מאז שלמעולם גזלו מהילה את היקר לה מכול, היא לא חזרה עוד למלונתה. עכשיו ישנה ישירות על הקרקע החשופה, כמעט ולא אכלה, ואפילו לא הגיבה לידידה היחיד שנותר, אמיר.
הגיע נובמבר נוסף. כל יום נעשה קריר יותר, השמים קדרו, ואנשים עטפו עצמם במעילים עבים ובצעיפים רחבים, רוח קרירה נושבת בין הרחובות של בת ים. באוויר היה כבר ריח ראשון של חורף, והילה הבינה היטבעוד מעט יירד גשם.
“מעניין מתי הם יביאו קש מלונה שלי,” חשבה, פרוותי עבה, אך בלילות חדרה הקור לעצמות, בעת שנשכבה לה על האדמה הלחה.
ממנה עקבה בעיניים עייפות אחרי הפועלים הנושאים ארגזים ופורקים משאיות שהריחו שמן ותרכובות לא נעימות. לכלבת השמירה המבוגרת כבר מזמן לא הקדישו תשומת לב.
“מה את משתטחת?” נשמע לפתע קול. זה היה שומר, דני, שיצא מהמחסן להפסקת סיגריה. “לא באת לכאן לתפוס תנומה, את אמורה לשמור על המחסן, לא להיות כלבת סלון.” הוא ירק בבוז והתרחק. את הילה הוא לא חיבב, אפילו כגורה קטנה היתה לו איתה בעיה, פשוט כך.
בשעות הצהרים התקרב רכב כחול כהה. הילה קפצה על רגליה.
“שלום, יקירתי,” ברך אותה בחיוך גבר בכיפה, זיפים מעטרים את לחייו. זה היה אמיר, השומר שהילה אהבה מכל. מילה טובה ועצם טעימה תמיד היו לו בשבילה, וגם הפעם, ביום חופש, לא שכח אותההביא לה חבילת קש טרי.
אמיר ריפד את המלונה בקש ריחני וחם, שלף מהמכונית קערה עם דייסה חמה ובשר, וחיכה בסבלנות עד שגמרה לאכול. רק אחר כך אסף את הקערה לשטיפה, נופף לשלום, ונסע.
הילה נותרה לבד. טוב שכבר חושךבשינה ניתן לשכוח והריקנות פחות מכאיבה.
בלילה, בדרכה למלונה, נעצרה פתאום. בין הקש הבהיקו לה שני עיגולים ירוקים כמו ברקת והשמיעו נהמה מאיימת.
הילה התבוננה בַּאורחת הלא מוכרת בחיבה מנומסת. חתולה שחורה, רזה עד שקיפות, ומבט שחונה.
“אל תתקרבי,” קראו עיניה.
ואף על פי כן, הלב של הילה הרים קול של שמחה. “המלונה קטנה, אבל אולי נסתדר שתינו,” חשבה לעצמה באופטימיות.
צעדה צעד קטן, ואז טפר חד פילח את האוויר.
“ששששש!” סיננה החתולה.
הילה קיבלה בשקט”טוב, אוכל לישון בחוץ הלילה,” וחזרה להשתרע ליד הכניסה למלונתה.
בבוקר התעוררה מוקדם, מחכה, כרגיל, לארוחת הבוקר. החתולה ישנה כשהיא סמוכה לפתח.
“מתוקה אמיצה,” חשבה.
דני יצא מהמחסן, השליך שאריות יבשות לצלחת והסתלק. לפי הנהלים, לכלבת שמירה מגיע אוכל ראוי, אבל דני הזו לא יטרח לעולם. לא פעם כאבה לבה אחרי שאכלה. אך למי תספר?
הילה הגדולה בדקה בזהירות את האוכל, ויחד איתו הריחה את ניחוחה של החתולה.
היא לא פחדהישבה וגירדה קליפת נקניק כאילו זה העולם שלה. הילה שמחה שיכלה לחלוק, במיוחד עם אחת כל־כך רזה.
החתולה התקפלה במתח, מוכנה לבריחה. הילה פשוט המשיכה ללעוס, ותהתה, “מה יש לה? אולי בא לה לחם?” והגישה לה בנימוס.
כך עבר היום. החתולה היתה חשדנית וזעופה, והילה מביטה בה ברכות.
בערב, אחרי עוד משמרת, שוב השליך דני שאריות לכיוונה של הילה. הפעם החתולה קפצה ראשונה לאכול.
“וואו, מה זה פה? חתולת מכשפה!” דני זעם וסילק אותה.
החתולה ברחהאל הילה. הכלבה התבלבלה, אך מיד הבינה, זקרה שיניים ורצתה להרתיע את דני.
דני רטן בהפגנתיות ונסע לדרכו. השומר החדש שיגיע עוד מעט אפילו לא יביט לעבר החיות.
החתולה שיגרה להילה מבט מלא תודה. הילה חשבה, “דני קרא לה מכשפה… זה שמה? כנראה כך אקרא לה.”
הגיעה תקופה קרה. מכשפה (כך כינתה אותה כעת הילה) התמקמה שוב בקש. הילה לא רצתה להפריע, אך בגניבה הציצה פנימה.
החתולה פגשה את מבטה ונעה הצידה, כאומרתבואי, נסתדר יחד.
הן נרדמו מחובקות זו בזו. אף פעם הלילה לא היה כל־כך רגוע.
מאז נעשו בלתי נפרדות. אכלו יחד, ישנו יחד, ושוחחו בשפתם.
