השכנה מלמעלה
דקלה, לאן לקחת לי את הסיר שלי? את הגדול, שאני עושה בו חמין?
חנה מלכה, הוא עמד באמצע המעבר. שמתי אותו שם, על המדף התחתון.
על המדף התחתון! איך אגיע לשם בכלל, הגב שלי לא נותן! את בכלל חושבת כשאת מזיזה חפצים שהם לא שלך?
עמדתי ליד הכיור, מביטה מהחלון. בחוץ זלף נובמבר שקט ואפרפר, וגם בתוכי זלפה איזו תחושה. לא כעס, עוד לא. אלא אותה הרגשה שבדרך כלל יש כשאת מבינה: זה רק ההתחלה.
***
חנה מלכה הופיעה בביתה שלנו ביום שישי בערב. רן ירד לקבל אותה ליד המעלית, העלה שתי שקיות כבדות וסל גדול משובץ כזה, שכולם קוראים לו “תיק החלומות של הסבתות”. חייכתי אליה בחום אמיתי, כי ידעתי: היא בת שבעים ושמונה, לפתע התחילו אצלם שיפוצים בדירה, שכנים מלמטה הציפו לה תקרה, חברת הניהול התעוררה אחרי חצי שנה, הכל נפתח עד הבטון, ואין לה לאן ללכת. זה לא פלישה, חזרתי ואמרתי לעצמי, זה זמני.
את המילה “זמני” אחר כך אזכור בתחושת חמיצות מיוחדת.
אני בת חמישים ושש. לא צעירה ולא סבתא, בין לבין, בגיל שאת כבר יודעת מה את שווה ועדיין יכולה לכופף כשצריך. אני עובדת מהבית: לוקחת הזמנות לרקמת אמנות, לאספנים פרטיים וגלריות קטנות. זה הפרנסה שלי, לא סתם תחביב. בנוסף, אני מריצה קורס מקוון למי שרוצה ללמוד רקמת ציפורים ותפירת זהב עתיקה. פינת העבודה שלי, ליד החלון הצפוני של חדר השינה, עם החוטים, המסגרות, הבדים והדפים המודפסיםזו הסדנה שלי. המפרנס שלי.
הדירה שלנו, שלי ושל רן, שלושה חדרים, תכנון חכם. עברנו אליה לפני שמונה שנים, כשרק יצאו הילדים מהבית, ובשנתיים הראשונות פשוט פינו כל מה שמיותר. בלי דרמות, בלי נוסטלגיה: מסרתי, מכרתי, השלכתי מה שלא עבד עבורנו. נשאר רק מה שנחוץ ומה שיפה. קירות בהירים, ריהוט מינימלי, בלי שטיחים על הקירות, בלי ויטרינות קריסטל, בלי פרחים מיובשים באגרטל “לזיכרון”. שלושה עציצים חיים בדיוק על אדן החלון: פיקוס, צמח חרב ושיח רוזמרין במטבח. כל מדף יודע מה עליו, כל מגירה נסגרת בלי מאמץ כי יש בה רק מה שצריך.
רן התלונן קצת בהתחלהרגיש כאילו בבית מלון. ואז התרגל, ואפילו כעס כשחפצים נשארים במקום הלא נכון. מצאנו את הקצב שלנו, את האוויר שלנו, איך לנשום בדירה שאנחנו שניים.
וכעת, האוויר הזה קיבל שותפהחנה מלכה.
***
יומיים ראשונים עוד איכשהו עברו בשקט. היא סידרה את חדר האורחים, שארגנו לה בחיפזון: ספת נפתחת, חצי ארון ריק, הבאתי לה מנורת לילה וכוס מים וספר. חשבתי שזה נעים ומתחשב.
אבל כבר ביום השלישי מצאתי על אדן החלון במסדרון תחת הטלפון שלה מפית קרושה בצבע שמנת. כאילו תמיד הייתה שם, כאילו זה הבית שלה.
הסרתי אותה בעדינות, גלגלתי והנחתי אצלה.
למחרת שוב הופיעה באותו מקום.
הבנתי שזה לא מרועוזו הייתה כל הבעיה. חנה מלכה לא נלחמה בי. היא פשוט חיה איך שהיא רגילה. לה, מפית תחת הטלפון זו סדר. זו חמימות. זה נכון. היא גדלה בעולם שבו ככל שיש יותר חפצים, הבית “עשיר”. אדן חלון ריק הוא הזנחה או עוני, מלאי קטניות בחמש צנצנות בגדלים שונים אומר ניהול נכוןלא בלגן.
