מפת שולחן לבנה, חיים אפרפרים
המרק עוף יצא מצוין. דנה ידעה זאת היטב טעמה ממנו שלוש פעמים תוך כדי בישול, וכל פעם חייכה בסיפוק. גזר מהשוק, עוף טרי על העצמות בושל לאט שעתיים, בצל קצוץ דק, בסוף הוסיפה כזית כמון ושמיר, בדיוק כמו שצריך. על השולחן דלקו נרות, והמפה לבנה, פשתן אמיתי, ששמורה אצלה תמיד לימים חגיגיים. חמש עשרה שנה. בכל זאת, זה יום מיוחד.
בחוץ השתררה חשכה. אוקטובר בתל אביב תמיד כזה: קצת גשום, רחובות רטובים, ריח דשא קצוץ ומכוניות. דנה תיקנה מעט את המזלג מימין לצלחת, ישרה את הפינה של המפית, ולבסוף רק עמדה רגע בשקט והאזינה לתקתוק השעון מעל המקרר.
עמיחי נכנס כמעט בתשע. שמעה אותו מתעסק עם המנעול, מניח את השקית בכבדות, מדליק את האור במסדרון.
נו, מה יש לאכול? הוא הציץ למטבח, לפני שהספיק להוריד את הג’קט, האף שלו אדום מקור.
תתרחץ, תישב. יש מרק עוף, עוף בתנור, הכנתי סלט. היא חייכה וניסתה להיות קלילה.
עמיחי תלה את הגקט על כיסא וצפה על השולחן.
נרות? למה נרות?
מה זאת אומרת, עמיחי? יום נישואין, חמש עשרה שנה.
הוא לא הגיב, הלך לשטוף ידיים, התיישב. דנה מזגה מרק, הניחה לפניו צלחת. החמאה גם מהשוק. הניחה כפית קטנה מלמעלה, כמו שהוא אוהב.
עמיחי הריח, לקח כפית, טעם.
קצת תפל. אמר בשקט.
דנה התיישבה מולו.
באמת? לי זה נראה בסדר.
אמא שלי עושה את המרק אחרת. שלה תמיד עם טעם של בית. אצלה יש טעם אמיתי.
דנה לקחה כפית משלה.
תאכל, זה חם.
אני אוכל. הוא סובב את הצלחת, ולמה מפה לבנה? אפשר בטעות להכתים.
לא אכתים.
הלוואי. אמא תמיד שמה מפה כהה כשיש חג, בורדו, לא לבנה. ככה גם יפה וגם לא רואים כתמים.
דנה הביטה בנרות. להבה קטנה רעדה בכל תנועה של עמיחי.
עמיחי, אמרה בשקט, היום חמש עשרה שנה מאז שהתחתנו.
אני יודע.
לא אמרת כלום כשנכנסת.
הוא הרים עיניים מופתע, כמעט נעלב.
מה יש לומר? מה, אני אמור לברך? אנחנו חיים ביחד, זה לא יומולדת.
לא יודעת. חמש עשרה שנה, זה בכל זאת…
נו, ומה? חמש עשרה שנה. העוף איפה?
היא קמה, הביאה עוף בתנור, זהוב עם בזיליקום, בדיוק כמו שהוא אוהב.
יבש. חתך חתיכה.
הרגע הוצאתי.
כנראה ישבת יותר מדי בתנור. אמא שלי תמיד מכסה בנייר כסף, ככה יוצא רך. שלה תמיד רך.
דנה שמה לעצמה קצת עוף. לעסה. בחוץ עברה מכונית, הבהירה באור את התקרה לרגע.
פגשת את אמא שלך היום?
קפצתי אליה אחרי העבודה. למה?
סתם שאלתי.
הוא שוב הסתכל על המפה.
סתם חבל על המפה הלבנה, דנה, באמת. אצל אמא שלי הכל תמיד מסודר, כל צלחת מתאימה, המפה, והלחם חתוך דק דק. ואת הוא הצביע על הלחם חתכת עבה מדי.
דנה הניחה את המזלג. בעדינות, בלי רעש. ברגע אחד משהו בתוכה הצטמצם ונפתח שוב, כמו אגרוף.
עמיחי, אמרה בקול יציב שהפתיע גם אותה, אתה שומע בכלל מה אתה אומר?
