שתיקת הבצק
דבורי, את בכלל מבינה מי יבוא לשבת? פיני עמד בפתח המטבח, מבטו חודר כאילו שוב עשתה משהו לא נכון. רק עמד והסתכל.
דבורי בדיוק העבירה את הבצק מהקערה ללוח. ידיה היו עמוקות בקמח.
אני מבינה, פיני. החברים שלך והנשים שלהם. אמרת שלוש פעמים לפחות.
אמרתי לך, זה לא סתם קולגות. זה מרדכי פרידמן עם אשתו. הוא שותף בכיר במשרד. וגם אביתר בר לב. את בכלל יודעת מי זה בר לב?
פיני, אני מכינה עכשיו, נדבר אחר כך.
הוא נכנס לתוך המטבח, למרות שבדרך כלל השתדל לא להתעכב בו. המטבח תמיד הציק לו החיים שבו, הריחות, הסירים, המגבות הרטובות על המתלים.
לא אחר כך. אני רוצה שתקלטי עכשיו. אלו אנשים שנוסעים לנפוש בחו״ל כל חורף, והנשים שלהן לובשות בגדים ממעצבים. הם אוכלים במסעדות שאין בהן בכלל תפריט כתוב.
ומה בדיוק אני אמורה לעשות עם זה? דבורי הרימה מבט אל פניו.
אין צורך בעוגות שלך. תזמיני משהו מכובד. יש משלוחה שעושים ארוחות ברמה, באריזות יפות. אני אתן לך כסף.
דבורי שתקה רגע. הסתכלה על הבצק ואז שוב עליו.
כבר לשתי.
דבורי…
קמתי היום בשש, פיני, כבר קניתי בשוק בשר טרי, כבר לשתי. הכול יצא טוב, אל תדאג.
הוא הניד ראשו באכזבה שקטה, כאילו אמרה משהו נאיבי מדי, ילדותי.
את לא מבינה את האנשים האלה, אמר ויצא.
דבורי עמדה עוד רגע, מתבוננת החוצה מהחלון. בחוץ היה חודש אדר, אפור, אדמומי. על העץ ישב יונה וביטא לעבר השכונה. היא החזירה את עיניה לבצק והמשיכה ללוש.
***
הייתה בת חמישים ושתיים, ועם פיני חייתה עשרים ושמונה שנה. הכירו בירושלים היא אז עבדה כרכזת חשבונות בחברת בנייה, והוא בדיוק הפך למנהל מחלקה והלך עם חליפות שהם ירשו מהתקופה הישנה של ההסתדרות. זכרה אותו ככה ביישן, טיפה מגושם, עם ההרגל ההוא לגעת בכפתור השרוול כשהתרגש. דווקא בזה התאהבה, איך שהוא אנושי, לא לגמרי מהודק.
אחר כך היו מעברים קודם לחיפה, ואז לתל אביב. תמיד היא הייתה זו שארזה, זו שדאגה לקחת את החתול, לברר איפה הקניות החדשות, רופאים, שכנים. פיני התקדם בעבודה, וכל שלב הקריב עוד משהו ממנו. לא מהר, לא בבת אחת כמו שנוף החוף משתנה אם מתבוננים בו שנים.
ילדים לא היו. לא התגלגל. פעם רופאים אמרו כך, פעם אחרת בסוף הם פשוט הפסיקו לדבר על זה. דבורי עברה את זה בשקט, בפנים, מצאה לה סוג של שקט ושלם. את כל מה שנשאר אצלה לאימהות, השקיעה בבית: בבישול, בגינת הירק בדירה הקטנה ביפו, בעציצי הגרניום, בילדי השכנים שקיבלו לפעמים עוגיות.
עוגות ומאפים היו השפה שלה, גם אם לא ניסחה את זה בעצמה. כשלמילים לא היה מקום הלכה למטבח. כשרצתה לשמוח הלכה למטבח. ידעה בבשר ידיה את הבצק טוב מכל מדחום ומתכון. הכירה את הגמישות המדויקת, החום הצנוע, איך הבצק מקשיב ללחיצה ידנית.
פיני אכל את האוכל שלה עשרים ושמונה שנה. שתק ואכל. רק עכשיו הבינה שתיקה קיבלה כהסכמה.
