ישנו פתגם נפוץ: “פשטות גרועה מגניבה.” פעם זה נשמע לי מוגזם, אבל המציאות הסבירה לי היטב מה מסתתר מאחורי המילים האלו.
זה קרה לפני כחצי שנה, כשבבניין ברחוב דייזנגוף בתל אביב עברה לגור מולי שכנה חדשה. אישה כבת ארבעים, מטופחת, תמיד עם חיוך מנומס. היינו נפגשות במעלית, מחליפות “בוקר טוב” ו”שבת שלום” תכלס, שכנות רגילה ונייטרלית.
הדפיקה הראשונה שלה על הדלת שלי התרחשה כשבועיים אחרי שהגיעה. היה כבר תשע בערב. פתחתי לה ועמדה שם עינת, עם הבעה מתנצלת וצלוחית ריקה.
“סליחה שאני מפריעה,” זימררה, “תארי לך בא לי להכין לביבות, הכנתי הכל נגמרה לי המלח! תתני לי קצת? מחר בטוח אחזיר!”
נו, על כזה דבר אי אפשר לסרב. מזגתי לה כף נדיבה, והיא הודתה ונעלמה.
מהר מאוד באו ביקורים נוספים, כולם באותו דפוס: ערב, פנים מבויישות, סיפור על זה ששכחה לקנות משהו והבטחה להחזיר מחר. סוכר, קפה, שמן זית, ביצים, בצל, פלח לימון, שקית תה, אפילו גליל נייר טואלט.
השגרה הפכה ברורה מדי עינת תמיד ידעה מתי אני בבית אבל לגמרי שכחה את ההתחייבויות שלה. אף פעם לא קיבלתי שום דבר בחזרה, לא גרגר סוכר, לא גרם מלח.
באחד הימים נגמרה לי גזר למרק. ניגשתי אליה, ביקשתי גזר. עינת חייכה ואמרה: “יש לי, אבל זה ממש מעט אני צריכה לעצמי, סליחה” וסגרה לי את הדלת מול העיניים.
באותו רגע הבנתי אצלי הכל “של השכונה”, אצלה זו טריטוריה שמורה. החלטתי: די, לא נותנת יותר.
נסיתי להיזכר בכל מה שהיא לקחה ממני. רשמתי הכל במחברת קפה, שמן, סוכר, ביצים, בצל, לימון, טבלייה נגד כאב ראש, נייר טואלט לפי מחירי רשתות בישראל זה יצא בסביבות 100 שקלים.
השארתי את הרשימה מוכנה על שידת הכניסה, וידעתי שיגיע הערב בו אזדקק לה.
ובאמת, בשבת שבדיוק תכננתי לאפות עוגה, שוב צלצול בדלת. עינת עם קערה.
“חגיתוש, תעזרי לי! תכננתי לביבות, נגמרה לי הקמח. תביאי איזה 300 גרם? מחר אחזיר לך, ברור!”
“קמח? בטח שיש,” עניתי בקור רוח.
היא חייכה. “ברור שתביאי, ידעתי שאפשר לסמוך עלייך!”
“תראי, עינת, לפני זה בואי נעשה סדר על כל הסלי מזון שלנו.”
הגשתי לה את הדף. עינת הביטה בו, המבוכה גוברת.
“בואי נבדוק ביחד עשרה ביצים, ארבע כוסות סוכר, שמן, קפה, בצל, לימון, נייר טואלט… זה מסתכם בכמעט 100 שקלים.”
הושטתי לה את היד.
“כשתסגרי חשבון אשמח לתת קמח, אפילו מנופה.”
“את מסתלבטת?” התנשפה עינת, פניה התקמטו בכעס. “על מלח ושקית תה את עושה לי חשבון? את אמיתית?!”
“בהחלט,” עניתי. “אם החזרת סבבה. אם לא, זה כבר לא הלוואה אלא רכישה, ואת רכישות משלמים.”
“בחיים לא ראיתי מישהי קטנונית כמוך!” היא רטנה, “חשבתי שאת שכנה אמיתית…”
“קטנוניות,” עניתי בשקט, “זה שיש כסף לסושי, ועדיין מתחננת על גליל נייר מהשכנה.”
עינת סמקה עד שורשי השיער. “תחנקי עם הקמח שלך!” צעקה וטרקה את הדלת. עמדתי שם אדישה, כמעט משוחררת.
עכשיו עברו שבועיים עינת מתעלמת ממני; במעלית קבורה בטלפון. שמעתי אותה מתלוננת לשומר, שמלא אנשים פה “חריגים וקמצנים”.
ומה אתם? הייתם ממשיכים לשתוק?
