שחרור
נועה התעוררה בבהלה מצלצול טלפון עיקש וחד. הצליל חתך את השקט של חלומה והכריח אותה להילחם עם עפעפיים כבדים כמו שקדי חומוס אחרי חג שבועות. החדר שרה חצי-אור אפור, הווילונות הסגורים סיננו אפילו את קרני השמש החיפאית, ורק מסך הטלפון הבהב ברכות וברמז, מראה לה ששעה רבע לשש כן, לפני הקפה של הבוקר. היא שלחה יד מגומגמת, שפשפה את העיניים, ותפסה את המכשיר.
כן, אמא? המילים יצאו ממנה כמו קריאת הנה, כבר קמתי בשבת בבוקר. מה שוב קרה?
ומהעבר השני, קולה של אמה, קול רועד, מתנדנד, קוטע כל שמץ של שלווה:
נועהלה, את צריכה לבוא, אבא שלך פינו אותו לבית החולים! התקף לב!
נועה קמה בבת אחת, מחזיקה את הנייד בידיים לבנות, כל שאריות העייפות נשטפו החוצה כאילו הייתה על חוף תל אביב בזמן סערה. במקום הריקנות של רגע ההתעוררות, הופיעה התחושה הקפואה הזאת, שמוכרת לה מצוין.
הבנתי, ענתה קצרות, מנסה להישמע יציבה, בעוד בתוכה כל איבר מתח לתוך קשר.
את באה? הפעם התקווה של אמא נשמעה כמעט כמו בכי. הוא בטיפול נמרץ אני כל כך מפחדת
לא בטוחה, אמא. נכון לרגע זה, אין לי מושג אם בא לי, אמרה אחרי דממה. אפילו לה היה קשה להאמין עד כמה היא מצליחה להישמע מנותקת. את יודעת טוב מאוד איך היחסים ביני לבין אבא.
באוויר השתררה דממה מעיקה, שאפילו דודה שולה לא הייתה מצליחה למלא בטחינה. נועה שמעה רק נשימות שקטות, רכות, ורצתה רק לברוח מהלחץ.
נועה, הוא אבא שלך
ו? קטע נועה, מופתעת בעצמה מכמה קול חתוך יש לה. זה לא הפריע לו להרוס לי את כל הילדות. אז למה בדיוק אני אמורה לרחם עליו עכשיו? סליחה, אבל גם אם יקרה לו משהו אני לא אבכה.
היא ניתקה, זרקה את הנייד על המיטה, ונעצה מבט בתקרה. אבא איזה מושג ריקני. במשך כל הילדות, הוא היה בשבילה בעיקר צרור בעיות. הניסיונות שלו להיות מגדלור משפחתי נגמרו תמיד בגערות, הרמות קול, ובירה.
הרי את יום השנאה הגדול היא לא תישכח בחיים.
היא הייתה בת עשר. חזרה הביתה משיעור ציור, התרגשה להראות לאבא את הציור הם כולם מחייכים, הבית צבעוני כמו סוכה בשכונה ד. אבא כבר היה בבית, כלומר, בעצם, עם בקבוק ביד וריח אלכוהול שהיכה בה עוד בדלת.
הוא היה בכורסה; חיוור, פרוע שיער, ובאווירה של לא מתעסקים אתי עכשיו. נועה ניגשה וביישנות הושיטה את הציור. הוא הסתכל, עיוות את הפה, וזרק את הדף לשולחן.
מה את, דף חלק? במקום לעזור בבית את מביאה לי כאלה שרבוטים? אני שוב לא אוכל שווארמה בגללם, כן?
היא ניסתה להסביר שזה היה מתוך כוונה לשמח לא הספיקה. הוא קפץ, תפס אותה חזק בכתף ובבת אחת דחף אותה אל הדלת.
כשתלמדי מה זה כבוד, רק אז תחזרי! צעק.
היא עמדה על המדרגות, בקור של ינואר חיפאי, רק עם חולצת בית ספר, ודפקה ובכתה וצרחה. מתוך הדירה נשמעה הצעקה: תיעלמי! את לא הבת שלי!
היא נשארה בחוץ יותר משעה עד ששכנתי, גברת פרץ, אספה אותה פנימה וריצה לה תה. המחיר? חודש בבית החולים כרמב”ם עם דלקת ריאות לא קלה, והכול הוסתר יפה. אמא, מתוך נאמנות זוגית פתטית, סיפרה לשירותי הרווחה שנועה שכחה את המפתח.
בגיל ארבע עשרה, שוב חזרה עם תעודה ראשונה באולימפיאדה העירונית במתמטיקה. אפילו פנטזה על חיבוק, על כל הכבוד, כפרה שלי!. אבל במבואה, במקום חיבוק, חיכה אביה עם בירה ביד.
למה את כזאת שמחה? חייך בנעימות מזויפת.
זכיתי באולימפיאדה מלמלה וניסתה לברוח לחדרה.
