איבדתי את הארנק שלי. הוא הוחזר אליי על-ידי גבר, שאת פניו זיהיתי מתוך תמונות ישנות של המשפחה אך אף אחד אף פעם לא דיבר עליו, לא הסביר מיהו.
הכול החל כשחזרתי הביתה מקניון עזריאלי בתל אביב. רק אז שמתי לב שהארנק נעלם. חיפשתי בכל התיקים, בכיסים של המעיל, במכונית כלום. הכרטיסים, התעודות, המזומן הכול נעלם. רצתי להתקשר למשטרה, חסמתי את החשבון, זועמת עם עצמי, רועדת מפחד ובושה כאילו הכול אבוד.
שניים אחרי, הזמזום של האינטרקום העיר אותי בבוקר מוזר צלצול שמסתלסל בין הקירות כמו שיר ילדות שפרח מזיכרון. “גלית בן ארי?” שאל קול עמוק של גבר, ספק קרוב ספק רחוק. “מצאתי משהו שנראה לי שייך לך. זה הארנק שלך. אפשר לעלות?”
הירח היה מטושטש מבעד לחלון, וירדתי במדרגות בחרדה כמו שאני צועדת בחלום, בלי להרגיש את גופי. מול הדלת עמד גבר מבוגר, אולי בן שבעים, לבוש במעיל צמר כחול כהה ומסרק את שערו האפור למשעי, מחזיק בידו את הארנק שלי.
“מצאתי אותו על ספסל ליד הכניסה לקניון,” אמר במספר צלילים שהעירו זיכרונות קדומים. “מישהו הניח אותו שם בכוונה, כנראה.”
הודיתי לו בעיניים פעורות, הצעתי לו קפה שחור חזק או תה עם נענע הוא סירב. אך רגע לפני שהסתובב לעזוב, נעץ בי מבט ארוך בשתיקה ושאל: “איך קוראים לך? באמת גלית?”
הנהנתי, מופתעת. הוא חייך בעצב, כאילו יודע סוד שהוא לא אמור לספר. “כבר חשבתי יש לך את העיניים של חנה.”
הזמן כאילו נעצר. אמא שלי קראו לה חנה.
“סליחה,” שאלתי, “אתה מכיר את אמא שלי?” הוא נסוג לאחור, מהסס, כמו עץ זית עתיק שמפחד מרוח. “לא הייתי צריך לא תיארתי לעצמי שאת כל כך דומה לה. סליחה,” התחיל להתרחק, אבל מציאות החלום לכדה אותו במקום.
“בבקשה, חכה. את הפנים שלך אני זוכרת מילדות. בתמונה המוזרה במגירה אצל אמא. תמיד אמרה שזה מישהו מהעבר. אף פעם לא סיפרה מי.”
הוא נשאר עומד, נשימתו הופכת לאדים. “פעם הייתי מאוד קרוב לאמא שלך,” לחש, “מאוד קרוב.”
הזמנתי אותו להיכנס. התיישבנו במטבח המואר של בוקר חולמני. הוא לא נגע בתה, רק הביט בי, במרחק של חיים שלמים.
“אמא שלך הייתה הכלה שלי. זה היה מזמן, בשנת 1972, תכננו להתחתן. אבל משהו השתבש.” שתקתי, כמו בחלום שבו אי אפשר לדבר.
“אבא שלי התנגד, המשפחה לחצה. הייתי פחדן. טסתי לווינה לעבוד עם דודים, השארתי אותה כאן, לבד. כשחזרתי כבר הייתה עם מישהו אחר. לא רצתה לשמוע ממני יותר. אז גיליתי שהייתה בהיריון. אבל אף פעם לא העזו להגיד לי הילדה, האם היא שלי.”
הוא הסתכל עליי, בעיני ים עייפות. “מה עשית אז?” שאלתי בקול חרישי.
“בפעם אחת נסעתי אל הבית שלה, הצצתי מרחוק. היית אולי בת שלוש, דומה לה כמו שתי טיפות מים. פחדתי להתקרב. כל השנים צפיתי בכן מרחוק. פעם ברחתי כשפגשתי אותך בבית העלמין. אני יודע שזה נשמע מוזר, כמו חלום רדוף שדים. פשוט לא רציתי להרוס את החיים שלך.”
לא הצלחתי להגיב רק הקשבתי.
“רוצה לומר, אולי אני אבא שלך,” אמר, עיניו לא מורידות ממני. “אני לא מבקש כלום, רק רציתי לדעת אם את שמחה.”
דיברנו שעות, שיחת לילה מתפתלת כמו נחשים בחלום. על בחירות, על פחדים שתוקעים חיים שלמים. כשהלך, השאיר מספר טלפון ומעטפה דקה. בתוכה מצאתי תמונה דהויה אמא שלי ואותו, חבוקים על חוף בת ים. בצידה האחורי כתוב בכתב ילד: “לעד ב. 1971”.
עברו שבועות. עשיתי בדיקת דנ”א במעבדה ליד איכילוב. זה אישר הוא אבא שלי.
לא סיפרתי לאיש פרט לאלעד, בעלי. אבא, זה שגידל אותי, כבר שנים איננו, ואמא לקחה את הסוד איתה אל הקבר. עכשיו אני יודעת קצת יותר. יודעת שלאהבה, גם זו שלא נאמרת, תמיד נשארות עקבות. לפעמים הן חבויות במגירה הכי עליונה. לפעמים מביטות אלייך דרך העיניים של אדם זר שמצא את הארנק שלך ואת עִברְך.
