בצק שותק
“נועה, את בכלל מבינה מי יבוא בשישי?” – אמר יגאל, עמד בפתח המטבח והביט בה כאילו שוב עשתה משהו לא נכון, עומד ומסתכל.
נועה עברה בזהירות עם הבצק אל השיש. הידיים שלה היו עמוסות קמח עד המרפקים.
“אני מבינה. הקולגות שלך ונשותיהם. כבר אמרת שלוש פעמים.”
“לא סתם קולגות. זה דרורביץ’ עם אשתו. הוא שותף בחברה. וגם לריאנוב. את בכלל יודעת מי זה לריאנוב?”
“יגאל, אני מבשלת עכשיו. נדבר אחר כך?”
הוא נכנס למטבח, למרות שבדרך כלל השתדל לא להישאר בו הרבה. המטבח הכעיס אותו באיזו חיות תמידית, בריחות, בסירים, במגבות התלויות על קרסים.
“לא, לא אחר כך. אני רוצה שתביני עכשיו. אלה אנשים שטסים לנופש באירופה. הנשים שלהם קונות אצל מעצבים. הן הולכות למסעדות שאין בהן תפריט בכלל.”
“ומה אני אמורה לעשות עם זה?” שאלה נועה והרימה אליו מבט.
“לא צריך עוגות שלך, זה מה. תזמיני משהו איכותי. יש משלוחים, זה מגיע כמו במסעדה, בקופסאות יפות. אני אתן לך כסף, שקלים כמובן.”
היא נשארה שקטה. הביטה בבצק ואחר כך שוב עליו.
“כבר לשתי.”
“נועה”
“יגאל, כבר לשתי. קמתי בשש בבוקר. אני הולכת לשוק לקנות בשר. הכל יהיה מצוין, תפסיק לדאוג.”
הוא נענע בראשו במבט של מי שחושב שהיא אומרת דברים תמימים, ילדותיים.
“את לא מבינה את האנשים האלה.” – אמר ויצא.
נועה עמדה רגע, הביטה מהחלון. מבחוץ מרץ, רטוב ואפור. על הענף יושב יונה, מביט לצד אחר. היא הורידה עיניים אל הבצק והמשיכה ללוש.
***
היו לה חמישים ושתיים שנים, עשרים ושמונה מהן עם יגאל. הכירו בחיפה, היא עבדה אז כחשבונאית במשרד קבלנות והוא בדיוק קיבל ג’וב ראשון כמנהלעוד עם חליפות כתפיים רחבות מהתקופה הישנה. היא זוכרת אותו צעיר, מגושם מול נשים, משחק בכפתור בשרוול כשהתרגש. דווקא בזה התאהבה. בגמלוניות האנושית הזו.
אחר כך היו מעברים מתל אביב לירושלים. כל פעם ארזה הכל, לקחה את החתול, חיפשה חנויות חדשות, קופת חולים. יגאל התקדם, בכל שלב משהו בו השתנה, לאט, גבוה יותר, כאילו עם כל מדרגה הוא הולך קצת לאיבוד.
ילדים לא היו. לא הצליחו. הרופאים כל פעם אמרו משהו אחר, בסוף פשוט הפסיקו לדבר על זה בכלל. נועה עברה את האבל הפרטי שלה בשקט, ומצאה שלום מסוים. היא השקיעה את כל האנרגיה האימהית בבית. בבישול, בגינה, בעציצים, בילדי השכנים שהייתה מכינה להם בורקסים מדי פעם.
הבצק שלה היה השפה שלה. היא ידעה, גם אם לא ניסחה. כשלמילים לא היה מקום, הייתה הולכת למטבח. כשהייתה שמחה גם. ידעה להרגיש את הבצק עם כף היד טוב מכל מתכון. זיהתה את הרגע המדויק כשהוא נכון, לפי הגמישות, החום, התחושה מתחת ללחיים.
יגאל אכל את מה שבישלה עשרים ושמונה שנה. אכל ושתק. היא חשבה שזה הסכמה.