מצאת לך על מה לשמוח! בת ישראל טובה חולמת על חתונה, לא על גאונים מתמטיים! ומי בכלל ירצה אותך עם הפרצוף הזה?
נועה ניגשה לחדר, גנזה את התעודה, נסתה להבין למה מגיע לה לקבל כאלה חיצים, ובעיקר למה אמא תמיד עומדת בצד ושותקת.
כשהייתה בת שש עשרה, קרה משהו חדש: היא קמה מהשולחן לראשונה כדי להגן על אמא. הארוחה השתבשה על קצה בצלחת תפוחי אדמה מעט שרופים.
היא ניסתה, סיננה, והוא הספיק לרדת עליה עם רצועת החגורה שלו.
אלפי רגעים כאלה עד שנמאס לה להיות בבית. היא ישנה אצל חברות, אצל המורה, אצל הדודה בפתח תקווה. המורה שלה ניסתה לסדר עבורה משהו ברווחה, אבל החוק בישראל אוהב ניירת ובירוקרטיה.
אחרי שעה מחשבות, היא אספה את עצמה, לבשה גינס וסוודר, וליטפה פזורות בשיער. לא הייתה לה אהבה, אבל היה לה רגש: זה הזמן להיות לצד אמא.
במסדרון הטיפול הנמרץ בבית החולים רמבם, היא חיפשה את אמא, וישבה לידה, מתוחה, כמו שורה אחרונה באירוויזיון. אמא קפצה עליה, נצמדה אליה כמו אם-איילה, בכתה: נועהלה, שמחה שבאת.
נועה אחזה בה בחוסר נוחות. היא לא כעסה על אמא אלא על הסיטואציה. על הציפייה המוזרה שתרגיש מה שהיא לא מצליחה להרגיש דאגה אבסולוטית לאבא.
איך הוא? שאלה, מסתכלת לה בעיניים עם כל הרגש שהיא מצליחה לגייס.
הרופאים אומרים מצב קשה הלב גמור, אמרה אמא, בולעת דמעות נוספות. פעם הוא היה אחר, בטח את זוכרת
נועה בלעה חיוך עקום. נכון, ישנם רגעים חמקניים מודחקים בזכרון: הייתה ילדה קטנה, שאבא הרים תמיד גבוה, חייך, שר שיר של הופה היי, עוזר לה ללמוד לרכוב על אופניים. אבל התמונות האלה, כמו דיו צבעונית בגשם, נמחקו בים של מילים רעות וריח בירה.
עזבי, אמא, עכשיו זה לא הזמן לסיפורים, אמרה בעדינות. מה הרופאים אומרים?
פשוט לחכות. ולהתפלל, שמעה בקול שבור מהטלית של אמא.
הן התיישבו יחד ליד הכניסה לטיפול נמרץ. אמא שלה נראתה כל כך שברירית ליד הפלסטיק של הכסא, כל רופא שעבר גרם לה לנתר. ולנועה לא היה אכפת. רק רצתה שזה יעבור. אחרי שעתיים הגיע רופא צעיר, נראה עייף כמו סטודנט לבלשנות ביום האחרון לסמסטר.
קרובי משפחה? הוא בירר בעייפות.
אמא קפצה.
כן! יש איזה שינוי?
התייצבות. קשה, אבל יציב. מוקדם לדעת, יהיה צריך טיפול ארוך. ביקור רק לכמה דקות, ואין עומס, טוב? סיכם במין עברית יבשה של מערכת הבריאות.
נועלה נכנסה אחר אמא לחדר, ובפעם הראשונה בחיים אביה נראה לה קטן ועייף. לא גיבור, לא מפחיד סתם אדם מקופל מתחת לסדין. היה לה ברור: אף הצצה בעיניים לא תחזיר לה את השנים האבודות.
היא התיישבה לידו, לא נגעה בו, לא דיברה, ורק מלמלה:
הנה, נפגשנו. לא בטוחה שרציתי בזה.
הוא לא זז. אפילו עפעף לא רפרף. נועה נשמה עמוק.
אתה יודע כמה חיפשתי סיבה למה עשית את זה? אולי עבר עליך יום רע, אולי נדפקת בצבא, אולי לא קיבלת מספיק בורקס בילדות. אבל התוצאה היא אחת: נשארתי רק עם שנאה. מזל טוב.
הקול שלה רעד והיא חייכה חיוך של יאללה, שחררי.
אני לא רוצה ילדים. לא מאמינה באהבה. כל הביטחון שלי נדרס בסלון אצלך, הוסיפה כבר בלחש.
נועה קמה, אמרה ביי, אבא. או לא ביי. לא בטוחה, ויצאה.
אמא שלה המתינה במסדרון בתקווה.
איך הוא?
בדיוק כמו שראית, ענתה נועה בפיהוק עייף יותר נעים ככה.