***
בערב שישי עבדה עד חצות. הכינה פשטידה עם בשר בקר ובצל, לפי המתכון של סבתא הקראסט הצהוב שברגע שנחתך הריח שלו ממלא את כל המדרגות. מילאה כיסונים בתפוחי אדמה וגבינה. הכינה רגל קרושה שתסיים להסמיך עד הבוקר. קיצצה סלט כבושים עם כרוב, גזר ונענע. בתנור הייתה שוק טלה ברוטב שום ומרווה.
פיני הגיע באחת עשרה בלילה, הביט בשקט בכל ההשקעה והלך ישר לישון.
דבורי סידרה את המטבח, הורידה את הסינר וישבה רגע ליד החלון עם כוס תה. מחר יבואו אורחים, ישבו סביב השולחן, והיא תגיש להם את מה שהיא הכי יודעת. זה הרגיש פשוט, נכון, ושלם.
הלכה לישון אחת וחצי, הישר אל שינה עמוקה.
***
האורחים באו בשבע בערב. שישה: מרדכי פרידמן ואשתו רחל, אביתר בר לב ואשתו מיכל, ועוד בחור שהוצג בהערצה ישראל בן עמי, בלי שם משפחה, אבל עם כבוד בין המילים.
רחל פרידמן רזה, בערך בגיל ארבעים וחמש, בשמלה שחורה שנראית כאילו עלתה פי שלוש מהפנסיה החודשית של דבורי. היא סקרה את הבית בעין עוקצנית מהירה דירה, ריהוט, וילונות, דבורי.
מיכל בר לב צעירה יותר, בלונדנית, מבושמת בבושם יקר שנידף כבר בכניסה. חייכה רחב ויותר מדי, כאילו כיוונו לה כפתור של נימוס.
ישראל בן עמי כבן שישים, מוצק, ידיים כבדות, עיניים חקרניות. היחיד שלחץ לדבורי יד: “את בעלת הבית? נעים מאוד.”
דבורי הביאה אותם לסלון השולחן כבר היה ערוך: מפה לבנה רקומה, נרות, כלי הגשה מאורגנים בדיוק. הרגל הקרושה עם ירק, הכיסונים בקערה גדולה, הפשטידה חתוכה מראש על קרש עץ, מוזהבת ושזופה.
התיישבו. פיני פתח בקבוק יין יקר שמרדכי הביא, איטלקי עם שם מתגלגל.
רחל ראתה את השולחן וזרקה משפט, בקול שקט אך שכולם שמעו:
או, רגל קרושה. מזמן לא פגשתי את זה.
היה בזה משהו כמו ריח של גז, מריחים אבל לא קולטים שצריך כנראה לפתוח חלון.
תרגישו חופשי, אמרה דבורי, פשטידה מבשר, כיסונים, השוק כאן בצד.
שוק טלה! מיכל קרצה לרחל וואי, לא נגעתי בזה מאז שהייתי רווקה. זה כל כך שמן…
עשיר, תיקן מרדכי, וצחק. זה היה צחוק שנועד לגרום לך לבדוק שהכרת לא קרועה.
הגברים לקחו מהמנות. מרדכי טעם מהרגל, הינהן אך שתק. אביתר אכל פשטידה. ישראל בן עמי מזג לעצמו מים והתבונן, מהורהר.
פיני, אתה בטח לא מבשל בעצמך? שאלה מיכל בחיוך.
לא… דבורי אצלנו… קונדיטורית… טון שלו היה כמו של מי שמנמק משהו מוזר אך נסלח.
דבורי, את בטח לא תל אביבית במקור, נכון? רחל חייכה, מזלג באוויר. שדרות?
ירושלים, ענתה דבורי.
ידעתי! רחל הנהנה בניצחון. שם זה עוד נשמר כל הקטע הזה של אוכל ביתי, פשטידות, רגל קרושה… זה הכי של פעם, הכי של שכונות. אל תיעלבי. פשוט בתל אביב כבר מתקדמים. בתזונה אומרים שג׳לטין זה נזק לכלי דם.
דבורי הרימה עיניים אליה.
ג׳לטין, כשמכינים נכון, יוצא קולגן. זה בריא למפרקים.