***
בערב שישי נשארה ערה עד חצות. הכינה חלה במילוי בקר ובצלים, לפי המתכון של סבתההקרום זהוב, מתפצח ומתפשט ריחו לכל הבניין. עשתה קובה תפוחי אדמה עם גבינה, החמיצה סלט כרוב מתובל, הכינה רגל קרושה שתתמצק במקרר. הכניסה לתנור נתח בשר עם שום וגרגרי ערער.
יגאל חזר בעשר, ראה הכל ושתק. נכנס לחדר.
נועה ניקתה, הסירה את הסינר והתיישבה על כיסא מהחלון. שתתה תה. מחר יגיעו האנשים, תשביח אותם במה שהיא יודעת הכי טוב. זה היה לה פשוט וברור.
נרדמה מיד, באחת.
***
הדלת נפתחה בשבע. שישה אנשים: דרורביץ’ עם אשתו ענת, לריאנוב עם אשתו סיון, ואיש נוסףיגאל הציגו כשלמה יוסף, בלי תואר, אבל בדיבורו הבינה שהוא העיקרי.
ענת דרורביץ’ הייתה דקה, בשמלה שחורה יקרה, עם עיניים שבוחנות הכל ממבט ראשוןהדירה, הווילון, נועה.
סיון לריאנוב צעירה, שער בלונד צבוע, בושם עז שיעה כבר בכניסה. חיוך עצום, כאילו נלחץ אוטומטית שלא יורידו בחצי.
שלמה יוסף, גבר בן שישים, במדי עבודה ואצבעות כבדות, הביט בה בעיניים מבינות. היחיד שלחץ לה את היד ואמר: “את בעלת הבית? נעים מאד.”
נועה הובילה לסלון לערוך שולחן. השתדלה, הוציאה מפה פשתן רקומה, הניחה נרות, כלים כסדרם. הקרוש הניח על עלים, הבורקסים במרכז, החלה פרוסה יפה על קרש עץזהבה, קרומית.
המתארחים התיישבו. יגאל פתח יין שהביא דרורביץ’, משהו איטלקי משובח, מזג.
ענת הביטה בשולחן ומרירות שקטה על פניה: “אה, קרושה… מזמן לא טעמתי קרושה”, במשפט אחד הריחה נועה את הזלזולכמו שריח של גז לא תמיד מבינים קודם.
“בבקשה, תשתדלו,” אמרה.
“בשר עם עצם!”, סיון הציצה בענת”אלוקים, לא נגעתי בבשר כזה חמש עשרה שנה! זה שומן צרוף.”
“עסיסי,” תיקנה ענת וצחקה. זה היה צחוק שמביך אותך לבדוק אם לא לכלכת את הרצפה.
הגברים פנו לחטיפים. דרורביץ’ טעם מהקרושה, הנהן, שתק. לריאנוב לקח מהחלה. שלמה יוסף מזג לעצמו מים והביט בשולחן.
“יגאל, אתה בכלל מבשל משהו בבית?” שאלה סיון.
“לא, זה נועה אצלנו בשלנית,” ענה כאילו מתנצל אך סולח לה על המשונה.
“נועה, את בטח מירושלים הקטנה? כל האוכל הזה… ניחוח של פריפריה.”
“מחיפה,” ענתה.
“אז הנה, חשבתי נכון. שם נשארו השורשים האלה, קרושה, חלות, מאכלים של פעם. בתל אביב מזמן עברו מכאן. דיאטנים אומרים שזה בכלל לא בריא.”
נועה הרימה עיניים.
“ג’לטין בישול איטי זה קולגן. טוב למפרקים.”
“אלו נתונים ישנים.” ענת נופפה בהיגיון. “שלוש שנים אנחנו בלי בשר. רק דגים וסופר-פודס. יגאל, אתה צריך לנסות! יש לנו נטורופת מעולה.”
יגאל צחק קלוש. צחוק של מי שמנסה להשתלב.
“נועה אצלנו קונסרבטיבית.”
‘קונסרבטיבית’ המילה הזו נפלה כמו מטבע על השולחן שאיש לא מרים.
אחר כך סיון אמרה שהבצק בחלות סמיך והיא שומרת על הקו. ענת שיתפה על מסעדת מולקולות בתל אביב, שהשף שלה למד בברצלונה. המשיכו לדבר על כסף ונדל”ן. נועה הרגישה שהיא כמו רהיטהמארחת שמשלימה את הרקע.
