חוזה האהבה
יעל ישבה ליד שולחן עץ כבד, שמעליו נערמו מגזינים של שמלות כלה בעברית. דפדוף מהיר, עמודים מעטרים בתחרות עדינה ותפירות חרוזים דקיקות. עיניה נצצו כשהסתכלה על שמלת משי לבנה, חגיגית, עם גב חשוף ומכפלת רכה שנשפכה כמו חלום. בדמיון ראתה את עצמה מתקדמת אל החופה כל המבטים נשואים אליה, אמא דומעת, אבא מחייך בגאווה, רחשי התפעלות מהאורחים.
איזו שמלה לחשה לעצמה, מתבוננת בקפידה בתמונה של שמלה רחבה עם כתפיות דקות. נראה היה שהשמלה תפורה לנסיכות, מתנוצצת תחת תאורה מלאכותית ונותנת תקווה למשהו אגדי.
אך זמן קצר אחר כך צנחה האנחה מליבה. יעל הניחה את המגזין, ומחה קלות את שולי השולחן. בקמה ניגשה בזהירות למראת גוף במסגרת עץ כהה, מתבוננת בעצמה, נוטה מעט הצידה ומבקרת: שמלה כזו לא תתאים לנתוניי. הגוף שלי, המידות זה פשוט לא זה.
לא, משהו כזה לא בשבילי, קבעה בשקט, מחזקת את ליבה בכוח של החלטה עגומה. צריך משהו פשוט יותר
יעל קירצפה את שיערה בידיים רועדות. אלף דגמים, מיליון רעיונות, אך דבר לא התיישב נכון על ליבה. עיניה נדדו בין גלילי קטלוגים על השולחן, מתפללת שהדף הבא יביא איתו תשובה אך במקום זאת תחושת חוסר ודאות ועייפות חנקה אותה.
אני חייבת להתייעץ עם מישהי, מלמלה, מצילה את עצמה ממערבולת מחשבות. לפני שאאבד את הראש מהלחץ של ההכנות.
טריקת דלת קטעה את הדממה, גובר על הדאגה בליבה. יעל קפאה, עיניה מוצמדות לתמונות שנשארו על השולחן. מי זה בשעה כזו? רק לאבא שלה ולאילן החתן שלה היה מפתח לדירה, ושניהם לא אמורים להיות בבית: לאבא יש פגישה בנמל תל אביב, ואילן נסע לדיון דחוף במשרד.
יעל המשיכה להקשיב בשקט, רגליה נשאו אותה במורד המדרגות לסלון. התמקמה בצל הקיר, מרחיקה מבטה ובלבה דאגה: אולי פורץ? בשעות כאלה הבית תמיד ריק
ואז התפוגגה החרדה. אילן עמד בכניסה, גבר מוכר עד הפרטים הקטנים הוא זה, כל התסכולים התעדו. בדיוק עכשיו הסיר את נעליו והניח אותן ליד הדלת, מזמזם שיר ישן של דני סנדרסון.
אילן? לחשה בהפתעה. מה הוא עושה כאן? הוא הרי בעבודה.
יעל ראתה אותו עוצר בכניסה, פונה לקצה הדירה ולוחש:
יפעת, תחזיקי עוד קצת… קולו היה רך ותכליתי, לא דומה לאילן שהיא מכירה. עוד מעט החוזה נגמר, ונוכל להיות יחד.
גופה של יעל התקרר. אצבעותיה התהדקו ללסתה הספיק דבר אחד: ‘חוזה’. ‘יפעת’. מי זו בכלל יפעת?
כמה זמן עוד, אהובה שלי? המשיך אילן בקור רוח. עוד חצי שנה. חתונה בעוד חודש, כמה חודשים של חיי נישואין קולו נעשה סולד, כאילו נמאס לו, כאילו טעם דבר מר.
יעל עצמה עיניים, קולטת כל זה משחק? החתונה, החלומות, ההתרגשות הכול חלק מחוזה?!