גם אני גדלתי בעולם הזה. אבל בחרתי לצאת ממנו.
***
בסוף השבוע הראשון המטבח כבר לא היה שלי. הופיעו שלוש סירים מברזל צבעוניים בגבהים שונים, שלא נכנסו לאף ארון וסתם עמדו על השיש. לידה מתקן מכסה פלסטיק צהוב מגוחך. המקרר קיבל חיים משלו: צנצנות חמוצים (תוצרת גן של ביתה), קופסה עם שומן אווז במרינדת שום, שקית עם שעועית מושרת, כלי עטוף שלוש שכבות ניילון, שאין לי מושג מה בתוכו. היוגורטים שלי נדחקו לדלת, פינו מקום לרוטב חרדל ולבירה כהה תוצרת בית.
שמתי חזרה את היוגורטים. היא החזירה אותם שוב לדלת.
בערבים המטבח הריח מתבשיל כרוב, בצל מטוגן ודברים נוספים, כבדים ומוכרים מהבתים הישנים. לא רע, פשוט לא שלי.
רן שב מהעבודה והריח:
אמא בישלה? מריח נהדר.
אני שתקתי.
***
בסוף השבוע השני הופיע שטיחון קטן עם ורדים בסלון, כזה של עשרים שקל בחנות עורכי-בית, ליד הספה. חנה מלכה הסבירה שבבוקר קר לה ומאז ומתמיד הניחה שטיח לידה במיטה. מה אגיד? שזה מכוער לי? ייצא קטנוני.
שתקתי.
אחר כך הופיעה המעיל שלה על הקולב המשותף שלנו בכניסהnot בארון שהקציתי להליד המעיל של רן. אפודה גדולה משובצתבגוון בז’ ותכלתנתלתה על וו וגלשה על הז’קט שלו.
העברתי אותה לוו פנוי ליד השירותים.
חנה החזירה למקום. “זה רחוק, לא נוח,” אמרה.
הנהנתי.
בערב רן שאל:
הכל בסדר? את שקטה.
כן, הכל בסדר.
שקר. שנינו ידענו זאת, ושנינו בחרנו לא לראות.
***
הכי כאבה לי פינת העבודה. זו לא שאלה של טעם, כבר מכסף.
שולחן עבודתי עומד ליד חלון צפוניעשוי בתפירה אישית, עץ ליבנה, עם מדפים ותאים לסכמות. מעל מנורת שולחן מקצועית. בצד שידה: חוטי משי וצמר מסודרים מהכחול לחום. זה סידור עבודה, לא קישוט.
על חישוק הרקמה התחיל פרויקט חשוב עבור אספן מירושלים: העתק דגל קודש עתיק, מזהב אמיתי ומשי יפני; דדליין סוף נובמבר, מקדמה כבר קיבלתי. סכום לא מבוטלשלושת אלפים חמש מאות שקלים.
עבדתי על זה שלושה חודשים.
אף אחד לא נגע בחישוק. רן מבין, אין בעלי חיים בבית, הילדים רחוק. הכל בשליטה.
עד שחנה מלכה באה.
***
יום חמישי, צהריים. יצאתי לחנות החוטים, כי רציתי גוון מיוחד שקשה להזמין ברשת. נעדרתי אולי שעה וקצת, עצרתי לקניות בדרך.
חזרתיופתאום רואה: חנה מלכה מסדרת לי את החוטים על השידה! ממיינת, מזיזה, מעבירה קופסאות. גליל משי יפני נפתח על השולחן, חלק ממנו הסתבך ונקרע. זה גוון שאין לי עוד ממנו. הגרוע מכול: פינה בבד שעל החישוק הייתה מחוצה, כאילו נשענו עליה.
עמדתי בדלת, אילמת.
חנה הסתובבה, רגועה:
דקלה, היה אצלך בלגן כזה! סידרתי לך הכול לפי גוונים. הרבה יותר יפה עכשיו.
חנה מלכהאמרתי חלשבבקשה תצאי מהחדר.
מה? רק רציתי לעזור…
מבינה. תצאי, בבקשה.
היא יצאה. נעלבה. עם שפתיים הדוקות.
נעלתי את הדלת, התיישבתי מול החישוק. החוט לא נקרע, תודה לאל. הבד היה רק טיפה מחוץ, תיקנתי בעדינות. את המשי הצלחתי להציל רק חלקית; שליש זרקתי בגלל קשרים קטניםהחוט דקיק ונקרע בקלות.
לא הייתה אסון, אבל קו נמתח. מכאן אי אפשר יותר.