וחייכה.
מזגה יין, פינתה צלחות. שאלה אם חסר משהו. אף אחד לא הודה לה.
בשעה תשע ענת שוב הביטה בחלה ואמרה: “אני רוצה להגיד בכנות, האוכל הזה מאוד… ניחוח של פריפריה. בלי להעליב, פשוט ברמה שונה.”
היה שקט. נועה חיפשה את עיני בעלה.
יגאל הביט בכוסו.
“טוב, לכל אחד מסורות,” אמר שלמה יוסף, בקול שנעצר את ענת.
אבל יגאל כבר פתח את פיו:
“נועה, ביקשתי שתזמיני אוכל כמו שצריך. אבל את שוב בדרך שלך.”
נועה קמה, אספה כמה צלחות, הלכה למטבח. פסעה לאט כי היה לה כבד. הניחה אותן בכיור. עמדה מול החלון. ברחוב חושך, מנורות מהבהבות, טפטוף עדין נופל.
שמעה צחוק מהסלון, אחר כך צליל כוס. מישהו הניח משהו.
נועה הורידה את הסינר, תלתה אותו. שנייה אחרי כן הסירה באיטיות, קיפלה ושמה על כיסא.
חזרה לסלון.
“סליחה,” אמרה, “כואבת לי הראש. תיהנו, הכל על השולחן.”
ולא ממש פנו אליה.
***
לסדר את כל האוכל נאלצה באמצע הלילה, כשאורחים הלכו. יגאל הלך לישון מבלי לומר מילה. פשוט סגר אחריו את הדלת.
נועה הכניסה את החלה למגש גדול, עטפה בניילון. את הבורקסים הכניסה לסיר. את הקרושה ועצם עטפה בנפרד.
בשתיים בלילה לקחה את הכל וירדה החוצה. ממול היה אתר בניה, בנו שם עוד מגדל, ותמיד יש אור אפילו בלילה.
ישבו שם שלושה פועלים, שותים תה מתרמוס, אחד מעשן, השניים האחרים מחממים ידיים.
“ערב טוב,” אמרה. “סליחה על השעה. הבאתי אוכל, אם אתם רוצים.”
הביטו בה כאילו נפלה מהשמיים.
“מה הבאת?” שאל המעשן.
“חלה עם בשר. בורקסים. יש גם קרושה, צריך לשים במקרר.”
הביטו זה בזה.
“את אמיתית,” אמר אחד, קם. “בואי, נעזור לך לסחוב.”
הניחו את המגשים והסיר על השולחן. אחד מיד קרע חתיכה מהחלה, נטעמו פניו נהרו. נועה הרגישה משהו חמים מתנפח בלב.
“זה ביתי,” אמר, לועס. “אמא שלי הייתה עושה ככה.”
“שנים לא טעמתי כזה בורקס,” אמר השני.
“את מהבניין הזה?” הניף השלישי. “חג?”
“אורחים היו,” אמרה. “לא אכלו.”
“פספוס. אחלה אוכל.”
“אני יודעת,” ענתה.
עמדה עוד דקה. הסתכלה עליהם אוכלים באמת, עם תיאבון פשוט. אחד כבר לוקח תוספת.
“תודה,” אמר מישהו.
“תודה לכם,” ענתה ועלתה חזרה הביתה.
***
בלילה התקשתה לישון. שכבה על הספה בסלון, הביטה בתקרה. מהחדר של יגאל דממה. כנראה ישן טוב.
חשבה על עשרים ושמונה השנים. כל החיים הבוגרים כמעט. חשבה על איך אמר: “שוב בדרך שלך.” לא “טעית” ולא “אני לא מסכים” אלא “בדרך שלך”, כאילו להיות מי שאת זו חוצפה.
חשבה על הפועלים, שאכלו בשקט ותודה בלב אמיתי. אמרו “אחלה אוכל” כאילו זו אמת פשוטה בלי מסכות.
הרגישה יותר ויותר זרה בבית הזה. לא בגלל מישהו, אלא כי פשוט נשארה בחוץ. הבצק שלה, השוק בשש בבוקר, המתכון של הסבתאהכל נדחק החוצה.
