“שבת פנויה”
הקציצה שכבה במרכז הצלחת. אלישע הביט בה בתחושת רעב שחורקת בבטנו.
גלי, אני יכול לקחת לי סנדוויץ? אני רעב
אלישע, ארוחת ערב בעוד עשרים דקות. הכל יתקרר.
רק ביס אחד
באמת, אתה לא מסוגל לחכות עשרים דקות? חישבתי הכל במיוחד. תפוחי האדמה יהיו מוכנים בשבע ורבע, העוף בשבע ועשרים. אם תאכל עכשיו, לא תאכל כמו שצריך.
אלישע נאנח בשקט והתיישב ליד השולחן. גלי עמדה ליד המקרר ופרקה באיטיות את קניותיה, כל מוצר מצא את מקומו: החלב במדף השני מימין, הגבינה במדף התחתון, היוגורטים מסודרים לפי תאריך, הקצר יותר קרוב לדלת.
לפחות אפשר להכין תה?
אפשר, רק כפית סוכר אחת.
גלי, אני כבר איש מבוגר.
אתה במועמדות לסוכרת. אבא שלך היה, וסבא. כפית אחת.
הוא ניגש לקומקום, אבל גלי כבר מזגה במקומו את התה, הוסיפה בקפידה כפית סוכר אחת והניחה את הכוס לפניו.
הנה, תשתה.
התה היה דל ורותח. כמעט בלי סוכר. הוא לא העיר מילה.
החוץ כבר החשיך. אוקטובר בתל אביב מחשיך מוקדם, ובשכונה שלהם, בין בניינים בוהקים וגינות דהויות, הצללים התארכו מהר. הפנסים נדלקו באור חלבי, מכוניות שכבו במקומן הקבוע. שיגרה גמורה.
הם בני חמישים ושבע, חמישים וחמש. שלושים שנות נישואין. הדירה סטרילית, מנצנצת בשקט של ספריה ריקה.
***
שבת אצלם מתחילה בשמונה. לא כי אסור לישון, כי בשמונה מתחיל סדר היום. גלי כותבת בליל שישי בכתב עגלגל בתוך מחברת משובצת:
08:00 ארוחת בוקר
08:30 שטיפת רצפה
10:00 קניות במכולת ברחוב בזל, חומרי ניקוי מהסופר
12:00 ארוחת צהריים
13:00 מנוחה
14:00 ביקור אצל הדודה שוש
17:00 חזרה
17:30 ארוחת ערב
18:30 טלוויזיה או ספר
22:00 שינה
אלישע יודע את הלוז בעל פה. הוא לא זקוק למחברת, הלוז לא השתנה כבר חמש עשרה שנה. רק השעות של הדודה או המקום של המכולת.
בידיים חרוצות הוא קרצף את המסדרון במגב, דוחף את הסמרטוט הלוך ושוב, ראשו נסחף אל הדגים. מזמן לא דג בכנרת או אפילו בנחל הירקון. פעם אחרונה עם מוטי מעבודה, שלפו שתיים שלוש בורי ודג קרפיון בוסרי. ישבו עד החשכה על שפת המים, בישלו דג על אש, צחקו חזק, עד שהשחפים התרוממו.
הוא חזר אז מאוחר, בלילה. גלי חיכתה במטבח.
אתה יודע מה השעה?
כן, גלי, ישבנו קצת.
קצת. התקשרתי אליך שמונה פעמים. האוכל במקרר. תבין, זה לא אותו דבר.
סליחה.
יש לך מושג כמה דאגתי?
סליחה, גלי.
הוא לא הלך יותר לדוג. היא לא אסרה הבטן של הבית ובשל שקוע בגרביטציה של סדרי עדיפויות וסידורים, ואחר כך פשוט הפסיק להציע. יותר פשוט.
אלישע, אתה סוחט את הסמרטוט כמו שצריך? לא יבש מדי, שלא יהיו כתמים.
הוא עשה בדיוק כפי שאמרה, אבל לא הרגיש הבדל. הרצפה הבריקה. גלי אהבה כשהכל נוצץ. פעם סיפרה לחברתה בטלפון: “אצלי אפשר לאכול מהרצפה”. אלישע שמע וחשב שהוא לא רוצה לאכול אף פעם מהרצפה, גם אם היא מבהיקה כמו מצה לפסח.