נו, אלה מחקרים ישנים, נפנפה רחל בידה. אנחנו שלוש שנים בלי בשר. רק דגים, וקצת “סופרפוד”. פיני, אתה לא בא איתנו לנוטריציולוג שלנו? תכיר הוא תותח.
פיני גיחך, בנימוס עייף. זו הייתה גיחוך של מי שמתחמק, אך צריך לשדר שייכות.
דבורי שלנו שמרנית, סיכם.
המילה “שמרנית” נרשמה אצל דבורי. היא צנחה לשולחן כמו מטבע.
אחר כך מיכל ציינה שהבצק בפשטידה כבד מדי ושבגיל הזה שומרים על הגזרה. רחל סיפרה על מסעדה בנווה צדק שפועלת בשיטות של מולקולר גסטרונומי, והשף שלהם למד בברצלונה. המשיכו לשיח על נכסים, השקעות, והיה ברור לדבורי שהיא כאן תפאורה מארחת, מגישה, מחייכת.
חייכה.
מזגה יין. הגישה מנות. פינתה. שאלה אם צריך משהו. אף אחד לא אמר תודה.
בערך בתשע שוב רחל הסתכלה על הפשטידה שכמעט לא נגועה ואמרה:
אני אומרת את זה בכנות, כי כולנו פה משלנו כל האוכל הזה, הוא… נורא של פעם. אל תקחי ללב, דבורי. פשוט בחברה מסוימת זה לא מתחבר. רמה אחרת, מבינה?
היה שקט בחדר. דבורי הביטה בבעלה.
פיני התבונן בכוס.
לכל אחד המסורת שלו, העיר ישראל בן עמי, בקול שגרם לרחל להפסיק.
אבל פיני כבר פתח פה:
דבורי, הרי ביקשתי שתזמיני אוכל נורמלי. אבל שוב עשית בדרך שלך.
דבורי קמה לאיטה, אספה כמה צלחות והלכה למטבח. הלכה לאט הייתה נושאת בתוכה כובד. הניחה על הכיור ועמדה ליד החלון. בחוץ לילה, פנסי רחוב דולקים, טיפות גשם קל.
שמעה את הצחוק שבקע שוב מהסלון. אחר כך קולות צלילי כוס.
הורידה את הסינר. תלתה על המתלה. אחר כך קיפלה אותו יפה והניחה על הכיסא.
חזרה לסלון.
מצטערת, אמרה כואב לי הראש. תיהנו, הכול על השולחן.
אף אחד לא הסתובב.
***
היא פינתה אחרי אחת בלילה, כשהאורחים כבר עזבו. פיני הלך לישון בלי מילת פרידה, רק טרק דלת.
דבורי ארזה את הפשטידה במגש גדול, כסתה בניילון. כיסונים הכניסה לסיר. את הרגל עטפה בנייר אפייה, את השוק באריזה נפרדת.
הורידה הכל לרחוב בסביבות שתיים בלילה. למזלה, הבניין סמוך לאתר בנייה, עדיין אורות דלקו בקרוון.
שלושה פועלים ישבו שם, שותים תה מהתרמוס. אחד עישן, שניים חיממו ידיים.
ערב טוב אמרה סליחה על השעה. הבאתי קצת אוכל, אם בא לכם.
הם הביטו בה כאילו נפלה משמים.
מה הבאת? שאל המעשן.
פשטידה מבשר, כיסונים, רגל קרושה שצריך מקרר, ושוק טלה.
הפועלים החליפו מבטים.
את רצינית אחד קם תני, נביא פנימה.
הניחו על השולחן. אחד מיד שלף חתיכת פשטידה, נגס, וממש ראו בו איך משהו חם עולה לו בלב.
זה ביתי, אמר, לעס וואי, טעם של בית.
כמו שאמא שלי עשתה, אמר השני, טועם כיסון בדיוק.
את מהבניין? שאל השלישי איזה חג זה?
היו אורחים, ענתה. לא אכלו.
חבל אמר עוד פועל אוכל טוב.
אני יודעת, אמרה.
עמדה שלוש דקות, התבוננה בהם אוכלים באמת אוכלים, מכל הלב, בלי פוזות. אחד כבר לקח תוספת.
תודה, אמר אחד.
גם לכם תודה, ענתה, והלכה הביתה.