אמא בלעה דמעה בניסיון אחרון למצוא אופטימיות:
הוא רצה בשבילך טוב, ניסתה להצדיק.
נועה הנהנה בלי רצון. אין טעם להילחם במיתוס שצריך להצדיק את ההורה גם כשברור לכולם שסבבה זה לא היה. רצתה רק שיהיה שקט בפנים.
ביציאה פנתה למכונת קפה. בינתיים, שלפה טלפון ושלחה הודעה לעמית מהעבודה עמית, שבחודשים האחרונים הפך להיות הכתף, בלי דרישה לרומנטיקה, ובלי דרמת פייסבוק.
הטלפון צלצל פעמיים:
עמית? אפשר לבוא? פשוט להיות. לשבת. לא רוצה להיות לבד.
ברור. הדלת פתוחה, ענה בלי להתבלבל.
היא אספה את שארית הקפה, קפצה לפינת מאפים וקנתה דנים שקדים (על חשבונה, עם כרטיס רב קו לא תרשום, לא תרגיש) ומאפינס, כי מי יודע, אולי אשכרה יעשה לה חשק למתוק.
כשהגיעה אל בית עמית, היא דפקה דפיקה מנומסת אך מיד דלת נפתחה בפני איש בקפוצון ישן ומכנסי טרנינג שילוב של פייגמה לילה עם סטייל תל-אביבי של יום שישי בבוקר.
מה קרה? הוא שאל, וחיבק אותה ישר, בלי שום מבוכה של האם זה מתאים. נועה התחבאה בכתפו ואמרה בלחש:
אבא הוא בטיפול נמרץ. התקף לב.
וואו הוא קימט מצח, אבל בלי היסטריה. איך את עם זה?
כלום, ענתה בהשלמה. כלום זה הרגש.
יאללה, קפה אמיתי. לא נמס במכונה, הוא סידר לה מגש מאולתר והתיישבו במטבח הקטן, שתי כוסות ותעלה מלאה דנים, לריפוי הנפש.
נדרש לה זמן עד שפתחה, אבל כשהתחילה לא עצרה:
אני כל החיים פחדתי להיות כמוהו. פחדתי לגלות בעצמי את הרוע הזה, את הציניות. במקום זה, הפכתי לפחדנית, בורחת ממערכות יחסים, סולדת מאינטימיות
הוא הניח יד חמה על שלה.
את לא הוא, ענה בשקט.
איך אתה יודע? אולי משהו מהזה נכנס בי. לפעמים אני רוצה להרביץ לעמיתים על שטויות! לחנוק מישהו בזום! ניסתה להקליל.
רואה אותך בכל יום: עוזרת לחדשים בעבודה, מביאה השאריות של עוגה לימי הולדת, מתרגשת מרמזור ירוק ומהדירה שלך. את בנאדם. בנאדם טוב. גם החתול שלך אוהב אותך, ולפי מה ששמעתי, אפילו השכנה עם הפלפל צועקת מהמרפסת: איזו נחמדה נועה”.
היא צחקה, אולי לראשונה מאז הבוקר. אפילו המצב כבר לא היה כל כך עכור.
זה מוזר שאני לא מרגישה אשמה? לפעמים עובר בי הרהור שיותר קל לי ככה, בלי שאבא בבית.
זה בסדר, הוא הנהן. מותר לך להרגיש. אף אחד לא קובע איך את אמורה להרגיש. את לא חייבת דבר לאף אחד.
אמא שלי מצפה שאהיה מושלמת שאהיה איתה, שאתפלל אני לא.
זה גם בסדר, ענה. תעשי מה שטוב לך. מותר לא לסלוח.
ככל שדיברה, הרגישה כאילו הקרח בפנים נמס. אפילו חשבה לבקש: אפשר לישון פה היום? אני לא רוצה לחזור. אני עייפה, רק לישון.
קחי את החדר, חייך. אני בסלון. הכי טבעי בעולם.
בערב, שיחת טלפון אחרונה לאמא.
אמא, איך הולך?
בסדר, נועה. הרופאים אומרים יציב. תלחמי על שלך, תדאגי לעצמך.
אשתדל, ענתה.
עמית ישב מולה, לא חפר, רק הגיש לה עוד תה.
מה עכשיו? שאל.
לא יודעת. אבל יודעת מה לא אעשה. לא אמאס להרגיש. לא אחכה שאבא ישתנה. לא אאשים את עצמי. לא אברח משמחה כשיש. ואולי, כן, אני אתחיל טיפול להבין שמותר לי להרגיש ולחיות.
נשמע טוב, חייך.
בחוץ, חיפה נשטפה אור זהוב של שקיעה. מישהו קנה במאפייה, ילדים שיחקו בגינה. ובפעם הראשונה מזה הרבה זמן, נועה ידעה: החיים לא נעצרים. ויש לה אפשרות לשגרה חדשה, בלי לחכות לנס, בלי כבלים של עבר, ובלי לוותר על עצמה.