החלטה התקבלה בשתיים בלילה, חרישית, ללא דרמהכמו להחליט ללכת לרופא אחרי שדוחים זמן רב.
***
כתבה פתק, אותיות גדולות ישרות, כהרגל.
“יגאל, אני עוזבת. לא בגלל שנפגעתי, אלא כי הבנתי. תודה על השנים. המפתחות על השידה. נועה”.
הניחה את המפתחות, לשער ולדואר.
לקחה תיק קטןמסמכים, בגדים, טלפון, כסף מהחשבון. לא לקחה אוכל, וזה הרגיש לה סמלי: פעם ראשונה הולכת בלי האוכל שלה. כאילו משאירה את עברה מאחור, לראות מה יקרה כשנוסעים בלי משקל.
בחמש לפנות בוקר. בחוץ כבר מתבהר. הכביש רטוב אחרי הגשם, הוא מנצנץ באור פנסי הרחוב. עצרה מונית וביקשה להגיע אל שירהחברתה הישנהבקצה השני של תל אביב.
שירה פתחה את הדלת בפיג’מה, עיניים ישנוניות, ולא שאלה דבר. פינתה לה מקום ואמרה: “רתוח מים?”
“ריתחי.”
ישבו במטבח של שירה. שתו תה כמעט בשקט. שירה הביטה בה, לא האיצה.
“עזבת?” שאלה לבסוף.
“עזבתי.”
“לתמיד?”
חשבה נועה.
“לתמיד.”
שירה הנהנה, מזגה עוד תה.
***
השבועות הראשונים היו משונים. יגאל התקשר. בהתחלה קצר: “איפה את, תחזרי.” אחר כך ניסיונות שכנוע. ואז הפסיק.
נועה גרה אצל שירה, ישנה בחדר נפרד, אכלו יחד בבוקר, לפעמים צפו בטלוויזיה בערב. לשירה לא היו עצות, וזה שימח את נועה במיוחד.
כעבור חודש טיפלה במסמכי הגירושים לבד, בלי עורך דין. הדירה בתל אביב נקנתה יחד, יגאל הציע לתת לה את החלק שלה בשקלים. הסכימה, לא רצתה משפטים. קיבלה את ההעברה. מביטה במספריםאלה עשרים ושמונה שנים. זה לא טוב, לא רע, פשוט זה מה שיש.
החלה לחפש עבודה לאחר חודש. הלכה להירגע ברחבי תל אביב, בתי קפה קטנים, אנשים, הרגשה ראשונה מזה שנים להיות פשוט היא.
פעם נכנסה לבית קפה קטן ברחוב צדדי”לצד הדרך”. עיצוב פשוט, שולחנות עץ, תפריט בכתב גיר, פינת טלוויזיה שקטה. הריח נהדרלחם טרי וקפה.
הזמינה תה ופאי דובדבנים. הפאי היה תעשייתי, לא ביתיהרגישה זאת.
מאחורי הדלפק עמדה אישה מבוגרת, עגלגלה, בסינר תכלת דהוי.
“טעים?” שאלה.
“קצת יבש,” ענתה נועה בכנות.
האישה נאנחה.
“כן. האופה עזב בתחילת החודש. אני קונה מהמאפיה ליד, מרגישים שזה לא אותנטי.”
נועה שתקה.
“מחפשת אופה?” שאלה.
האישה הביטה בה.
“את יודעת לאפות?”
“בטח,” ענתה נועה.
***
קראו לה ז’קלין, פתחה את המקום בשנות הפנסיה שלא יכלה לשבת בבית. הקפה היה עולמה, קצת הפסדים אבל מלא חיים. ז’קלין ידעה לקבל החלטות על המקום.
“תבואי מחר בבוקר, ננסה.”
למחרת נועה הגיעה בשבע, לבשה סינר. המטבח היה קטן, מסודר, הכל במקומו.
הכינה בורקסים עם תפוחי אדמה ובצל. עשתה לחמניות קינמון. הניחה בצק לפאי תפוחים.
ז’קלין באה שמונה, עמדה בדלת.
“מאיפה נפלת?” שאלה.
“מהחיים,” ענתה נועה.