***
בלילה לא נרדמה. שכבה בסלון, מתבוננת בתקרה. מהחדר של פיני לא נשמע דבר כנראה ישן כראוי.
חשבה ש-28 שנה, זה המון. כמעט כל החיים הבוגרים. איך אמר: “שוב בדרך שלך”. לא “טעית” או “לא מסכימה” “בדרך שלך”, ואני כבר לא בסדר כי יש לי דרך.
נזכרה בפועלים שאכלו בדממה, ובהכרת תודה. שאמרו “אוכל טוב” כאילו דיברו אמת, בלי לחשוש אם זה לעניין.
הבינה שבדירה הזאת לעצמה כבר אין מקום. כמי שהיא, עם הפשטידות, עם הקימה לשוק בשש, עם מתכון הסבתא, עם שפת המטבח כבר לא כאן.
פה כבר שייכים דברים אחרים.
לקראת ארבע בבוקר קיבלה החלטה. בשקט, בלי טרוניה. כמו שהולכים לרופא אחרי שדחות הרבה: הגיע הזמן.
***
כתבה פתק על דף מהבלוק. הכתב שלה ישר, גדול, תמיד הקפידה שיהיה קריא.
״פיני אני הולכת. לא כי נעלבתי. כי הבנתי. תודה על השנים. המפתחות על המדף. דבורי״.
את המפתחות הניחה ליד. לשער ולתיבת דואר.
אחר כך ארזה תיק קטן רק הדברים החשובים: מסמכים, בגדים להחלפה, טלפון, מטען, קצת מזומן. תיק אוכל השאירה, ומשום מה זה היה הכי סימבולי: עוזבת בלי האוכל שלי בלי החלק הכי שלי, כדי לבדוק איך הולכים קל.
בחוץ כמעט חמש בבוקר. התחיל להאיר. הגשם פסק והאספלט הבריק לאור הפנסים. לקחה מונית וביקשה לנסוע לרעות, החברה שלה, בעמק.
רעות פתחה לה בפיג׳מה, פרועה משינה, לא שאלה דבר. פסעה הצידה וחייכה:
להכין תה?
תעשי.
ישבו יחד בשקט במטבח של רעות. לפעמים הביטה בה בשאלה, אבל לא האיצה. רעות הייתה חברה של שנים מסוג שיודעת לשתוק איתך.
עברת? שאלה בלחש.
עברתי.
לתמיד?
דבורי חשבה.
לתמיד.
רעות הנהנה. מילאה עוד תה.
***
השבועות הראשונים היו משונים. פיני התקשר. בהתחלה קצר: “איפה את, תחזרי.” אחר כך ארוך: “בוא נבדוק, נדבר…” ואז: “את יודעת מה את עושה?” אחר כך פסק.
דבורי גרה אצל רעות. ישנו בקומות נפרדות, אכלו יחד, ראו טלוויזיה בערב. רעות לא נתנה עצות על כך היא הייתה לה אסירת תודה.
אחרי שלושה שבועות התחילה לסדר ענייני בירוקרטיה. הייתה אחראית מול עצמה למרות הכל, מנהלת חשבונות. אספה לבד את טפסי הגירושין. הדירה נרכשה יחד, פיני הציע לרכוש את חלקה. הסכימה, לא רצתה התנצחויות.
הכסף עבר לחשבון. הסתכלה במספרים, גילגלה בראש: אלו עשרים ושמונה שנה. טוב? רע? לא ידעה. רק ידעה שזה יספיק לזמן מה.
התחילה לחפש עבודה אחרי כחודש. רצתה קודם לנשום. טיילה בתל אביב, נכנסה לבתי קפה קטנים, שתתה קפה, התבוננה באנשים. ולראשונה מזמן הרגישה את עצמה.
פעם אחת נכנסה לבית קפה שכונתי בדרום העיר. כיסאות עץ, תפריט על לוח גיר, טלוויזיה כבויה בפינה. ריח של לחם, קפה טרי.
הזמינה תה ופאי דובדבנים. הפאי היה מבצק תעשייתי, זה הורגש.
מאחורי הדלפק עמדה אישה, בערך בת שישים, עייפה, עגולת פנים, בסינר תכלת.
טעים לך הפאי? שאלה.
קצת יבש, אמרה דבורי בכנות.
האישה נאנחה.
