Сאותו רגע שבו גזלו מדובי את היקר לו מכל, הוא לא נכנס עוד למלונה. עכשיו ישן ישירות על האדמה החשופה, כמעט שלא אכל. אפילו לידידו האחרון שנשאר, שרון, כבר לא התקרב
עוד נובמבר הגיע. יום ועוד יום, הקור הלך והכביד, שמים ספוגי עופרת השתלטו, אנשים התעטפו במעילים צמריים וצעיפים עבים, האוויר מלא ציפייה לחורף הירושלמי, ודובי הבין: הזמן לשלג ממש קרוב.
מעניין, מתי סוף-סוף יכניסו למלונה שלי קש חם? יש לי מספיק פרווה לא לקפוא, אבל הלילות כבר חודרים עד העצמות חשב לעצמו הכלב, פרוש על עפר לח, לכוד בין חלום למציאות.
בעצלות ליווה במבטו את הסבלים; נוסעים, פושטים, מעלים קופסאות ונעלמים במשאיות דיזל רועשות ומעליהן ענן ריח חמוץ של בנזין. לאיש במחסן לא היה אכפת מהזקן שבכלבים, דובי.
על מה אתה שוכב פה בדיוק? פתאום נשמע קול. שומר יצא מתא השמירה לעשן. הביאו אותך לשמור על המחסן, לא לישון פה כמו איזה בובה. פט!
הוא ירק בזעם בשביל והסתלק. שמו היה גיל. עוד מאז שדובי היה גור, שנא אותו בלי סיבה.
בקרוב נעצרה ליד המחסן יונדאי ירוקה כהה. הכלב קפץ על רגליו. שלום, חבר, פנה אליו גבר בכיפה וזקן מדובלל שרון. הוא היה השומר האהוב, שתמיד נתן ליטוף ומעדן, וגם בשבת לא שכח את דובי: הביא קש טרי כדי שלא יקפא.
שרון מילא את המלונה בקש חם, שלף מתיקו קערה עם קוסקוס בשרי, והמתין בסבלנות שזה ייאכל. לקח את הקערה, נופף לשלום, ונעלם.
דובי שוב נשאר לבד, וטוב שכך. הלילה עומד לבלוע הכול, ובתוך החלום לא מרגישים כל כך את הבדידות שגרה לצידו.
כשחשכה ירדה באמת, צעד דובי אל המלונה; בדיוק אז נעצר. בינך לבין הקש זרחו שני עיגולים ירוקים עיני חתולה דקה, שחורה, חודרות כמו קרן חורפית. השריקה שלפה אותו ממקומו.
אל תתעסק איתי. עדיף לך ככה! נכתב בעיניה.
אבל דובי, מופתע לטובה, העז לחשוב: המלונה צפופה, אבל יש מקום לשניים. עשה צעד, וטפר חד חתך את האוויר, כמו חרב קטנה.
פפפפ! השיבה החתולה.
טוב. אפשר לישון גם בכניסה, החליט דובי, ונשכב לפני הדלת.
בבוקר קם מוקדם, ממתין לארוחתו כמו תמיד. במבט לכניסה ראה את החתולה ישנה בתפנוקים על הקש. איזו חמודה!
גיל, מעוך וחסר סבלנות, לקח שאריות מארוחת הלילה וזרק לדובי. לא טרח לבשל או להגיש כראוי; כל מה שמצא ביד השליך לכלב, שחייו די התהפכו מאז. דובי רחרח והריח ריח זר: החתולה. לא פחדה כלל מהבוס הגדול, נגסה בקליפת נקניק כאילו כלום.
דובי שמח שיכל לפנק אותה היא הרי רזה כל כך.
החתולה אל מול מבטו התקפלה, מוכנה להילחם, אך הוא רק ליחך חלה וחייך בעיניו. אולי גם היא רוצה חלה? תהה, וביישנות הניח חתיכה בצד.
יום שלם עקבו זה אחרי זו, החתולה בדריכות, דובי באהדה ועניין.
בערב, כשגיל סיים משמרת, זרק עוד שאריות. החתולה מיד הסתערה. גיל התכווץ, מה זו הצרה הזו? החוצה! איכס!
החתולה התחבאה מאחורי דובי. שנייה התבלבל, ואז גונן עליה, שיערו הסומר זקוף והשיניים נחשפות. גיל רק עיקם את האף, ומיאן להסתבך. השומר החדש שהתיישב בעמדתו אפילו לא הביט בבעלי החיים.
החתולה שלחה מבט מתון של תודה. ודובי חשב: גיל קרא לה מכשפה זה השם שלה? כנראה שכן
מהיום, קראה לה מכשפה.
הקור החמיר. מכשפה נרדמה שוב בקש, ודובי לא רצה להפריע אבל בכל זאת הציץ פנימה. כשפגשו עיניה העייפות שלו, התפנתה טיפונת, איפשרה לו להיכנס.
אשכרה ישנו צמודים בלילה. לראשונה מזה זמן רב, הדממה עטפה שלוות לב.
דובי ומכשפה נעשו חברים של אמת. יחד אכלו, התחממו וסיפרו בסתר שפתם.
פעם ראשונה ששרון ראה אותם יחד הופתע ממש! כזו קטנה ואמיצה לצד כלב ענק? אבל מהר הבין: אהבה לא יודעת מידות. שרון לקח חסות על מכשפה, הלך איתה לווטרינר, הבריש אותה, האכיל ודאג. תוך שבועות התחזקה והתנשפה פחות.