הקניות עברו לפי התוכנית. האוכל גם. הדודה שוש האכילה אותם בורקס עם תפוחי אדמה, מעט שרופים מלמטה. גלי העירה בעדינות, אבל בקול שישמע: שוש, התנור שלך כנראה לא אופה אחיד. אלישע חיסל שלושה וחייך בלב הטעם היה טעים דווקא בגלל השרוף.
הגיעו הביתה בעשר דקות מוקדם מדי.
גלי פרקה סלים, הרתיחה מים, שלפה מהמקרר עוגת גבינה אישית, חותכת במדויק שישה ריבועים זהים.
אלישע ישב מול העוגה והרגיש מן פאניקה קטנה, לא מהעוגה, כנראה מהכול. מהעתיד הברור מדי. מהידיעה מה יקרה עוד שעה, בשבוע, בחורף הבא.
הוא אכל, לגם תה, התמקם מול החדשות.
***
השואב אבק התפגר ביום רביעי. הפסיק לשאוב. אלישע פתח על שולחן האוכל, מיד שם לב פילטר סתום ועוד משהו נשבר במברשת. שטות בשביל מי שעובד עשרים שנה כטכנאי במפעל אלקטרוניקה בסגולה.
גלי נכנסה למטבח ונשענה על הדלת.
מה אתה עושה?
מתקן. תראי, פילטר ופה צריך להחליף ברגים.
למה שלא תקרא לטכנאי? אל תתעסק בעצמך.
שטות, גלי. חמש דקות, סיפור פשוט.
כבר תיקנת לבד פעמיים את המגהץ. פעם הוא הפסיק לעבוד בכלל, פעם היה רותח רק מצד ימין.
זה שונה.
אלישע
אני טכנאי.
אתה עובד במפעל, לא במעבדת מכשירי חשמל. תשתהה ותשלם פי שלושה.
משהו בתוכו זז, ישן ומת, כחצץ שמתחיל להתגלגל בירידה. הוא הביט במכונה, בידיו, בפניה הבטוחות.
אני אתקן, גלי.
אלישע
אני. אתקן.
היא הופתעה, הצטעפה לרגע גבה ואז נעלמה מהמטבח.
הוא התעסק שעה שלמה. השואב עבד. אפילו חזק יותר. אלישע הבריג, ניקה, לחץ כפתור, והקשיב לרעש הסדיר, נקי.
גלי חלפה במבט, הנהנה, לא אמרה מילה.
הוא הבין שחיכה לפחות ל”מגיע לך”.
***
הוא פגש את המודעה על עמוד ברחוב דיזנגוף: “מתקן טכנולוגיה ישנה, מכשירים, כן, גם כן כן מיכלים, פנו לכתובת”. טלפון וכתובת. הפטפון שלו, פטפון אלחנן מלפני הנישואין, עמד דומם שלוש שנים. גלי מזמן המליצה לזרוק. הוא אמר תמיד “אחר כך”, הסיט לארון קיר.
הפטפון נקנה לפני החתונה. אבא שלו נתן כסף. אלישע שמע עליו אריק איינשטיין וחווה אלברשטיין. תקליטים בשורה. כשעברו לגור יחד, גלי הכניסה הכל לקופסה, שידדה לארון: “סתם צובר אבק”. לפעמים היה נכנס לבדוק שלא נעלמו.
הטלפון במודעה לא ענה. אלישע נסע לכתובת. זה בית ישן ממול הבימה, מהתקופה של הילדות. דלת שנחרשה מפתחים, טיח נושר משוליים.
עלה לקומה שלישית. בדלת דפיקה ארוכה, רשרוש, משהו התגלגל הדלת נפתחה.
אישה בגילו, סינר פשתן, צבעים מרוחים, שיער מרדני, קו ירוק על הלחי.
שלום. באת בגלל המודעה?
כן אומרים כאן מתקנים
בוא, תזהר מהמעמד ציור, זה במבואה.
הוא נכנס והשתנק רגע.
הבית קסום, כמו בועת זמן. קנבסים עומדים, חלק לבנים, אחדים פצועי צבע ושריטות, פינת דומם עם צנצנות ומכחולים, שפופרות צבע מוחלפות בעיתונים. ספה ישנה שעליה ישב חתול ג’ינגי מביט באלישע בבוז מלכותי.