***
בערב רן שאל למה אמא שלו שותקת במשפחה.
סיפרתי.
הקשיב, מהרהר, אומר:
היא לא עשתה בכוונה. עשתה לטובתך.
אני יודעת.
דקלה, תסבלי עוד קצת. קשה לה, זה לא הבית שלה.
רן, זו פינת העבודה שלי. זו הפרנסה.
מבין. אבל זה זמני.
ה”זמני” הזה כבר שבועיים על הלשון. שאלתי:
כמה זמן עוד?
קבלנים אמרו דצמבר, שבועיים שלושה.
דצמבר. עוד חודש וחצי. מבטינו נפגש: הוא אוהב את שתינו, לא רוצה לבחור בינינו. הוא מאלה שמאמינים שאם נחייך ונבקש סבלנות הכל יסתדר לבד.
ידעתילי לא יסתדר לבד.
***
בלילה לא נרדמתי. חשבתי. לפרוק עליה? תעלב, תבכה, רן ייפגע. מריבה? גרוע פי כמה. אולטימטום לרן? הוא ייקרע בין שתינו. להבליג? כבר לא. נותר נתיב רביעיעקיף, לאט, אבל היחיד השפוי.
צריך למלא לה את הזמן בחוץ ולדחוף את השיפוץ שייגמר מהרשהיא בעצמה תחשוק לחזור.
זה לא היה נקמה. זה היה הישרדות. עדין, דיפלומטי, הכי הוגן שאפשר.
***
תחילה פנאי.
ידעתי שחנה רגילה לפעילות. בשכונה שלה הייתה הולכת למתנ”ס, לבית כנסת, גינה עם הנכדים. כאן היא משועממת, ואז האקטיביות הולכת על הבית שלי.
צלצלתי לאסנת, חברה שעובדת במתנ”ס שלנו. ביררתי איזה חוגים יש לקשישים.
אסנת אמרה:
מלא! בוקר יש הליכה נורדית, חבורת זמר בימי שני ורביעי, חוג רקמה, סדנאות תזונה. חינם. רק ת”ז.
איך להירשם?
פשוט לבוא.
אלא שלא הודעתי לחנה “הנה חוג, גשי”. זה היה עקום מדי. טיפלתי בעדינות.
בארוחת ערב, בשיחה אגבית:
חנה, תמיד אהבת לשיר, נכון? רן סיפר לי. שמעתי שיש פה חבורת זמר, מישהי מהשכונה המליצה בחום.
חייכה בסקרנותבאמת שרה בצעירותה.
אוי, אני ביישנית, לא יודעת לבוא לבד…
לא לחצתי. השארתי.
שלושה ימים אחר כך חזרתי לזה. הזכרתי שהם מופיעים בקניון, שהתמונה שלהם מופיעה בחוברת המתנ”ס. המילה “תמונה” הדליקה אותה.
אחרי שבוע שאלה אותי איך להגיע.
ציירתי לה מפה גדולה, בכתב ברור.
ברביעי הלכה בתשע בבוקר וחזרה בשלוש. קורנת.
כל הנשים שם מקסימות! והמנצח, תומר, בחור נהדר. שרנו “הללויה” ואני מצאתי מקום ביניהן. הזמין אותי לחזור.
אמת? שמחתי.
משם, כל רביעי ושישי חנה הלכה לחזרותשעתיים של שלווה בבית. אחר כך גם הליכה נורדית בימי שלישי, עם חבורה חדשה, שרה, מהחוג.
הבית נרגע. לא בדידות, אבל שקט.
***
השלב השני דרש תיאום והתחכמות.
התקשרתי לבית של מיכלבתה של חנה. אנחנו לא חברות קרובות, בסדר כזה של “גיסות”. אמרתי ישר:
מיכל, טוב שחנה אצלנו, אבל ברור שעדיף לה לחזור מהר לבית שלה. זה המקום שלה.
מיכל נאנחתהקבלנים לא מתקדמים, דוחים כל פעם.
את מפקחת בעצמך?
לא, דרך חבר של בעלי.
זה הזמן לשנות. יש לי מכר בענף, יוכל לייעץ.
הסכימה מיד.
אכן, יש לי שכןדוד, מהקומה מתחת, קבלן ותיק. הסברתי לו את הבעיה.
לרצף, לשפץ, להחליף ברזים ופנלים? שבועיים-שלושה מקסימום, אם עובדים רצוף.