יודעת. האופה עזבה, אנחנו קונים אצל מאפייה מעבר לכביש הכל תעשייתי. זה מורגש.
דבורי חשבה רגע.
מחפשים אופה?
המבוגרת הביטה בה היטב.
את יודעת?
יודעת, אמרה דבורי.
***
קראו לה נעמי, והיא פתחה את הקפה בגיל שישים ושלוש, כשפרשה והשתעממה מהבית. בית הקפה היה בשבילה עולם קטן, לפעמים הפסד קטן, תמיד חי. קיבלה החלטות מהבטן.
בואי מחר באור ראשון ננסה.
הגיעה בשבע. לבשה סינר, הסתכלה סביב. מטבח קטן, מסודר.
הכינה כיסונים מתפוח אדמה ובצל. לחמניות קינמון. התפיחה בצק לפאי תפוחים.
נעמי הגיעה בשמונה. עמדה בול בכניסה.
מאיפה באת כזאת? שאלה.
מהחיים, ענתה דבורי.
הלקוחות הראשונים טענו ב-08:30. אישה קנתה שניים, וחזרה לעוד. פועל לקח שקית לחמניות ואמר: “איזה טעים!”. סטודנט בדק ארוכות בין תפוח אדמה לתפוחים לקח גם וגם.
נעמי עמדה בסיפוק מאחורי הדלפק.
בצהריים סיכמו על תנאים. דבורי תעבוד כל יום מ-7:00 עד 15:00, חוץ משבת. שכר צנוע, אבל נעמי הוסיפה: “אם הולך, מעלים.”
הלך.
***
תוך שלושה חודשים כבר שמעו באבני המסביב על ״קפה הצומת״. לא מפרסום אנשים סיפרו: “יש שם כיסונים כמו של סבתא, לך תנסה.”
דבורי החליטה על תפריט יומי: שני קוגל; שלישי חלה; רביעי כיסונים; חמישי פאי; שישי פשטידה. בימים טובים התור התחיל בשמונה.
בשבת, יום החופש שלה, הלכה לשוק. לא חייבה את עצמה אהבה. בחרה תפוחים, רחרחה, קנתה חמאה מהמוכרת הקבועה כבר הכירו בשמות.
עברה לדירה שכורה קטנה ברחוב סמוך. צנועה, חלון לחצר שלווה, ריהוט ישן אבל יציב. תלתה וילונות פשתן במטבח, הניחה גרניום על אדן. היה נעים.
רעות באה כל שבועיים. שתו תה, ורעות אמרה:
את נראית טוב. ממש טוב.
ישנה טוב, ענתה דבורי.
רואים.
בערבים הייתה קוראת, רואה סרט, לפעמים פשוט יושבת ליד החלון ומקשיבה לרוח. שמרה על הזמן שלה, להיות לבד בלי לעשות בשביל אף אחד.
***
את אדם ששמו יותם פגשה באוקטובר. נכנס לקפה ביום שלישי לקראת סוף המלאי הלחם כבר נגמר.
איחרתי? שאלה נעמי.
איחרת, הודה. מחר יהיה?
רק בשלישי, מחר פאי.
התבונן בתפריט. הזמין קפה וכיסון כרוב, ישב עם ספר ישן.
בשבוע הבא בא מוקדם, לקח שתי חלות. דבורי בדיוק הוציאה מגש חם מהתנור.
סוף סוף בזמן, חייכה אליו.
הוא צחק. פניו עייפות, עיניים של אחד שראה דברים רבים או חשב המון.
אבוא כבר ערב קודם, אחכה כאן.
נעמי סוגרת לפני שמונה.
אשכב על המדרגות.
כך הכירו דרך הלחם, הצחוק, החיוך. ממקום אמיתי.
יותם בן חמישים ושמונה, מהנדס תשתיות, גר לבד, גרוש שבע שנים. לשניים מילדיו, כבר בוגרים. שלוות נפש הייתה לו.
שוחחו אט אט קודם על יד הדלפק, אחר כך יחד ליד כוס קפה, בהמשך בטיול קצר ברחוב.
התעניין במה שעשתה, לא מנימוס. הקשיב, לא קטע. היא סיפרה על הבצק, על טמפרטורה מדויקת, למה לחם שהותסס היטב מחזיק טרי, למה צריך סבלנות. הוא הבין, בלי להעיר.