הוא הביט בה, מחויך, מרוגז מעט.
מה? מה שאמרתי זה לא העלבה. פשוט אצל אמא יוצא יותר טוב.
נכנסת, לא אמרת מילה, רק ביקורת: על האוכל, המפה, הלחם, העוף. בישלתי שלוש שעות, עמיחי.
ומה, צריך עכשיו להריע? זה התפקיד שלך.
דנה שתקה רגע.
תפקיד, חזרה בשקט, כמו טועמת את המילה.
בטח. את בבית, מבשלת. אני עובד ומפרנס. הכל הגיוני.
וחמש עשרה שנה זה גם סתם?
דנה, מה את רוצה שאקרא שירים? אמא תמיד הייתה אומרת: פחות רומנטיקה, יותר סדר בבית, ככה מחזיקים משפחה.
הנר רעד. דנה קמה והכניסה את הצלחת שלה לכיור. הלכה אל החלון, עמדה וברחה אל האור החיוור של הרחוב, אל הגשם, אל העץ בגינה שמתחיל להעלות שלכת.
הסתובבה.
עמיחי, תארוז את הדברים שלך.
הוא הרים ראש, “סליחה?”
תארוז ולך. בבקשה.
הוא הביט בה כאילו דיברה סינית. צחק קצרות, כמעט נחנק.
את רצינית?
כן.
בגלל המרק?
לא בגלל המרק.
אז למה? בגלל שאמרתי משהו על אמא שלי? את מגוחכת.
לי לא מצחיק.
נפגעת? טוב, סליחה. תשבי, תאכלי.
לא, עמיחי.
הוא עמד מולה, אולי ציפה לדמעות, אולי לצרחות, טריקת דלת. רק לא לשקט הזה.
את לא רצינית, אמר לאט.
אני כן.
silence. שעון תקתק. הנרות בערו.
מכל ויכוח אחד…
לא אחד, אמרה, חמש עשרה שנה של אותו ויכוח. תלך, קח מה שאתה צריך, השאר אחר כך.
הוא עמד רגע. ואז נכנס לחדר שינה. שמעה את הדלת, רשרוש התיק. ישבה במטבח, התבוננה בנרות. הן דלקו שקט, לא רועדות.
כשהוא יצא עם התיק, עצר בכניסה, הביט על השולחן, המפה, המרק, פרוסות הלחם.
את עוד תצטערי, אמר.
אולי, ענתה דנה. שלום, עמיחי.
הדלת נסגרה. שמעה את הצעדים יורדים.
כיבתה את הנרות, רחצה כלים. את המרק הכניסה למקרר. לא הרגישה רעב.
הדירה הריחה בצל מטוגן וקצת טחב ככה מריח באוקטובר בדירות ישנות לפני שמדליקים חימום.
הלכה לישון בעשר וחצי. לא נרדמה מיד, הקשיבה לטלוויזיה בדירה ממול, ושוב חשבה רק על דבר אחד: היא לא בוכה. איזה קטע.
***
רבקה פתחה את הדלת כבר בפעמון הראשון. תמיד יודעת, כאילו חיכתה כבר מאחורי הדלת.
עמיחי! מחאה כפיים. הביטה בתיק. אוי, מה קרה?
זרקה אותי, ענה קצרות.
מי? זאת? אמרתי לך, כמה פעמים אמרתי! תיכנס, הכנתי מרק ירקות עם עוף, כמו שאתה אוהב.
הוא חלץ נעליים, נכנס למטבח. הדירה הריחה אוכל ואותו ריח של דירת קשישים: נפתלין, קצת תרופות, וכולה מתובלת בריח בישול קבוע.
אמא עסקה בכיריים, לא מפסיקה לדבר.
מהתחלה ראיתי היא לא מתאימה לך. קרה לב, אתה מבין? לא פלא שאין ילדים איתה. ככה זה בטבע, אם אישה קרה גם החיים לא באים. קח, תטעם, חתכתי לחם.
הלחם, כמובן, דק דק, ישר כמו במאפיה. עמיחי חשב על דנה, שתמיד חתכה עבה.
די, אמא. אמר בשקט.
מה כן? מה, אני לא צודקת? חמש עשרה שנה סבלת לא ילדים, לא בית לתפארת. טעם מהמרק.
טעם. המרק היה עשיר, בדיוק כמו שהייתה אומרת. אכל ושתק.