ומה יקרה אחרי שדוד גרשון יסיים איתי קולו גבר, בטוח. אני אארוז ולך, כשאקבל את התשלום לחשבון שלי עשרים אלף שקל לשלוש, תשלום יפה מאוד.
המילים היכו בה, שורפות מבפנים. היא גמגמה, אוחזת במשקוף בחוזקה. ‘הוא שיקר. הוא שיחק בי כל הזמן! ואבא?’
היא החליטה להאזין עוד, אולי תשמע משהו נוסף שיסביר את התמונה.
אילן נעמד ליד הספה, שלף מהכיס טלפון חכם והמשיך לדבר, לא חושד בדבר.
את כל כך דואגת? אני עושה את זה רק בשבילך. רק תדמייני: דירה ברמת אביב, ארון עמוס מותגים. מה היה לי בתור עוזר משרד פשוט? בעוד חצי שנה הכול נהיה שלנו.
יעל, חסרת אוויר, בלעה את הכאב ונשמה עמוק. היא ירדה לאט במדרגות כל צעד כמו לחצות נהר. אילן הסתובב בבהלה, פניו החווירו והתנערו מהחיוך.
יעלי? שאל בקול רועד. מה מה את אומרת, נשמה?
הוא ניסה לגעת בידה, כמו שתמיד הרגיע, אך יעל סטרה בידיה, סנטר מורם, ועם עיניים חמורות:
חשבת שאני חרשת? הכל שמעתי, מילה במילה. יפעת… את החברה שהצגת כאחותך, נכון?
אילן החוויר, גופו נדרך, וידיו רעדו. הוא ניסה שוב להעמיד פנים:
מה פתאום, יעל, תביני
הוא התקרב והיא התרחקה, מחייכת חיוך מר, קר כקרח:
הכול ברור. שמעת איך ליחשת לה, כמה דאגת שתקבלי את שכרך. מגעיל היה לשמוע! כל התקווה, כל הפנטזיה… הכל הצגה זולה.
אילן שתק. כל ניסיון להציל את מה שנותר נשבר. יעל לא הורידה את עיניה:
תבין, לא תהיה חתונה. לא איתך. אבל לפני שאני זורקת אותך מפה תגיד את האמת, בלי משחקים, בלי סיפורים.
הקול שלה היה איתן כמו פלדה. היא הצטנפה בזרועותיה, דמעות מאיימות לבקוע, אך היא לא הרשתה להן להופיע.
אמת? חייך בזלזול. עטה מסכה של קרירות. אוקי, הנה: לא הייתי מסתכל לכיוון שלך אם אבא שלך לא היה מביא הצעה עסקית. רק הגעתי למילוי התפקיד מחמיא, מלווה, מזמין אותך החוצה. ולמה? בשביל כסף קל ודירה בלב העיר. הייתי מקבל שתי משכורות על ‘הצגה’.
המילים חדרו אליה כמו חץ. יעל הרגישה את הדקירה בעומק הלב.
הכול כסף? הצליחה ללחוש.
ומה חשבת מי ייפול עליך? תראי את עצמך התגחך, רווי לעג.
היא התקשחה, מאגרפת אגרוף חזק כל כך, הלב הולם. שתיקה. לחיצה קלה.
עכשיו צא מהדירה שלי. את הדברים שלך אשלח עם שליח. לך.
אילן הביט בה מבט קר, בוחן. הסתובב באטיות, לבש את המעיל. קול המנעול נטרק. הדממה עטפה את הבית.
בחוץ, אילן הדף דאגה חדשה: איך יעמוד מול דוד גרשון אביה. הוא ידע דוד לא סלחן ולא ותרן, בטח לא כשזה נוגע לביתו. מהלך טיפשי התמרמר בליבו, אך חשב על העשרים אלף שכבר הופקדו. לפחות קיבלתי משהו מהברדק הזה פלט, פוסע לרחוב, מבטו אבוד.
בתוך הבית, יעל, כפופה וכואבת, שלפה את הטלפון וחייגה לאביה.