ראשוני הלקוחות טעמו את הבורקסים. אישה אחת חזרה אחרי רבע שעה לקנות עוד. פועל בניין חטף שקית לחמניות, אמר: “וואו.” סטודנט התלבט זמן רב בין תפוחים לתפוחי אדמה, לקח את שניהם.
בצהריים מסכמות תנאים. כל יום משבע עד שלוש, חוץ משבת, משכורת צנועה. ז’קלין הוסיפה: “אם נתקדםנדבר על העלאת שכר.”
ותוך זמן קצר, העסק התקדם.
***
אחרי שלושה חודשים, “לצד הדרך” היה לשם מוכר בשכונה. לא בזכות פרסום, הפה לאוזן עשה את שלו”פאי כמו של סבתא, תכנס לטעום.”
נועה התוותה תפריט קבוע לכל יום. שני בורקסים. שלישי פאי בשר. רביעי לחם מחמצת, והתור בבוקר. חמישיבלינצ’סים עם שמנת וריבה, החביבות של נשות השכונה. שישי חלה במילוי בשר, נגמר עד הצהריים.
שבת, יום מנוחה יחיד, הלכה לשוק לא מתוך צורך, אלא כי התגעגעה. הריחה תפוחים, התווכחה עם מוכרות גבינה. קנתה חמאה מהספקת הקבועה.
גרה בצניעות בדירת חדר קרובה לבית הקפה. חלון לחצר שקטה, רהיטים פשוטים. וילון פשתן במטבח. אדנית גרניום בחלון. חמימות.
שירה הגיעה לבקר פעמיים בחודש. שותות תה, שירה אומרת:
“את נראית טוב יותר. באמת.”
“אני ישנה בלילה.”
“זה ניכר.”
בערבים לעיתים קראה. לפעמים הסתכלה בסרט. לפעמים פשוט ישבה ליד החלון ושמעה את עצי הפיקוס. זה נראה לה יקר: לשבת ולא לעשות כלום בשביל אף אחד.
***
גבר בשם מתן הגיע לראשונה באוקטובר. נכנס ביום הכנת הלחם באיחורלא נשאר לחם.
“איחרתי?” קראה ז’קלין.
“איחרתי,” הנהן. “מחר יהיה?”
“לחם רק ברביעי, אבל יהיו פשטידות.”
הביט בלוח התפריט. לקח קפה ובורקס כרוב, התיישב בחלון, קורא ספר דק קצוות.
בשבוע הבא הגיע חצי שעה לפני הזמן, לקח שתי כיכרות. נועה בדיוק הוציאה תבנית.
“עכשיו הגעת בזמן.”
הוא צחק, קמטים חורצים את פניו כאלה שיש רק למי שחי הרבה.
“אני בא לשבת לילה לבן כאן שיהיה מקום מחר.”
“ז’קלין לא תיתן, הולכת בשמונה.”
“אה, אנשק מדרגות עד הבוקר.”
כך הכירו. דרך הבדיחות, דרך הלחם, בעדינות של אמת.
מתן בן חמישים ושמונה, מהנדס בתכנון, גר בשכונה, גרוש שבע שנים, שני ילדים בוגרים, חי בשקט.
החלו לדבר ליד הקופה. אחר כך היה נשאר לתה. יצאו לסיבוב בשדרה.
שאל אותה באמת על העבודה. סיפרה על הבצק, איך מזהים טמפרטורה, על מחמצת. הקשיב באמת, לא קטע את דבריה.
פעם אחת אמרה:
“פעם מישהו אמר לי שכל זה של פעם, פרובינציאלי פאי, קרושה, אוכל ביתי.”
מתן שתק.
“אה, זה תלוי במה באמת התיישן. בשבילי, דווקא להעמיד פני אחרים, זה מה שהתיישן.”
הביטה בו.
“יפה אמרת.”
“אני משתדל,” אמר.
***
גורל הנשים לא קו ישר. נועה ידעה מזמן. אושר לא מתרחש ברגעמתמלא לאט לאט כמו מים בבאר אחרי הגשם. שקט, בלתי נראה, ולא שם עד שמביטים, ופתאום בו יש משהו כן.