הימים הראשונים עברו מעורפלים. הלך לעבודה, חזר, אכל עם אמא, ראה טלוויזיה. רבקה בישלה בהתרגשות, שמה קציצות, דאגה: אתה צריך לאכול, רזית לי כולך.
ביום השלישי פתחה את התיק שלו בעצמה כשעבד.
אתה לא לובש את החולצה הזאת יותר, ראיתי שהיא מקומטת, בישרה בארוחת ערב. אגהץ לך את הכחולה, הכחול יפה לך.
אני אוהב את האפורה.
לא משנה, הכחולה עדיפה.
עמיחי שתק. אכל קציצות, שתה תה. אמא אספה והתחילה לרכל על שכנה בקומה רביעית, שתמיד היה משהו סמוי במסר הפעם על דנה. הוא לא הקשיב באמת.
לא עבר שבוע, ואמא אמרה שהנעליים שלו נהרסו ושבשבת קונים חדשות.
אמא, הנעליים בסדר.
אני רואה, הסוליה מתפרקת.
לא מתפרקת.
מתפרקת, אמרתי. נלך בשבת.
הלכו. אמא בחרה ודדה, מדדה, לחצה שיבחר מה שמתאים לה. הוא רצה שחורות בלי קישוטים; היא לקחה חום עם אבזם.
תראה איך יפים.
לא אוהב.
אתה כמו ילד, עמיחי. אלה הכי טובים.
המוכרת הסתכלה הצידה. עמיחי הביט בעצמו במראה גבר בגיל ארבעים ומשהו עם נעליים חומות ואבזם, בלי הבעה.
קנה את החומות.
בערבים ישבה מולו, סיפרה איך היה ילד קטן נחמד, איך גידלה אותו לבד, כמה דנה לא העריכה דבר. עמיחי הנהן.
לפעמים חשב על המפה הלבנה, הנרות. לא הבין למה עשתה את זה, למה קישטה כל כך, חמש עשרה שנה, אז מה? מה חוגגים.
אבל חשב על זה.
ולפעמים חשב על זה שהיא לא בכתה. עמד לה מול החלון, שקטה, וביקשה שילך. לא צעקות, לא דמעות, לא טריקות דלת. שקט.
בסוף החודש אמא קבעה לו סדר יום. ביום שלישי יש לך רופא, קבעתי, בחמישי הולכים לדודה ריקי, היא הזמינה, בשישי תבוא בזמן, אני מכינה עוגה, לא מחכה.
באיחור של יום שישי, כי בעבודה הייתה ישיבה, התקשר וסיפר לה. אמא לא הפסיקה לדבר לו לאוזן באוטובוס. בבית חיכתה עוגה. טעים, טעים והכל הרגיש כבד על החזה. לא כאב, לחץ, כזה, שאין בו מספיק אוויר.
***
השלושה שבועות הראשונים דנה חיה בערפל.
עבודה, בית, משהו פשוט לאכול, מיטה. ערבים היו הקשים ביותר, כשהשקט חדר לכל הפינות. בהתחלה השקט היה מפחיד, אחר כך פשוט נהיה שקט.
הילה, החברה הקרובה, התקשרה כל יומיים: דנוש, איך את? רוצה שאבוא? לא, עזבי. הילה בכל זאת הגיעה בשבת הראשונה, יין, עוגיות ביתיות, ישבו יחד עד שתיים בלילה במטבח. דנה ספרה על הנרות, המרק, אמא של עמיחי והסדר המושלם שלה. הילה הקשיבה, לפעמים לחשה איזה טמבל, וזה משחרר.
עשית את הדבר הנכון, אמרה הילה, הכי נכון בעולם.
מפחיד, הודתה דנה.
כן. יעבור.
כשיצאה, עמדה דנה מול הווילונות הכהים, מתוך הרגל עמיחי בחר אותם פעם, טען: מעולים לאור, סולידיים. מעולם לא חשבה עליהם. היום פשוט עשתה מעשה פרקה אותם למחרת.
לקח כמעט שעה, הכותנה הייתה עבה, סולם לא פשוט, אבל הורידה, קיפלה ושלפה לארון. מיד נתמלא החדר באור אפרפר של אוקטובר, קריר, רגיל.