דוד קפץ לדירה, דיבר עם הקבלן, ראה שהם סוחבים כדי להרוויח עוד. עשה שיחה תקיפההעמיד אולטימטום של שלושה שבועות, אחרת… והבטיח לבדוק כל יומיים.
מיכל שינתה חוזה, לחצה. פתאום הקצב השתנה פלאים.
זה לא הצגתי לרן. לא רציתי להעמיס עליו רגשות אשמה. זה תפקידיועשיתי.
***
שלושת השבועות הללו היו עליות וירידות.
היו ערבים טובים. חנה משיבה מהחוגים קורנת, מספרת על שרה, על תומר, על חוויות מצחיקות. הייתה יום חמימה בבית.
והיו ימים פחות טובים.
פעם קמתי וגיליתי שהפיקוס שלי עלה פינההוחלף בעציץ גרניום של חנה, “כי הגרניום אוהב שמש”. עד ערב הפיקוס כבר נפול.
החזרתי למקום, ואת הגרניום נתתי להו בחדר. המבט בינינו היה צלול.
היית יכולה לשאול, אמרה.
גם את, עניתי.
זה רגע קטן, אבל בו ראינו אחת את השנייה באמת.
אחריה חנה נכנסה לחדר, ואני למטבח. בערב דיברנו בנחת.
רן ראה. שתק. לפעמים עיצבן אותי השתיקהכנראה יותר מאשר הגרניום. גברים חושבים שאם לא מסתכלים על השבראולי ייעלם.
הוא לא.
***
יום אחד, אחרי שחנה פרשה מוקדם לישון, ישבתי בפינה שלי ותפרתי. שקט, חדר בחושך, רק המנורה.
רן נכנס ועמד מאחורי.
את כועסת עלי, קבע.
קצת, עניתי. לא עליך פרסונלית, על המצב.
אני מבין שקשה לך.
כן. יש הבדל בין להבין לבין להיות יחד בזה.
שתק.
מה תרצי שאעשה?
כלום, רני. כבר מסתדרת.
הוא לא שאל מה. אולי לא רצה לדעת. אולי פחד להידרש לבחור. נכנס למיטה, קרא ונרדם. אני עוד המשכתי לעבוד, מתבוננת בתקרה ומקשיבה לנשימה של אישה זקנה שמעולם לא רצתה להזיק, רק לא הכירה דרך אחרת לחיות.
חשבתי אז: אין דבר הרסני יותר ממצב שכולם אנשים טובים, כולם אוהביםועדיין כולם לוחצים. כי אי אפשר לדעת על מי לכעוס.
***
השיפוץ נגמר עוד לפני שדוד הבטיח.
מיכל התקשרה. “הבעלי מקצוע סיימו אתמול. צריך קצת לשטוף ולאוורראפשר לשוב.”
הודיתי לה. שוחחנו עוד קצת, הרגשתי שיחסינו השתפר. הבינה שאני אדם שיכול להוציא דברים לפועל.
עכשיו הזמן להודיע לחנה שלא תרגיש שזורקים אותה.
חשבתי על זה כל יום השבת.
ובערב, אחרי שחנה סיפרה בהתלהבות על הופעה שתהיה בקרוב, אמרתי לה בחצי חיוך:
חנה, רציתי להפתיע אותך. הבאתי מישהו שעזר לדחוף את הקבלנים. מיכל אמרה שמעכשיו אפשר לחזור הביתה.
הביטה בי. ואז ברן. ואז שוב בי.
את עשית את זה לבד?
לא לבד, עזרו לי. פשוט רציתי שלא תרגישי לא נעים אצלנו, שתוכלי כבר לשוב הביתה. כי זה המקום שלך.
רן הביט בי כאילו אני מישהי שהוא רואה לראשונה.
חנה שתקה רגע, קמה, הגישה לי ידיים יבשות, חמות, מכובדות מהחיים.
דקלה, אמרה, את בן-אדם טוב.
לא ידעתי מה לומר, רק הידקתי לה יד.
***
ביום ראשון ארזנו את חפציה, רן הסיע, עזר לה להתמקם, ווידא שהכול תקין. אני נשארתי; הכנתי ארוחת ערב, ובעיקר רציתי להיות קצת לבד.
חצי שעה הסתובבתי בדירה. נכנסתי לכל חדר. נגעתי בקירות. עמדתי מול החישוק בעמדה שלי.
אחר כך קיפלתי את השטיחון עם הורדים מחדר האורחים. הורדתי מהחלון את המפית הקרושה האחרונה. פתחתי חלון, הכנסתי אוויר נובמבר.