עם מתן החלה להיפגש במרץ. בלי לחץ, בלי הבהרות. הציע קולנוע. היא הסכימה. אחר כך אכלו יחד איפשהו. הוא הזמין מרק וביקש לחם.
“הלחם פה טוב?” היא שאלה.
חתך חתיכה, לעס, חשב.
“לא. לא כמו שלך.”
אמר זאת ללא מחמאות מיותרות. פשוט.
היא חייכה ושתקה. זכרה.
בינתיים בית הקפה השתנה. ז’קלין הרחיבה את התפריט, הוסיפה ארוחת צהריים. גייסה עוד עוזרת. שוחחה עם נועה על שותפות בהשקעה, עוד שני שולחנות לחוץ בקיץ.
נועה החלה לחלום על קפה קטן משלה, בפינת רחוב שקטה, שהאוויר בו יריח לחם. הייתה חלום, עוד מטושטש, אך הייתה שם.
לא מיהרה. למדה לא למהר.
***
יגאל הופיע בסוף אפריל.
ראתה אותו מחלון הקפה. עומד ברחוב, מביט בשלט. לא הבינה קודם מי האיש, פתאום הלב שלה הולם פעמיים.
נכנס פנימה.
ז’קלין היתה במשרד. הלקוחות כמה בודדים. נועה ליד הדלפק.
“שָׁלוֹם,” אמר יגאל.
נראה מבוגר פתאום. או אולי פשוט חבול יותר. קמטים עמוקים, עיניים אחרותכמו מישהו שנתקע ברחוב חדש, לא בטוח בעצמו.
“שָׁלוֹם,” ענתה בשקט.
“מצאתי אותך דרך שירה. אמרה שאת עובדת כאן.”
“נכון.”
הביט סביב. שולחנות עץ, לוח, מאפים. במבטו משהו שנועה לא ידעה אם זו רחמים או מבוכה.
“תרצי קפה?” שאלה.
“אפשר.”
מזגה לו כוס. הניח אותה מולה. שתה.
“שמעתי שהולך לך טוב.”
“כן.”
“אומרים שיש כאן אפיה מעולה.”
“שמחה לשמוע.”
הניח את הכוס.
“נועה, לי לא טוב עכשיו. דרורביץ’ עזב, החברה בקשיים. לא פשוט.”
לא הרגישה עליו שמחה לאיד. כלום. רק הקשבה. כמו להסתכל באדם ברכבת זר, קצת מסכן, אבל זר.
“אני מצטער שלא קל לך,” אמרה ברוגע.
“אני רוצה שתחזרי.”
בקפה היה שקט, או כך הרגישה.
“ננסה מחדש. אולי נעבור עיר. הכל מחדש.”
“יגאל”
“חכי. אני רציני. אני יודע שטעיתי אז. חשבתי על זה.”
“טוב שאתה חושב.”
“כלומר, את מקשיבה לי.”
ידיה פרושות על הדלפק.
“אני מקשיבה. תגיד לי, אתה זוכר, בשבת, כשיצאתי למטבח ואמרת מול כולם, ‘שוב בדרך שלך’?”
הוא שתק.
“זוכר.”
“לא אמרת ‘צודקת’ או ‘האוכל טוב’. אמרת ‘שוב בדרך שלך’. במילה ‘שוב’ היה עשרים ושמונה שנה.”
יגאל השפיל עיניים.
“הייתי בלחץ. אנשים חשובים, רציתי שהכל…”
“אנשים חשובים…” היא חזרה. “ואותם פועלים שאכלו את החלה שלי בלילה, גם הם חשובים. רק שאתה לא מכיר אותם.”
הרים עיניים.
“אני לא מבין אותך לפעמים.”
“אני יודעת,” אמרה בלי מרירות. “זו התשובה.”
מכונת הקפה השמיעה רעש. באו שני לקוחות חדשים. נועה הסתובבה אליהם מיד.
“רק דקה,” חייכה אליהם, חזרה אל יגאל. “אני צריכה להמשיך.”
“נועה”
“יגאל. אני לא כועסת. באמת שלא. אבל לא אחזור. לא מרוגזת, לא שומרת טינה. אני כאן המקום שלי. בפעם הראשונה המון שנים, אני כאן.”
הביט בה שניה נוספת. הנהן לאט.
“טוב,” אמר.