אחר כך, קראה לשכן המבוגר, יעקב, שיעזור לה להזיז את הספה. פתאום הלא ברור נהיה נעים. פתאום הספה מול החלון, והאור עליה אחר.
לילה שני כבר ישנה טוב יותר, לא פלא היה בית שקט סוף־סוף.
בעבודה לא השתנה דבר. דנה הייתה רוח מצוינת, מסודרת, מעורכת, לעולם לא איחרה, ניירת מתוקתקת, כולם העריכו, במיוחד שפרה, הרואח הראשית, גברת קטנה וקשוחה עם עגילי פנינה שתמיד ידעה להוקיר מאמץ.
בסוף אוקטובר, שפרה קראה לה למשרד:
דנה, אמרה ישר, אני עוזבת בשנה הבאה. עוברת לגור ליד הבת. המנהל רוצה להציע לך את התפקיד שלי. רואח ראשית.
דנה שתקה רגע.
לי? לא כי לא הבינה. פשוט היה קשה להאמין.
כן. אני יודעת בדיוק מי כאן מתפקד. תסכימי, את מתאימה.
בדרכה הביתה באוטובוס, דנה שקלה תפקיד ראשי, אחריות, פחד שתמיד היה איתה. עמיחי תמיד אמר: בשביל מה קריירה? אני מפרנס. שתקה אז, לא התווכחה.
ועכשיו למה לא?
נובמבר עבר לו בשיפוצים קטנים: צבעה קיר בחדר שינה, וילונות בד בהירים, מנורת בד כתומה ואור חמים, לשנות קצת. הדירה קיבלה חיים אחרים, נהייתה שלה.
שמה עציצי גרניום על אדן החלון. ריח ירקרק עדין, מתאים בול לבית החדש שלה.
כל השיחות עם עמיחי עברו דרך עוד. הדירה נשארה שלה, הוא לא התווכח, שתק.
בדצמבר דנה הסכימה להיות רואח ראשית. שפרה לחצה יד, אמרה: כל הכבוד. בפעם הראשונה, חייכה חיוך אמיתי.
את הסילבסטר חגגה עם הילה בבית מלא ילדים, כלבים, ומגשי סלטים. היה שמח, וגם קצת עצוב זו עצבות מיוחדת, של חגיגה סופה, של מי שמסתכל אחורה. שתתה יין, הביטה בזיקוקים וחייכה לעצמה: עברה שנה, והיא בחיים, אפילו במצב טוב.
***
החורף של עמיחי לא היה מהטובים.
אמא החליטה שצריך רופא. קבעה לו גם תור לקרדיולוג, גם לגסטרו. אתה נראה עייף, צריך לבדוק, אמרה. עמיחי נגרר. הרופאים אמרו הכל רגיל לגיל. אמא התבאסה שלא מצאו משהו לדאוג בגללו.
בעבודה נעשה עצבני. העובדים שמו לב. חבר לעבודה, רוני, אמר פעם:
מה עובר עליך?
כלום.
בעיות בבית?
לא.
רוני עישן והלך. עמיחי נשאר ליד החלון המלוכלך של היציאה. השלג בפברואר, נדיר בתל אביב היה אפרפר, מוכתם שמן. לא התחשק לחזור לא פנימה ולא הביתה. ולא לשום מקום.
לשם מה כן היה רוצה ללכת? לא ידע לומר.
אמא חיכתה כל ערב עם ארוחה, ולצד הקציצות הביאה גם משימות: תלבש מחר את הסוודר הכחול, ביום חמישי הולכים לדודה ריקי, ואם תאחר, תעדכן. אם לא ענה לטלפון, שלחה הודעה, “אני דואגת, איפה אתה?”
פעם אחת בפברואר, נשאר אצל רוני לראות משחק מכבי רק בירה, דיבור גברים. שב הביתה כמעט אחת־עשרה.
אמא חיכתה במטבח בחושך, וכשהגיע הדליקה את האור, הביטה בו כועסת.
איפה היית?
אמא, התקשרתי.
אאחר זה לא התראה. לא ידעתי איפה אתה, הדאגה הרגה אותי, הלחץ דם עלה.
אמא
שב, שמרתי קציצות חמות. ואל תכבה טלפון בלילה, התקשרתי שלוש פעמים.
לא כיביתי, פשוט לא שמעתי, היה משחק רועש.
משחקים אמרה בגועל.