מילא ריח של צבעים, פשתן, קפה ומשהו נוסף אפילו ריח של הלב.
סליחה על הבלגן אמרה. עבדתי מהבוקר, לא הספקתי.
הכל טוב הופתע לשמוע את עצמו כן.
מה אמרת צריך תיקון?
פטפון ישן, אלחנן. לא מסתובב. חשבתי שזו הבעיה במנוע. ניסיתי, לא הולך.
אלחנן! מכירה. בדקת את הסוללה בשלט? לפעמים האלקטרודות משחירות.
בדקתי, זה משהו עמוק.
הבאת אותו?
קודם באתי לבדוק. הטלפון לא ענה.
אני מאבדת פלאפונים פעמיים בשבוע. תביא. בינתיים, רוצה לעזור לי רגע? אעשה לך הנחה.
***
המעמד עמד בחדר הגדול ליד החלון. הוא היה ישן, ברגים רופפים, קליפס הבד נשמט בזווית לא נכונה.
תראה הצביעה הבורג נפל, ניסיתי להבריג מסמר, לא תופס.
אלישע התכופף, בדק, ביקש מברגה. היא הביאה שלוש, והוא בחר אחת, נטע בחוזקה, תחב ביד מלאת אומץ, עטפה באיזולירבנד, החזיר למקום.
זה זמני, העיר קני בורג שמונה מילימטרים, עדיף עם אום.
שמונה מילימטר. אפשר לכתוב?
היא טבלה מכחול בשחור ורשמה ישר על עיתון שפרוש: “בורג 8 מ”מ עם אום!”
אלישע צחק. צחוק אמיתי.
תזיזי את העיתון תישכחי.
לא, אתלה על המקרר. רוצה לשתות תה? יש אתמול בורקס עם כרוב.
אני צריך לחזור, אשתי
אשלח אותך עם בורקס, שתוכל לשתות מהר. אמר בהחלטיות ילדותית, והוא ישב.
***
במטבח קטן חיכה חלון אל חצר, בעציצים כל מיני ירוקים נבולים. בורקסים בערמה, בלי סידור, אחד גלש הצידה. אלישע נטל חתיכה. הייתה קרירה, מעט רכה. אבל טעימה, בדיוק בטעם שהייתה אמא שלו עושה כרוב, בצל, ביצה.
טעים אמר מופתע.
באמת? אף פעם לא ידעתי לאפות. הבת לימדה אותי לפני שטסה. היא לומדת אמנות בירושלים עשרים ושתיים, בוגרת, לא כמוני.
ופה את גרה מזמן?
עשרים וחמש שנה. פעם היינו כאן יחד, התגרשנו לפני שנה. עכשיו אני עם החתול. קוראים לו דוד.
דוד הביט בשמיעה, וחזר לפרווה.
התאבלת?
על הגט? בטח. אבל אחר כך סליחה על הדימוי זה כמו לנעול נעל לוחצת, ואז סוף סוף לחלוץ ולגלות שהשארת דם, התרגלת לכאב.
הוא הביט על העץ, בצבע צהבהב, אחרוני העלים נאחזים.
הנדסת חשמל? שאלה.
כן, כבר עשרים שנה במפעל.
נהנה?
ככה. דווקא אהבתי התעסקות במכאניקה, בבית לא עבודה. פעם אהבתי דייג.
דייג? הניפה מבט מתעניין.
הוא תיאר את בוקר הדייג: אביו, טיפות הטל, השקט שנשבר רק מהשפרצת דג. סיפר על חוויותיו כפשוטות, בפשטות נסערת. היא הקשיבה באמת והזמן ברח והעין רפרפה בשעון תשע.
צריך לזוז.
ברור. תודה על העזרה. ותודה על הדייג.
הדייג?
כן, על הסיפור. ראיתי מול העיניים את הנוף הזה שלך.
הוא הלך לתחנת האוטובוס ותהה מתי מישהו באמת הקשיב לו לאחרונה, באמת ולא בשביל להגיב.
***
גלי ישבה במטבח, צלחת חמה תחת מכסה. פניה מכונסות.
