מחיר החירות: היא בחרה להציל את הילד ויתרה על הכול
לעיתים די בצעד אחד כדי לשנות חיים שלמים. אבל מה קורה כאשר הצעד הזה הוא הדרך היחידה להציל את היקר מכל? אספר לכם כעת סיפור שהתרחש לפני שנים רבות בארץ ישראל, ונחרת בזכרוני: סיפורה של ציפורה. זהו סיפור על אהבת אם, בגידה, וסוד שנשא עימו זרם הירדן.
[מבט רחב. אם צעירה, עוטה שמלה ארוכה, נכנסת אל נהר הירדן כשהיא מרכיבה תינוק במנשא צמוד לחזה. מאחוריה, על שפת הנהר, עומדת דוממת קבוצת בני הכפר. מתוכם צועק פתאום גבר בקול סוער:]
**הגבר:** “אם תעברי את הירדן, ציפורה, את אינך שייכת עוד למשפחתנו! את כאילו מתה עבורנו!”
[מצלמה מתקרבת בתנועה. ציפורה אינה מסתובבת ואינה רועדת. מבטה נעוץ רק מזרחה, אל הלא-נודע. היא לוחשת לתינוקה הישן:]
**ציפורה:** “עדיף להיות מתה להם מאשר לחיות שקר איתם. אני נשבעת להביא אותך לחיים טובים יותר.”
[היא מגיעה אל אמצע הנהר. הזרם מתחזק, המים עולים לה עד המותן. ציפורה מועדת, כמעט מאבדת שיווי משקל.]
[היא מתייצבת שוב, ואז נעצרת המומה, עיניה מתרחבות בתדהמה מוחלטת. היא קוראת:]
**ציפורה:** “לא זה בלתי אפשרי אתה?!”
[המצלמה מבליטה את פניה המופתעים.]
סיום הסיפור:
[המצלמה פונה אל הגדה שמולה. מתוך הערפל הכבד מתגלה דמות גבר. הוא לבוש בגדים ישנים, רטובים, ובפניו צלקת שציפורה לא תוכל לטעות בה. זהו אליעזר, בעלה, שאנשי הכפר הכריזו עליו כמת לפני שנתיים.]
**אליעזר:** “חיכיתי לך פה כל יום ליד המים, ציפורה. ידעתי שתמצאי את הכוח לצאת מהם.”
[ציפורה נושמת עמוק, מתגברת על הזרם ונופלת על ברכיה על החול. אליעזר תופס אותה ואת תינוקה בידיים רועדות. היא ממררת בבכי, מבינה שכל הזמן הזה נכפתה עליה אמונה שמוטעה בו, רק כדי להחזיק אותה כבולה.]
**ציפורה (בין הדמעות):** “הם אמרו שטבעת בנהר הכריחו אותי להתפלל לשלומך כל ערב!”
**אליעזר (מסתכל בחזרה על הגדה, שם הקהל נסוג בזעזוע):** “הם פחדו שהאמת תעבור איתך את הנהר. עכשיו אנחנו בני חורין.”
[יחד הם נכנסים לעומק החורש, לא מסתובבים לאחור. רק כעס ותחושת הפסד נותרו על שפת הנהר, במקום בו פסקה שליטתם. המים ממשיכים לזרום, מנקים את עקבות העבר.]רק הדעת בליבם, אך גם תקווה חדשה. ציפורה פוסעת בבוץ בצד אליעזר, ידם מתחברת לאט כמעט שכחו את המגע, אך הדופק המוכר מתעורר תחת העור. ברגע ההוא, כשאור האורן מבצבץ דרך ערפל הבוקר, הם יודעים שלעולם לא יוכלו לשוב אל מי שהיו, אך אולי סוף-סוף יוכלו לבחור איזו אמת לכתוב יחד.
הילד מתעורר, עיניו הרחבות לוכדות ציפור אדומה שממריאה מן השיחים. ציפורה מתבוננת בו, ומבינה: גם אם הכל נשטף במים, העתיד זורם לפניהם חף מאיומים, חף משקרים, מלא באפשרות.
הירדן גועה מאחוריהם, אך בשקט החדש בין העצים, לבה של ציפורה מתמלא. היא לוחשת: “כאן, במדבר הזה, נחזור להתחיל. יותר לעולם לא אפחד מצללים כי את שביל החירות הנחיתי בידי.”
והחורש סוגר עליהם בעדנה, מרפא כל סדק שהותירו השנים. המים שסחפו אותה, סחפו גם את הכבלים האחרונים. והילד, בחיוך קטן ראשון, לוחש: “אמא.”