עמיחי אכל בשקט, הבחין שהוא מתחיל להצטדק על כל דבר למה איחרת, למה לא אכלת, למה אכלת את זה ולא את ההוא.
חשב איך פעם היה אומר: אמא יודעת הכי טוב. גאה היה לומר. היום זה נשמע פתאום זר ונבוך.
במרץ חיפש דירה. ראה מודעה, דיבר עם אמא.
היא בכתה. ללא איום, ללא טענות, דמעות שקטות: אז רע לך כאן? אני מפריעה לך? בסדר, עמיחי.
לא חיפש שוב.
בלילות לפעמים חלם על דנה. לא פגישות רומנטיות פשוט היא חותכת סלט, הם בנסיעה ביחד. מתעורר ומביט בתקרה של אמא, שלא היה בה דבר.
חשב: מה היא עושה עכשיו? האם לה טוב?
מיד אחרי: נו בטח, כבר מצאה מישהו.
זה העציב וגם הרגיז.
***
פברואר היה פתאום מלא אור. השלג האחרון מאחור, בקרים בהירים, דנה הולכת לאוטובוס עם משקפי שמש חדשים סוף־סוף קנתה, ורודים ודקים. הצטחקה מול הראי.
עבודה שוטפת. התפקיד החדש לא קל, אבל מצליחה. לפעמים נשארה עד שמונה, מדווחת לדוד, המנהל, איש יציב שמעריך דיוק. זה מורגש.
החברה הצעירה ליאורה מביטה בה בהערצה, מביאה לה קפה אוטומטית. דנה מודה לה וליאורה תמיד מחייכת ומתביישת.
במרץ, הילה גררה אותה למסיבת יום הולדת של ידידה בשם תמר. לא רצתה; אנשים זרים, המולה. הילה התעקשה: די כבר לשבת לבד!
תמר התגלתה כאישה חמה, מצחיקה, חיה בדירה מרווחת עם שני חתולים ופיקוס גדול. היו בערך 12 אורחים. דנה בהתחלה החזיקה חזק להילה, עד שמצאה חברות עם המורה למתמטיקה שישבה לידה ודיברו שעות על ספרים.
עמוס ישב מולה לבוש אפור, לא בולט, לא מדבר הרבה אבל מקשיב וחיוך שקט. לקראת סוף הערב מצאו עצמם יחד עם תה ליד החלון.
הוא שאל, היא ענתה. בסבלנות. התגלגל לדיבור זורם. התגלה כאיש הנדסה, ארבע שנים לבד, אישתו נפטרה מסרטן. סיפר זאת בפשטות.
את מכירה את תמר הרבה זמן?
חבר של בעלה לשעבר, נשארנו בקשר.
את והילה גם המון זמן יחד?
מאז האוניברסיטה.
חשוב חברות כאלה, אמר.
מאוד.
החליפו טלפונים בלי ציפייה. הוא שלח הודעה אחרי שלושה ימים, קפה והיא הסכימה.
נפגשו בקפה קטן קרוב למשרדה. שיחה של שעתיים. דנה סיפרה על הגירושים הוא הקשיב בשקט. אחר־כך סיפר על שלו. יצאו החוצה, קר אבל נעים.
פגישה, טיול ליד הים, סרט, ועד ערב של אפריל שהזמין אותה לארוחת ערב אצלו.
***
עמוס גר בדירה צנועה ברחוב קטן בכפר סבא, קומה חמישית בבניין ישן. דנה, בקצה העצבים, נכנסה עם בקבוק יין, מפחדת למצוא בלגן גברי ותהתה איך תרגיש.
התקשרה בפעמון.
נפתח הדלת. ריח של תפוחים, עוד משהו מתוק וחם, קינמון?
בואי, תיכנסי, חייך עמוס. שמתי עוגה, מקווה שתאהבי עוגת תפוחים.
מאוד, חייכה.
הדירה פשוטה לא מושלמת, אבל חיה: ספסל כניסה עמוס ספרים וכלי עבודה, עיתון על שולחן המטבח. לא פלצנית דירת גבר שנעימה, אנושית.
עזרה לו לסדר סלט, חתכה עגבניות, הוא גבינה. לפעמים שותקים, לא שקט מעיק.