איפה היית?
אצל אישה שצריכה תיקון לפטפון. עזרתי לה עם כן ציור. התעכבתי.
חיכיתי לך לשבע. הקציצות קרות, חיממתי פעמיים, התייבשו.
הוא הביט בצלחת, בה.
סליחה על הקציצות.
לא הקציצות! אתה לא מודיע. זו הבסיס של כבוד.
סליחה. לא חשבתי.
אתה אף פעם לא חושב. בפעם האחרונה קנית גבינה 9%, כתבתי חמש, זרקנו.
הוא תלה מעיל, שולף יושב ליד, בין הלב לשקט נמתח קפיץ.
אכלתי שם. היו בורקסים.
ברור.
כן.
נסעת לתקן פטפון, חזרת בערב עם בורקס. אתה קולט?
עזרתי. אמרה תודה.
מי זאת?
קוראים לה אביגיל. חמישים וארבע, אמנית, גרושה.
כבר חקרת אותה.
רק שיחה, גלי.
גלי דחפה את הצלחת, אגרפה.
תרצה, תחמם לבד. אני הולכת לישון.
יצאה בלי קול. אלישע ישב לבדו, שמע את הגשם פוגע בדלת. חשב גם העננים לא שואלים מתי לרדת.
***
היו עוד ביקורים. הפטפון חזר עובד, היו בורקסים עם דובדבנים, גם כי קנה בדרך. אז הגיע בלי סיבה, לבדוק אם קנתה איזו בורג. הביאה לא נכון מידה אחרת. הוא צחק, היא צחקה וחיברה מידה נכונה. כבר לא סיפר לגלי.
פעם נשאר מאוחר ישבו יחד בהסבר של אביגיל על אור אצל שאגאל. שמעו, אכלו, השעה פרחה.
גלי הבחינה.
הקציצות…
גלי, תני דקה.
במבטה הישיר נגעה פתאום דאגה, לא כעס.
מה קורה לך?
כלום. פשוט מעניין לי לדבר שם.
אתה שומע את עצמך?
כן. שם אין… עוצר אני רק מדבר.
רק מדבר.
נכון.
אלישע, שלושים שנה אני מנהלת בית, שומרת עליך, עובדת בכספים. הכול בשביל שתהיה בטוב. אז למה אתה הולך לשם?
הוא שתק, לא מצא תשובה ראויה.
***
הוא נסע בדממה בשישי בערב. ארז תיק שתי חולצות, מכונת גילוח, ספר ישן. גלי עמדה בכניסה, מבטה מבולבל.
לאן?
צריך זמן לבד.
זו שטות.
אולי כן. אני נוסע.
אתה נוסע אליה.
אני נוסע לחשוב.
אלישע!
סגר את הרוכסן.
אתקשר.
ויצא.
***
אביגיל לא שאלה. בטלפון אמרה: “בוא, יש מקום”. בלילה, ישן על הספה בין קנבסים וחתול. בוקר קפה טורקי עם הל ואוזניים קשובות ליד החדשות.
גלי התקשרה. בהתחלה כל שעה, אחרי זה פחות. הוא ענה לפעמים.
את לוקח כדורים ללחץ דם?
כן, גלי.
לקחת מעיל חם? בשבוע הבא קר.
לקחתי.
זוכר שעוד יומיים רופא בשעה ארבע?
כן.
אלישע, קשה לך פשוט לחזור?
הוא שתק.
אני אתקשר.
גם חברתה תמר שלחה הודעה: “אלישע, מה אתה עושה? גלי במצוקה”. המנהל שלו התקשר, מופתע: “מה קורה? גלי אמרה שאתה נעלמת”. גם בני דודים של גלי התעניינו. גלי מובילה מאורגנת, כמו תמיד.
איך אתה? שאלה אביגיל בלילה.
מוזר. מפחיד. לא רגיל.
אני מבינה.
תדעי, קמתי הבוקר, לבשתי סתם חולצה, לא בגלל שהיה צריך, לא לבן ולא אפור את הכחולה הזאת. שנים לא בחרתי לעצמי.
היא הייתה בוחרת?
מסדרת, אומרת מה מתאים. והתרגלתי.
אביגיל שתקה.
היא אוהבת אותי, ככה היא מראה.