במטבח, במקרר, מצאתי קופסה עטופה יפה. פתחתי. בפניםצ’ולנט האהוב על רן, עם אותו טעם ייחודי שחנה יודעת לעשותשלושה סוגי בשר, מלא טעמים. היא השאירה לנו אוכל ליומיים.
סגרתי את המקרר והתיישבתי מולו.
מוזר איך אפשר להצר אחד לשני את המחיה שלושה שבועות ולמרות זאת להותיר קופסה של חמין בנפרד.
***
בערב רן חזר. אכלנו, כמעט בלי לדבר, אבל בשלום. הוא שטף, אני ניגבתי. כמו תמיד.
לפני השינה שכב, הביט בתקרה:
אז בעצם נהגת בכל העניין של השיפוץ.
כן.
למה לא אמרת לי?
חשבתי רגע.
ביקשת שאסבול. לא רציתי לסבולרציתי לפתור. וגםלא רציתי להילחץ אותך לבחור צד.
הוא שתק עוד.
זה היה חכם, אמר בסוף, וקצת מעליב.
אני יודעת, עניתי בשקט. סליחה.
שכבנו בחושך. חשבתי: זה לא סיפור מושלם. לא כולם דיברו את מה שבלב. לא באמת התמודדו מלב אל לב, כמו בספרי הפסיכולוגיה; הכל נפתר מעקיפין, דרך התעקשות שקטה.
אין לי מושג אם זה לטוב או לרע.
***
שבוע אחרי, חנה התקשרה. נשמעה שמחה. סיפרה על הדירהנראית מוארת, קירות בצבע שמנת, כמו שרצתה. מצאה סוף סוף את הספלים שלה, פגשה חברות מהשכונה, שהחסירו אותה.
אמשיך ללכת לחבורת הזמר, אמרה. תומר אמר שנייצג את העיר בתחרות בפברואר. שרה אמרה שניסע כולן יחד.
נהדר, השבתי.
דקלה, עצרה. מבינה, בטח הייתי לך לנטל שגרתי אצלכם.
לא שיקרתי “מה פתאום”. ידענו שזו לא האמת.
פשוט העולם שלנו שונה, עניתי. הכי חשוב שעכשיו טוב לך.
היא שתקה.
נכון, הסכימה. הכי חשוב.
***
לפעמים אני חושבת על אותן שבעה שבועות. לא הרבה, אבל מדי פעם.
על השטיחון הורוד. על הסירים על השיש. על הגרניום בחלון שלי. על קופסת החמין. על ידה של חנה, יבשה, חמה. על כך שרן אמר “קצת מעליב” והיה זה הדבר הכי כן בכל התקופה ההיא.
לא ניצחתי במלחמהכי לא הייתה מלחמה. הייתה בעיה, ופשוט פתרתי אותה. היה בית, והגנתי עליו מבלי לפגוע באנשים.
אין בזה גבורה. פשוט כך צריך לפעמים: לשמור בעדינות את הצורה של החיים שלך, כשהרגליים של מישהו אחר מכופפות אותהלא ברוע, סתם כך.
הגנת גבולות זה לא משבר ולא ריב, אלא לדעת שקט מה את רוצה וללכת לשם, גם בלי יותר מדי מילים.
ומשפחה… זה יצור מוזר. שורד בכל מצב. נושם דרך החרכים. לפעמים גם עוזב לך קופסה של חמין במקרר לפרידה.
***
בנובמבר מסרתי את הדגל למזמין. כתב שהוא מרוצה, העביר לי את יתרת שכר הטרחה. קניתי לעצמי חוט משי חדש, גוון זהב-ענבר, והנחתי במגירה שלי.
על אדן החלון שלושה עציצים: פיקוס, חרב, רוזמרין. בלי מפיות.
שקט בבית. יש ניחוח קפה, ומעט נר דולק בערב. רן קורא בסלון. בחוץ כמעט חורף.
הכל במקומו.
***
חודש אחר כך ביקרנו אצל חנה מלכה. הבאתי לה קופסת חלבה מהקונדיטוריה שהזכירה. פתחה ואמרה לי: “בואו תראו את הבית!” החדרים היו בהירים, חמימים, כמו שרצתה. על כל חלון מפית תחרה, לידה שטיחון ורוד.
הבטתי בכל זהולא הרגשתי דבר. לא תסכול, לא זלזול. סתם, זה שלה.
בזמן התה אמרה:
תבואו לפברואר להופעת החבורת זמר. נשיר “הללויה”. אני רוצה שתראו.
רן אמר:
ברור, אמא.
אמרתי:
כמובן.