היא הפנימה יש המתנה. אולי יאמר עדיף מלפפונים, או זה לא נכון. כמו שזה היה 15 שנה, כל דבר מלווה הערה.
אבל לא. ישבו, שתה, הביט על השולחן, עליה,
תודה שבאת, אמר רק.
שלוש מילים. בלי אבל.
דנה התבוננה בצלחת. פתאום, משהו בתוכה השתחרר כאילו כל הזמן החזיקה משהו, ועכשיו יכולה להרפות.
החוץ היה ערב אפריל. הפנסים דלקו, עלים הרכים הראשונים נראו היטב. העוגה נפטפה בתנור, הבית מלא ריח תפוחים.
דיברו עוד הרבה, סיפרו על הילדות, על תכניות לעתיד. עמוס סיפר על פרויקט לשימור בתים ישנים. דנה חשבה שזו עבודה נפלאה תיקון של מה שנהרס.
לקראת הלילה, ליווה אותה לדלת.
אני שמח שהכרנו.
בדרך הביתה חשבה לא רק עליו. חשבה על העוגה אפשר פשוט ככה: לא לצפות למכה, פשוט לאכול וללכת, קלה יותר.
***
הקיץ עבר בשקט טוב.
הם נפגשו תדיר, לא ממהרים. הלכו לשוק בשבת, היא קונה ירק וסלטים, הוא דג. בישלו יחד, זה היה דבר שלא הכירה טוב, שקט, שותפות.
יולי, נשארה אצלו. קפה למיטה, לא בסטייל, לא אמריקן, פשוט ולעניין.
את עובדת היום? שאל.
מ-12.
רוצה לקפוץ לשוק? אמורה להיות דובדבנים.
היא מחייכת. כל כך פשוט להיות מאושרת.
רוצה.
בסתיו הציע לה לעבור לגור איתו. לא עם פרחים וטבעת, יום אחד בזמן כלים: דנה, אולי תעברי אלי? יהיה פה טוב לשנינו. אני צריכה לחשוב, אמרה.
ברור. הוא חייך. תחשבי.
חשב שבועיים, אמרה בסדר.
בנובמבר עברה. השכירה את הדירה שלה, לא למכירה, רק לשמור. הביאה ספריה, גרניום, מנורת בד, וילונות פשתן. עמוס סידר את החדר בשבילה, סידרו יחד, ספרות טכנית לצד שירה, וזה עבד יפה.
בדצמבר נרשמו רשמית כנשואים בעירייה, רק היא, עמוס, הילה וחברו, יואב, כעדים. אחרי זה ארוחה במסעדה, צחוקים, הילה קלה “אני בוכה משמחה!”
ינואר, גילתה שהיא בהריון.
עמדה באמבטיה עם בדיקה חיובית, בהתה בשתי פסיות. התיישבה על שפת האמבטיה, עשר דקות שקט.
בת 43. תמיד האמינה שלא יהיו לה ילדים. עמיחי לא רצה, היא עצמה התרגלה, לא דיברה על זה, הזמן עבר. רופא לא אסר, היא פשוט וויתרה.
והנה.
עמוס היה במשרד הביתי, שרטט. נכנסה לדלת. הוא חש, הסתובב.
קרה משהו? שאל בשקט.
הושיטה את הבדיקה. הביט, לקח זמן. קם, חיבק אותה חזק, בלי לדבר.
לבסוף אמר: זה טוב, דנה. זה מאוד טוב.
היא הצמידה ראשו לכתפו ובכתה סוף־סוף בכתה באמת. והוא לא נבהל ולא השתיק, רק החזיק לה, לוחש: הכל בסדר. הכל בסדר.
***
ושוב אפריל קפה, טיילת, רק הפעם דנה הולכת לאט, הגוף כבד, ועמוס לצידה אוחז בעדינות.
שבוע 27. במשרד כבר ידעו. דוד המנהל אמר: “כל הכבוד, המקום שלך מובטח.” ליאורה הצעירה העריצה אותה עכשיו אפילו יותר.
הדירה שלהם מלאה דברים חדשים: עריסה ממתינה, מנורה קטנה צהובה, בגדי תינוק מגוהצים. לפעמים דנה פתחה, נגעה הרגישה שזו אמת מוצקה.
בבקרים שתתה תה מול החלון, השקיפה על הדשא הירוק שעלה בגינה המשותפת, ריחות אדמה רטובה, תפוחים מהעץ ליד. היה לה טוב.