מאמינה.
אבל אבדתי בתוכה. כמעט הפסקתי להיות אדם. רק סעיף ביומן.
***
גלי הופיעה בראשון. מצאה היכן הוא דרך החשבוניות, היא תמיד ידעה לאתר כל דבר. עמד בדלת, רק הביטו בדממה.
אפשר להיכנס?
הוא זז ממנה.
הביטה בכניסה מגפיים זרוקות, צעיף צבעוני, כתם צבע ממול. סף קנבס מן החדר נראה.
אביגיל יצאה מהמטבח. הן הביטו זו בזו.
שלום, לחשה גלי.
שלום, ענתה אביגיל בשקט.
אתה בסדר?
בסדר.
לוקח את הכדורים?
גלי…
רק שואלת.
ברקע אלישע חתך סלט מלפפונים גסים, כל פרוסה לכיוון אחר. גליה עצרה נשימה.
לא היית צריכה לבוא.
הקדשתי לך חיים, רעד קולה. שלושים שנה דאגתי לך.
אני יודע.
אז למה?
אביגיל ניגשה, מהדלת.
גלי, אפשר לומר משהו? לא כאויב, כאדם מן הצד.
תגידי.
דאגה אמיתית משאירה מרחב נשימה. אם לו היה קשה לנשום לידך, זו לא דאגה. חסמת לו אוויר.
גלי שתקה.
את לא יודעת כלום.
צודקת.
אלישע לקח את ידה של גלי. היא לא הרחיקה.
גלי, אני מגיש תביעת גירושין. לא כי לא אהבתי, פשוט אי אפשר יותר.
היא ניתקה ידיה בשקט. הרימה תיק מהקונסולה, גווה זקוף כתמיד.
אל תשכח לקחת כדורים. יש במגירה העליונה.
הדלת נסגרה.
***
הגירושין התמשכו חצי שנה. הדירה ניתנה לה, הוא לא סירב. שכר דירת חדר בשכנות לבית של אביגיל, זה היה מוזר אבל כך קרה.
החיים לאט בנו מחדש. לראשונה קנה לחם שרצה, לא “הנכון”. אכל ישר מהמקרר, הלך לישון מתי שבא. פעם ראה סרט עד אחת בלילה הרגשה שובבה כמו ילד.
עם אביגיל זה הלך לאט. שניים שהבינו שיש ביניהם משהו, אך לא מיהרו.
באביב נסעו לכנרת. שכרו חכות, האוטו הישן של אביגיל השתעל בעליות, העשן עלה. אביגיל לא דגה בחיים.
ישבו על שפת הכנרת. בוקר קר, עשבים רטובים. הוא גילה ששכח את התרמוס.
שכחתי.
אז מה? אביגיל אמרה תראה איזה ערפל על המים.
הוא הביט הערפל נשכב על החוף, מנשק גל. האור ורוד חיוור.
יפה, לא?
מאוד.
הוא שלף בורי קטן. היא צחקה, מבועתת מהקפיצות.
תחזיר! זה דגון.
הוא שחרר.
שבו בלי דגים, טובעים בבוץ, כי החליק ומשך אותה, נפלו, צחקו עד כי הבריחו ברווזים.
המעיל התלכלך סופית.
שטויות חייכה איזה בוקר.
הוא הביט שרוולים מרוחים, שיער פרוע, וצחק. חשב לעצמו: הנה זו חיים. לא טבלה.
***
נישאו בסתיו, שנה וחצי אחרי הגירושים. חתונה קטנה. קומץ חברים, חתול דוד שישב אדיש בחלון.
החיים עם אביגיל היו ספונטניים, כמעט משוגעים. חצי מהתקציב נקנה צבעים, השאר נשכח. הוא פרק רדיו ישן על כל השולחן. היא איבדה מפתחות כל יומיים. הוא שכח לסגור מים במטבח.
רבו לפעמים על כסף, מכחולים מתייבשים, על פטיש בארון קפוא. פעם מצאה מפתח שבדי במקרר. לא ידע להסביר.
אבל כשכעסו, אף אחד לא ניהל פנקס. רק קומקום שהרתיחו סימן שהכעס עבר.