אבא! זעקה בקול רועד כשהוא ענה. איך עשית לי את זה? אתה סידרת הכול, שיחדת אותו, קבעת את הגורל שלי. אפילו לא טרחת לשאול מה אני רוצה! איך יכולת
המילים פרצו בלי שליטה מטען של חודשים של דאגה, אכזבה, כאב.
יותר לעולם לא. לא תתערב לי בחיים! שמעת? לעולם!
ניתקה בקצה הצעקה. הפסיקה להחזיק בתוכה. היא כיסתה פניה בדמעות, לא מצליחה עוד לעצור.
זה לא היה רק אילן. אלו היו שנים של תחושת נחיתות לא מספיק רזה, אף לא קטן, עיניים לא בוהקות. פעמים רבות שאלה את עצמה למה היא לא יפה כמו אמא שלה.
שרה כך קראו לה אימה התעקשה להיקרא שרה, גם בגיל ארבעים. תמיד בגאווה, תמיד מסודרת אצילה, מושכת כל עין. בתמונות של פעם הייתה יפיפייה עוצרת נשימה. עד שיום אחד החליטה לעבור מתיחת אף קטנה אצל פלסטיקאי יוקרתי בהרצליה. הניתוח השתבש הפנים התעוותו. היא ניסתה עוד ועוד לתקן, נעה בין מרפאות, הוציאה הון אבל רק נהיה גרוע יותר
נפשה התרוקנה. שרה הסתגרה בבית, התחבאה משמש, לובשת משקפי שמש רחבים וכובעים מוגזמים. בסוף השאירה פתק קצר לדוד גרשון: אני לא יכולה יותר. סלח לי. יעל נשארה לבד עם אבא.
מול התמונות הישנות, יעל הייתה משווה בינה לבין שרה ואף פעם לא מרוצה. מול המראה מוצאת עוד פגם. כל הערה על יופי, אפילו מקרית, דיכאה אותה. בבית הספר התרחקה מהחברה, פחדה לבלוט. באוניברסיטה חזרה על זה; פחדה לחשוף את עצמי.
ואז אילן נכנס. מלא בטחון, ידע בדיוק מה לומר. הוא החמיא לתבונה שלה, לצחוק, לאוזן הקשבת. פתאום, לצידו, הרגישה בפעם הראשונה יפה באמת לא מושלמת, לא כמו שרה, אבל נאה. פעם אחת האמינה שמגיעה לה אהבה. עד שכולה התפוצץ ושוב נרמסה.
************************
יעל עמדה מול מראת החנות, עטויה שמלה לבנה, פשוטה ואלגנטית. משהו בהערכה העצמית השתנה. היא הפסיקה לחפש פגמים ופשוט נעמדה זקופה, גאה, רגועה. היא הייתה שלמה.
כעבור שעה כבר צעדה בכניסה לאולם אירועים בתל אביב, העיניים של כל הדודים והחברים עליה. יעל צעדה זקופה, לא היו אלה דמעות בעיניה אלא נחישות, רצון. היא זכרה את השיחה עם אביה שבועיים קודם:
אבא, החלטתי. אני מתחתנת עם תומר.
את בטוחה, יעלי? שאל דוד גרשון.
בטוחה. אני לא צריכה לחכות לסיפור אהבה מהאגדות. אני רוצה בית, אמון, שותפות. תומר נותן לי את זה.
אבל אהבה ניסה, אך יעל חתכה אותו:
אהבה תהיה אם נחליט לגדל אותה יחד. אני מחליטה בעצמי, לראשונה.
היא צעדה לעבר תומר שקט, ישר, עוטף, לא נלהב בטירוף מהוליווד, אלא יציב, בטוח, מסתכל עליה בגובה העיניים. היא חייכה אליו לא חיוך מאולץ, כי אם אמיתי.
לא הובטח כאן קסם גדול, אך היה בה כל כך הרבה בגרות; יעל הרגישה שהיא בונה לבדה את חייה. אולי זה לא ניצוץ מהאגדות, אך זו אדמה יציבה שאפשר להניח עליה יסודות אוהבים ויתכן, יום אחד, גם ניצוץ ידליק בה את הלב.