ובלילה, כשהעמוס נרדם, היא שוכבת, מקשיבה לעובר. לפעמים חושבת על העבר לא בצער, אלא כמו בתמונה ישנה: ככה זה היה, ככה האנשים החיים. חבל על משהו. אולי חבל על השנים שלא החזירו לה את מה שיכלו. ואולי חבל על עצמה הצעירה, הבשלנית והאחראית עם המפה הלבנה.
לא שמעה על עמיחי. הילה סיפרה שראתה אותו בסופר נראה זקן. דנה הנהנה. לא איחלה לו רע. הוא חלק מסיפור אחר, כבר לא קשור אליה.
***
עמיחי, במטבח של אמא.
אפריל בחוץ, אבל בבית תמיד חורף: וילונות כבדים מסתירים את האור, הכל אותו ריח, נפטלין, מרק, ויש משהו בהרגשה הזמן תקוע.
רבקה עומדת על הכיריים ומדברת, תמיד מדברת במטבח.
אתה עדיין לא נראה טוב, צריך רופא. לא זה במרפאה של העבודה, הם זבל. אני ארשום אותך לקרדיולוג שאמרה דינה יש לה קשרים.
אמא, אני בסדר.
אתה לא תדע להעריך. גברים אף פעם לא מרגישים עד שמאוחר. גם אבא שלך היה ככה, ואז מה היה.
עמיחי הביט בשקט לשולחן. מפה משובצת כחולה מעשית, לא תכתים.
הניחה לפניו צלחת: “תאכל. יש גריסים עם בשר, אתה אוהב.”
אוהב, ענה.
אמא ישבה מולו עם תה.
חשבת על מה שאמרתי? על מירה?
לא.
חבל. אישה טובה, דירה משלה. שאלה עליך.
אמא.
מה אמא? אתה בן ארבעים וחמש! אי אפשר לחיות ככה לבד.
יש לי אישה, נפלט לו פתאום.
אמא הרימה גבות.
איפה?
סתם. התכוונתי… לא רוצה להכיר נשים דרך אמא. אני אסתדר.
איך? אתה יושב לבד. רואים חושב על דנה שלך. בשביל מה? היא זרקה אותך. נשים כאלה
אמא, קטע אותה, בטון מוזר.
שקט השתרר. השעון תקתק. בחוץ צייצה ציפור.
תאכל, יתקרר, אמרה לבסוף. מי עוד יאכיל אותך, אם לא אמא שלך?
עמיחי הביט בצלחת. המרק טוב, אין מה לומר. אמא יודעת.
כף שלקח וחשב על אותו ערב באוקטובר. איך בא, עייף וכועס, התלונן על המפה, המרק, הדנה שתמיד הייתה פחות אמא. לא הבין אז, שזו לא המפה.
פתאום התבהר לו: זה אף פעם לא היה על האוכל, אלא על הלב. רק עכשיו מבין, אבל כבר מאוחר. הכלוב ככה פתאום קרא לזה, הכלוב הזה, לא היא בנתה, אלא הוא בעצמו, במשך שנים פעם בדירה של אמא, אחכ אסף לדירה עם דנה, ואז שוב לאמא.
טעים? שאלה.
טעים, אמא.
ידעתי. רק אמא יודעת. בלעדי אתה אבוד.
הוא לא השיב.
בחוץ, הציפור ניפצה לרגע את הסגר של החורף. ברק החדש של אפריל לא חדר פנימה.
עמיחי התכנס מעל הצלחת וסיים לאכול.
***
באותו ערב באפריל, דנה עמדה על המרפסת, בדירתם המשותפת, הביט על השקיעה. הבטן גדולה, אך הייתה צריכה אוויר. הריחה מלמטה אדמה, משהו צעיר כזה שיש רק אביב.
בתוך הדירה, עמוס דיבר בטלפון מהעבודה, בנינוחות. על שולחן המטבח שתי כוסות, אור כתום מהמנורה שהביאה מהבית.
הניחה יד על הבטן. התינוק בעט קלות.
שלום לך, אמרה בשקט.
היה פחד. היה טוב. היה אושר שקט, פשוט: האור, הריח, הבית, החיים שגדלים לפניה.
עמדה עוד רגע.
אחר כך נכנסה פנימה.