כשאמיר ראה לראשונה את החתולה לצד הילה, התפלא. חלשה כזו, לא מפחדת מכלבת שמירה. אך הביןהן אוהבות. ואהבה מבטלת גבולות.
החל לטפל במכשפה, לקח אותה לבדיקה, הבריש את פרוותה, הקפיד להביא גם לה אוכל. תוך שבועיים התחזקה.
רק דני הפריע לשלווה. הוא שיכנע עצמו שחתולה שחורה מביאה מזל רע, והחליט להיפטר ממנה. ניסה להרעיל אותה, אבל הילה ריחחה בזמן, מנעה את האסון. תמיד היתה דרוכה.
לילה אחד, קר במיוחד, ישבו שתיהן במלונה. הילה ליקקה לחתולה פצע קטן. פתאום אפיהן נזקפוריח מוזר.
הילה קפצה, נבחה. אש! המחסן בער! דני רץ החוצה, חיטט בכיסיםחיפש את הפלאפון.
מכשפה ייללה ארוכות, והוא ראה אותה יושבת ליד פלאפון שנפל. “חתולת מכשפה!” ייבב, סילק אותה בתנועה גסה, לקח את המכשיר והזעיק כיבוי אש.
הילה רצה אחרי חברתה, ברחו לשיחים לשהות עד כיבוי הלהבות.
למוחרת שמע הילה דו-שיח בעמדת השומרים:
“אמרתי לכם, הגיעה חתולה והביאה מזל רע. תראו את עיניה! ממש מכשפה!” דני רטן.
“ומה תציע?” שאל מישהו.
“לזרוק אותה ליער וזה הכל.”
הילה הצטמררה. היא הידקה את גופה למכשפה.
“מה פתאום? היא תמות שם!” אמיר התערב.
“מה אכפת לי! לא מספיק היה לנו שריפה?”
“באמת חתולות שחורות מביאות מזל רע…” מישהו גימגם.
“זה לא יקרה. מספיק שטויות,” קבע אמיר ויצא.
בבוקר, הילה התעוררה, נמתחה, התבוננההחתולה נעלמה. חיפשה בקשריק. יצאה בריצה, נבחה חלש.
כתם שחור נראה ליד המחסןרק שקית ברוח. הדלת נפתחה.
“מה את עושה פה? מחפשת את החברה שלך?” לגלג דני, “אין יותר חברה בשבילך. כעת היא משתובבת במקום אחר…”
הילה הביטה בו, אולי מחפשת משמעות אחרת.
“למען האמת, כלום היא לא תעשה עוד. בעוד יומיים תמות שם ביער. אם לא קרה כבר…”
הילה נעמדה קפואה. אפילו יללה לא הצליחה לצאת.
השלג הראשון ירד בבת ים. פתותי קרח שקעו בשקט על הגב של הילה.
מאותו יום, משהפסידה את היקר לה, חדלה להיכנס למלונה. ישנה על הקרקע הקרה, כמעט לא אכלה, ולא הגיבה גם לאמיר שבא לבקר.
“הילה, היא עכשיו במקום טוב, תאמיני לי. חם לה, נעים לה. את מאמינה לי?” לחש אמיר בשקט, ישב לידה וליטף באהבה.
“גם אני רוצה לשם. אל החברתי. אפשר?” חשבה בלבה.
בבוקר הקודם שמעה הילה קטעי שיחה של אנשים זרים: “היא כבר לא צעירה, כמעט ואין בה תועלת,” אמרו, “צריך כלב חדש למחסן, מספיק עם הישנה הזאת…”
המשך השיחה נעלם מזכרונה. הכול נעשה שולי מלבד דבר אחד.
השלג הלבן כיסה אותה שכבה עבה. היא עצמה עיניים בעדינות.
“אולי זהו. אולי לא אצטרך עוד לפתוח אותן. לא רוצה.”
העולם נרגע לאט. הילה כמעט ולא הרגישה יותר בגופה, ריחות ורוח לא הגיעו עוד. בתוך החושך נשמע לפתע קול מוכר:
“קומי, חברה. קומי, נוסעות איתי.”
השאר היה כחלום: מושב חמים במכונית של אמיר, המוזיקה החרישית, השביל הארוך אל הדירה החדשה.
תוגה סחפה אותה לשינה עמוקה עוד לפני שהמסע נגמר…
לבסוף עצרו. אמיר עזר להילה לרדת, תמך בה עד פתח הבית.
“מעכשיו את איתי, חברה.”
היה לה כמעט הכול אחד. אך משתדלה לחייך ולעודד. אמיר הביןלא צריך מילים.
“כנסי, תכף יהיה לך טוב,” קרץ, פתח את הדלת.
ברגע שנכנסו, הילה עצרה באפה.
הריח ההוא! בלתי אפשרי לטעותמאותו רגע ידעה: זו היא.
ענן שחור קל התגלגל מחלון, התנפל עליה משמחה.
מכשפה! החברתה.
“אמרתי לך, היא במקום טוב,” חייך אמיר, “נדמה לך שאשאיר אותה ליער? לא יקרה.”
אבל להילה ולמכשפה לא היה עניין בו, הן שקעו בשיחה ארוכה, בשפתן שלהן.
כשהשקט חזר, רק הילה חשבה לעצמה: “מה זה בכלל מכשפה? אולי אשאל אותה…”
הביטה בחברה ולפתע חייכהלא משנה. “מכשפה היא החברה שלי. וזה כל מה שאני צריכה.”
וכך למדה, כי גם ברגעים הקשים ביותר, תמיד ישנה תקווהוהחברות האמיתית מביסה את כל הרוע שבעולם.