פעם העירה:
פעם מישהו אמר לי שזה הכול מיושן. עוגות, רגל קרושה, אוכל בית.
יותם חשב:
תלוי מה מיושן. בעיניי, מיושן זה להעמיד פנים. זה כן מיושן.
חייכה אליו.
אמרת יפה.
משתדל, אמר.
***
גורלן של נשים אינו קו ישר דבורי ידעה. מתמלאות אט אט, כמו באר אחרי גשם: שקט, לאט, ופתאום באמת יש שם הרבה.
התחילו להיפגש במרץ. בהדרגה, בלי הסברים. פעם יצא לסרט. אחרי הסרט אכלו במסעדה זולה, הוא הזמין מרק וביקש לחם.
טוב הלחם פה? שאלה.
טעם, הרהר.
לא. לא כמו שלך.
אמר בלי לנסות להרשים רק עובדה.
חייכה, זכרה בזיכרון.
הקפה השתנה, נעמי הוסיפה מנה עיקרית בצהריים. לקחה עוד עזרה. דיברה עם דבורי על שותפות, מקום נוסף אולי בקיץ.
דבורי חשבה כבר על קפה משלה. מקום קטן, ברחוב צדדי, שלחם מתפיחים בו כל היום. חלום איטי, כמו צבעי מים בגשם, אבל קיים.
לא האיצה. למדה לא למהר.
***
פיני הגיח באפריל.
ראתה אותו מחוץ לחלון הקפה. עמד, התבונן בשלט, בהתחלה לא זיהתה לא חשבה שיגיע לכאן. הלב עשה דופק אחד מיותר, ישב במקומו.
נכנס. נעמי הייתה במשרד. בחלל הקטן עוד שניים. דבורי עמדה בדלפק.
שלום, פתח.
נראה מבוגר יותר. או שפשוט נהיה הוא בעצמו עוד יותר. קמטים, מבט עייף, תוהה.
שלום, ענתה.
מצאתי אותך בעזרת רעות. היא סיפרה שאת פה.
כאן.
הביט סביב: שולחנות עץ, תפריט גיר, מגש מאפים. משהו בו התכווץ דבורי לא הבינה אם רחמים או הפתעה.
קפה? שאלה.
אפשר.
הגישה לו קפה. אחז בכוס, שתה בדממה.
שמעתי שהולך לך טוב.
הולך.
כולם ממליצים, אומרים המאפים הכי טעימים בסביבה.
שמחה.
הניח את הכוס.
דבורי, אצלי עכשיו לא קל. עם מרדכי נגמר, המשרד בתהליך קשה. הכול לא פשוט.
דבורי הביטה. לא הרגישה שמחה לאיד, אפילו לא רוגז רק שקט, תשומת לב כפי שמסתכלים על אדם עייף באוטובוס.
מצטערת לשמוע, אמרה.
רוצה שתחזרי.
בחדר נהיה דממה. או כך הרגישה.
אפשר להתחיל מחדש. יש לי רעיונות. אפילו לעבור עיר, להתחיל אחרת.
פיני.
רגע. אני רציני. חושב על זה כבר זמן. חבל איך שנהגתי.
טוב שחשבת.
את שומעת לפחות.
הניחה ידיים על הדלפק.
שומעת. תגיד, זוכר שבת ההיא, שאמרת לפני כולם: “שוב בדרך שלך”?
שתק.
זוכר.
לא אמרת שהיא צודקת, לא שהאוכל טוב רק “שוב בדרך שלך”. המילה הזאת, “שוב”, יש בה הרבה שנים.
פיני השפיל ראש.
הייתי בלחץ. אלו אנשים חשובים, רציתי שהכול יהיה…
אנשים חשובים, חזרה אחרי. אני זוכרת. אבל הפועלים שאכלו בלילה את הפשטידה, בבגדי העבודה, גם הם היו חשובים רק שאתה לא מכיר.
הביט אליה.
לפעמים את לא מובנת לי.
אני יודעת, ענתה ברוגע. זו התשובה לשאלה שלך.
קול מכונת קפה מאחור. לקוחות נכנסו. דבורי פנתה אליהם אוטומטית.