לקח את המעיל, ניגש לדלת. נעצר.
“את באמת נראית טוב,” אמר ביובש, מתוך אמת.
“תודה,” ענתה.
הדלת נסגרה.
***
שירות לשני לקוחות. אחד לקח לחם ובורקס, שני ביקש מרק יש מחצות, בישרה.
עברה למטבח, מזגה לעצמה מים. שתתה בעמידה. הסתכלה בשעון, רק עשר וחצי. הבצק של מחר מחכה.
לקחה קמח. שקלה, הוסיפה מחמצת, בועית, חיה, שהייתה מאכילה כל יום, כמו נשמה נוספת.
הידיים עבדו בעצמן.
***
אותו ערב מתן הגיע לקפה בשלוש, עם סיום המשמרת. לפעמים היה בא כך, בלי להודיע, כי ידע שתשמח.
“איך היה היום?” שאל.
“מוזר,” אמרה.
“תרצי לספר?”
יצאו החוצה. יום חמים, שמש צהובה וצללים ארוכים רוקדים. הלכו לאורך הרחוב בנחת.
“הגיע האיש שלי לשעבר.”
מתן המשיך לצעוד.
“ומה?”
“רצה שתחזור.”
“וסירבת.”
“סירבתי.”
שתק רגע.
“זה היה קשה?”
נועה חשבה שניה.
“פחות ממה שחשבתי. קצת ריחמתי עליו, אם להודות. נראה כמו מישהו שחיפש כל חייווהגיע, כלום לא ממתין.”
“גם זה בחירה שלו.”
“נכון. ובכל זאת, ריחמתי.”
מתן הנהןאותו הנהון של שמבין ומכבד.
“תשמעי,” אמר, “רציתי מזמן להגיד משהו, ולא ידעתי מתי.”
“אפשר עכשיו.”
“אני לא מכיר אף אחד אחר עם ידיים שמבינות דברים כמו שלך. לא רק על לחם על הכל. את יודעת למה אני מתכוון?”
הביטה בו מהצד.
“נראה לי שכן.”
“יפה. שתדעי.”
המשיכו ללכת. בין החצרות, הספסלים, גינת הילדים. השמיים כהים, והבליטות בעננים שקופות.
“מתן,” אמרה.
“כן?”
“הבנתי משהו השנה: כול החיים חיכיתי למישהו שיעריך, שיאמר ‘טוב, כל הכבוד, נכון’. ואז הפסקתי להמתין. מיד היה קל יותר.”
“קודם כל תעריכי את עצמך.”
“בדיוק. רק לקח לי זמן.”
“אף פעם לא מאוחר,” אמר. “רבים בכלל לא מגיעים לזה.”
נועה חייכה לעצמה, חיוך קטן ופרטי.
***
‘לצד הדרך’ פרח. בקיץ הוסיפו שולחנות החוצה, ותמיד בתפוסה מלאה. ז’קלין עשתה עסקה עם השכן, הציעה לנועה שותפות.
היא לא התחבטה הרבה. אמרה “כן”.
זו חכמה נשית פשוטה, לא תיאורטיתאל תפחדי ממה שאת טובה בו. אל תסתירי, אל תיתנצלי. מצאי מקום שצריך אותך, ותישארי שם.
והיא נשארה.
***
פעם אחת, ביוני, כשחם, ישבה נועה במטבח שלה וכתבה מחברת, לא יומן, סתם מחשבות, פה ושם מתכון, קצת אישי. תמיד כתבה.
ברחוב רחשו עלים. הגרניום באדנית פורח. במקרר מחכה מחמצת ליום הבא.
כתבה: “הכי מוזר בחיים זה שהטוב מגיע כשנראה כאילו הכל נגמר”.
מחקה.
כתבה מחדש: “החלה יוצאת טוב רק אם לא ממהרים”.
חייכה וסגרה את המחברת.
***
שירה התקשרה בבוקר ראשון.
“מה איתך?”
“טוב. ישנה עד שמונה.”
“לחיים! שמונה. אני גאה בך.”
“תבואי. אני אופה פאי.”
“עם מה?”
“תפוחים וקינמון.”
“אני בדרך,” אמרה שירה וניתקה.