רק גיל לא הרפה. במשך ימים פיתח לעצמו שנאה עיוורת, שחתולה שחורה מביאה רעות, וחייב להיפטר ממנה.
ניסה אפילו להרעיל. דובי, החוש הריח המחודד שלו זיהה מיד ולא נתן לזה לקרות.
בלילה קפוא במיוחד, נשכבו דובי ומכשפה יחד. דובי ליטף בלשונו חתך טרי של מכשפה תמיד חוזרת עם פציעות חדשות.
ואז מצחו זינק: ריח מוזר.
דובי פרץ מהמלונה בנביחה עזה אש! המחסן עולה בלהבות!
גיל רץ, רוטן, תר אחרי הפלאפון שלו בבהלה. מכשפה השמיעה יללה ארוכה גיל ראה אותה יושבת לצד פלאפון שנפל לו, הרים אותו בגסות, מכשפה רעה!, הפיל אותה, התקשר לכיבוי.
דובי דהר לצד חברת ילדותו, והיא צולעת התרחקה מהעשן. הסתתרו בסבך, ממתינים עד שיכבו הכול.
בסוף, עמד גיל, שנאה בעיניו.
בערב למחרת שמע דובי את גיל אומר לחברו: רק צרות היא מביאה החתולה הזו. ראית את העיניים שלה? והאיש משיב בקרירות, אז מה תעשה?. אקח אותה ליער, פשוט אשאיר אותה שם.
דובי נבהל; לבו התכווץ, התחפר קרוב למכשפה.
אתה רציני? התערב שרון. היא תמות בחוץ.
לא אכפת לי! לא הספיקה השריפה?
האמת, אומרים שחתולים שחורים מביאים מזל רע ענה מישהו.
אף אחד לא לוקח אותה! קטע שרון ונסוג.
בבוקר, קם דובי בתנועת מתיחה, שלח מבט לצידו מכשפה איננה.
פירק את הקש ריק. רץ החוצה, חיפש, נבח חרישית.
נראה כתם שחור אבל זו רק שקית, מתגלגלת ברוח.
הדלת נפתחה.
מה אתה עושה פה? לגלג גיל. מחפש את החברה שלך? אין כבר חברה. היא עושה צרות במקום אחר.
דובי הביט בו, מנסה להבין.
בעצם היא לא תעשה יותר כלום. תמות שם ביער תוך יום-יומיים, אם לא כבר.
לא קול, לא יללה, אפילו לא בכי. כאב עצור מילא את כל הקיום.
השלג הראשון, כמו טיפות חלום, ירד כבד על גבו של דובי. לפעמים עוד דמעות בכלבים.
מיום שגזלו ממנו את יקרתו, דובי לא נכנס למלונה. ישן על האדמה, לא אכל, לא התייחס אפילו לשרון.
דובי, היא עכשיו במקום ממש טוב. חם לה ושלווה. אתה מאמין לי? לחש שרון, מלטף את גבו של הכלב.
גם אני רוצה להיות איתה. אפשר, בבקשה?
בבוקר עוד שמע דובי אנשים זרים, מדברים עליו כאילו הוא ספה ישנה. אמרו שהזקין, שאין בו עוד תועלת, שהמחסן צריך כלב חדש, צעיר.
הוא לא זוכר איך נגמר אותו שיח, ולא רצה. לא היה אכפת לו כבר מכלום, מלבד דבר אחד.
השלג כיסה אותו כולו. אוזניים, אף, כפות. עפעפיו נעצמו לאט לאט.
אולי, אם לא אקום יותר, פשוט אהיה איתה חלף הרהורו האחרון בראש החיה הישנה.
העולם הלך ונהיה שקט. גופו נעלם, ריחות, רוח הכול פתאום רחוק. ואז: קול מוכר, חד, חותך את האפילה.
קום, חבר. קום! נוסעים!
הכול מטושטש, אבל הוא זכר: תא חמים, מושב רך במכונית של שרון, חילופי ריחות זרים בחלון פתוח, מנגינה מתערפלת מהרדיו.
התשישות העמיקה, והוא שקע בשינה עמוקה במושב האחורי.
כמה שעות חלפו. המכונית נעצרה. שרון תמך בדובי לצאת, ללוות אותו עד הבית.
מהיום אתה חי איתי, חבר.
לדובי לא שינה כמעט כלום, אבל רצה לשמח את האדם הטוב, וניסה, מסורבל, להראות שמח. שרון קלט הכול בלי לדעת לשאול.
עוד רגע נכנסים, ויהיה לך קל יותר קרץ, פותח דלת.
רק חצה דובי את המפתן ונסער. ריח. הריח הזה.
מהחלון קפצה עננה שחורה. התקרבה, מתבוננת בו ממרחק אפס,
ולפני שסגרו עיניים, ידע דובי: זו היא. מכשפה.
אמרתי שהיא במקום טוב, צחק שרון. חשבת באמת שאשאיר אותם לזרוק אותה ביער שלך?
אבל דובי ומכשפה כבר שקעו בשיח ארוך בשפתם.
כשנרגעו ונחו יחד, חייך דובי לעצמו: מה זה בעצם מכשפה? כמעט שאל את החתולה ואז התחרט. למי אכפת? מכשפה היא חברה שלי. וזה מספיק.
