, העיניים שלה נפערו.
“אבא…?” היא לחשה, לא מאמינה.
הוא ירד אליה לברכיים, בכלל לא אכפת לו מהחליפה.
“כן, מתוקה שלי, אני כאן.”
יעל הביטה בחשש למרפסת.
“אבא… אפשר קודם להתקלח ולהחליף בגדים? לא רוצה שתראה אותי ככה… ואל תספר לקרן, בבקשה.”
הלב שלו התרסק.
“למה?” הוא שאל אותה בעדינות.
“קרן אמרה שאם אתלונן אני מפונקת. ואם אספר לך תשלח אותי לפנימיה.”
העיניים של אביגדור דמעו.
“וגם אמרה… שנסעת כי נמאס לך ממני.”
הוא משך לה בעדינות את הסנטר, “שומעת, יעל? נסעתי בגלל העבודה. את כל העולם שלי, בחיים לא אשלח אותך לשום מקום.”
יעל הנהנה, אבל עדיין דאגה בעיניים שלה.
באמת בדיוק אז, קרן שוב צעקה:
“יעל! עכשיו תעלי למעלה!”
יעל קפאה במקומה.
“אבא… אני חייבת לעלות. אם תראה שאני מדברת היא תתעצבן.”
זהו, פה אביגדור נשבר.
“לא, יעל,” הוא אמר לה בשקט. “את פה. אני אטפל בזה.”
“אבל היא תגיד שאני מסובכת את הכול…”
“לא, היא התחילה אני מסיים.”
אביגדור עלה למרפסת, לאט, נשם עמוק.
קרן עדיין בטלפון, עד שראתה אותו:
“או! מה אתה עושה כאן?! למה לא התקשרת מראש? הייתי מסדרת הכול…”
הוא רק הביט בה בעיניים קרות.
“אפילו לא היה צריך כנראה גם את זה היית נותנת ליעל לעשות,” אמר לה.
החיוך שלה נמתח באי-נוחות.
“סתם… היא עוזרת. צריך ללמד סדר, לא?”
“הגידול שאת מדברת עליו זה כבר אכזריות.” הראה לה תמונה של הידיים של יעל בטלפון שלו.
קרן היססה. “הוציאת דברים מהקשרם”
“אני שמעתי הכול. כינית את הבת שלי משרתת ואתי טיפש.”
הבעה שלה התפוגגה.
“למה פיטרת את העוזרת והמטפלת?”
“היה יקר מדי.”
“לא הן פשוט הגנו על הבת שלי,” אמר בקור רוח.
הוא הביט בה. “ולמה יעל רזתה?”
היא שתקה.
“לא פעם השארת אותה רעבה, נכון?”
היא לא העזה להסתכל בעיניים.
“קרה לפעמים…”
“הספיק לי,” הוא לחש. “תארזי היום את עוזבת.”
העיניים שלה נפערו. “אתה לא יכול. אנחנו נשואים.”
“נראה אותך.”
אחר הצהריים, יעל נבדקה אצל רופא ילדים שנבהל הייתה גרומה, תשושה, חשופה להזנחה ולפחד תמידי. העבירו דיווח לרשויות המתאימות, וקרן החיים שלה התפרקו מהרגע להרגע.
אבל אביגדור לא היה עסוק בנקמה אלא רק בילדה שלו.
באותו לילה ישב לידה במיטה, כשהיא מחזיקה את הארנבון החמוד שלה זה שהוא מצא מוסתר עמוק בארון.
“אתה תסע שוב?” היא שאלה בדאגה.
הוא ליטף לה את הראש.
“יותר אצטרך לנסוע לפגישות”, הודה ביושרה, “אבל אני תמיד אדאג שתהיי בטוחה ומוגנת”.
ומעבר לחיוך הרך שעלה לראשונה אצל יעל באותו יום, אביגדור קלע פתאום משהו בגובה הלב שום הישג, שום עסק, שום כסף בעולם לא שווים יותר מהחיוך של הילדה שלו.
ומאותו יום, הוא בחר תמיד את הבית והמשפחה לא משנה מה יציעו לו שם בחוץ.