רק רגע, אמרה וחזרה לפיני. אני חייבת להמשיך.
דבורי.
פיני. אני לא כועסת. באמת לא. אבל לא אחזור. לא מרצון. אני סוף סוף סוף במקום שלי, מבין? שנים ועכשיו אני בדיוק במקום שלי.
הביט בה עוד שניה. הניד. לאט, כמו מי שצריך להסכים למשהו שלא רוצה בו, אבל אין ברירה.
טוב, סיכם.
לקח את המעיל, הלך לדלת. נעצר.
את באמת נראית טוב, אמר לא כדי לרצות, באמת.
תודה, ענתה.
הדלת נסגרה.
***
שירתה שניים, אחד לקח לחם, אחת בחרה במרק. הסבירה שמרק מהשעה 12:00.
נכנסה למטבח, מזגה לעצמה מים. שתתה בצלחת המקלחת, הביטה בשעון 10:50. זמן להתחיל את הבצק למחר.
שקלה קמח. הכניסה שמרים חיים, אותם טיפחה כל יום כילד יקר ערך.
הידיים כבר ידעו לבד.
***
אותו אחר הצהריים יותם נכנס לקפה לפני סיום המשמרת כמו שהתחיל לפעמים לעשות.
איך עבר היום? שאל.
יום מיוחד, אמרה.
תספרי?
יצאו יחד לרחוב. יום חם, שמש אביב, צללים ארוכים.
פיני היה פה. בא.
יותם לא עוצר.
ומה?
רצה שתחזור.
סירבת.
סירבתי.
שתק רגע.
היה קשה?
פחות משחשבתי. קצת ריחמתי עליו, באמת. היה נראה מישהו שצעד שנים והגיע למה שריק.
זה הוא בחר את הדרך.
נכון. אבל עדיין עצוב.
יותם הנהן. זה היה הנהון טוב של חבר, של מישהו שמבין.
יש לי משהו שרציתי להגיד מזמן אבל לא יצא לי רגע.
תגיד.
לא פגשתי ידיים שיודעות מה שהידיים שלך יודעות. זה לא רק הלחם. זה משהו מעבר. את מבינה?
דבורי הציצה בו.
נדמה לי שכן.
טוב. רק שתדעי.
הלכו הלאה, ברחובות, ליד בניינים וגנים, ילדים משחקים. השמים גבוהים, תכולים.
יותם, אמרה.
כן.
בשנה הזאת למדתי חיכיתי הרבה שיעריכו אותי, שיגידו: טוב, כל הכבוד, נכון. ואז הפסקתי לחכות. נהיה לי קל.
קודם כל צריך להעריך את עצמך.
בדיוק. רק שלקחתי זמן.
אף פעם לא מאוחר, אמר יש מי שלא מתעורר לעולם.
חייכה, לעצמה.
***
“קפה הצומת” בקיץ כבר פרח. הוסיפו שולחנות, תמיד מלאים במזג אוויר טוב. נעמי דיברה עם בעל נכס סמוך להתרחב. הציעה לדבורי שותפות. חשבה והסכימה מהר.
זו חכמה של נשים, לא מספר, לא מאמר מתוכך: אל תפחדי לעשות מה שאת טובה בו. אל תסתתרי. אל תבקשי סליחה עליו. תמצאי מקום שזקוק לזה ושבי.
אז היא נשארה.
***
לילה אחד ביוני, שהאוויר היה כבר קיצי, חלונות פתוחים, דבורי התיישבה במטבח עם מחברת. לא יומן סתם, מחשבות, מתכונים, וקצת אישי. תמיד עשתה כך.
בחוץ התעלף הגרניום. במקרר, בצד, התרכזה שמרים טריים עד הבוקר.
כתבה: “הדבר הכי מוזר זה שהטוב האמיתי מתחיל בדיוק כשנדמה שהכול נגמר”.
מחקה.
כתבה מחדש: “פשטידה מצליחה, כשלשים לאט”.
חייכה. סגרה מחברת.
***
רעות התקשרה בבוקר ראשון.
איך עוברת עלייך?
טוב. ישנה עד שמונה.
מרשים. אני שמחה בשבילך.
תבואי. אפיתי פשטידה.
עם מה?
תפוחים וקינמון.
נוסעת, סיימה רעות וניתקה.