***
גלי שמעה על החתונה מתמרה. בהתחלה המשיכה הכל דירה נקייה, אוכל על השולחן, עבודה מדוקדקת. בערב דממה קשה מדי. היא הניחה שתי כוסות, אחר כך גילתה ומיהרה להחזיר אחת לארון. זה כאב.
המנהלת בעבודה מיכל, אישה חמישים, הבחינה:
את לא בסדר.
הכל בסדר.
לא כבר חודשיים. בעלך עזב?
גלי הרימה ראש.
איך את יודעת?
רואים. עצה אל תתחילי בניקיון גדול של הבית. תנקי קודם את הלב. לכי לאשת מקצוע.
גלי חשבה לסרב, אבל לא אמרה.
***
את הפסיכולוגית מצאה ביפו. אישה רגועה, חמימה. שלושה מפגשים שתקה כמעט, חשה עירומה.
במפגש הרביעי:
מתי פחדת ממש, בשבילך?
גלי חשבה.
כשהוא ארז, הבנתי שאי אפשר למנוע. כשאיבדתי שליטה.
למה כל כך קריטי לשלוט?
כי אם לא הכל קורס. תמיד אמרו לי: “אם לא תחזיקי, תוכלי”. אמא שלי אמרה. אבל אמא פתחה הכול, ובסוף אבא הלך.
החדר נעטף בשקט אחר.
אז תמיד פחדת שאם תשחררי תאבדי?
כן.
ובסוף מה גילית?
שגם כשמחזיקים חזק מדי מפסידים.
היה לה קשה לומר. אבל הייתה הקלה.
***
היא הלכה לבית האמנים לפי המלצת תמרה: “יש תערוכת אקוורליסטים, לכי יהיה טוב”. הלכה כי השבת עיקצה. התערוכה באמת הייתה יפה. גלריה מלאה שקיפות.
עמדה לצד ציור נהר, משמאל איש בגיל שלה, פנים טובות, עיניים מופזות.
רואה, אמר בשקט לעצמו כאן, הפינה הזו נותרה ריקה. הלבן עושה את כל הציור.
לא שמתי לב.
רוב האנשים לא. אני עמוס.
גלי.
עזב את התערוכה יחד, הסתבך עם הרוכסן במעיל, גלי עזרה, תיקנה באצבעות מיומנות.
תודה, אמר ברצינות. נלחמתי עם הרוכסן חודש.
צריך חדש.
דוחה, לא אוהב שופינג.
עמדו עוד רגע, סיפר שמלמד גיטרה שם, בא לטיול מדי שבוע.
אשמח לראות אותך עוד, קרץ אהיה כאן גם בשבת.
היא לא הבטיחה. אבל הגיעה לשבת הבאה.
***
עם עמוס היה מוזר. אלמן, אלמנתו מתה לפני שלוש שנים. חי לבד, הרבה תה, גיטרה בערב, איבוד ימים ודיונים על שטויות אפילו מדוע עצים בשכונת ילדות גדלו ככה.
גלי ניסתה לארגן אותו מיד: יומן, לשים סדר במקרר, סידרה קופסאות.
הוא לקח את ידה בעדינות.
גלי, נוח לי ככה.
הסתכלה על המטבח, על ידה שבידו, לא כעס. לא הסביר, לא הסביר כמו אלישע פשוט החזיק ומבטו שקט.
מצטערת חייכה הרגל מטופש.
לא מטופש. רק לא שלי.
שלך.
והשארה קופסאות כמו שהיו.
זה היה קטן אבל זכרה, ואחר כך למדה לב לאט לעצור עצמה. לא תמיד, אבל לעתים קרובות.
אי אפשר לשלוט באחרים, אמרה הפסיכולוגית, רק בעצמך.
היא חשבה על כך זמן רב.
התחילה לאפות. פעם הגידה תמרה מתכון לעוגת תפוחים “להעיף קינמון בטעם”. גלי עמדה, לא הייתה בטוחה כמה זו כף, לא הוסיפו. פיזרה הרבה עוגה יצאה חריפה, אבל ריח כזה חיסלה חצי חמה.
את לומדת לאפות?
לומדת. לפעמים לא יוצא, אבל כיף.
תמרה הביטה.
גלי, השתנית.
כנראה.
ויצאה עם חיוך בלי סיבה, רק לרחוב חול המועד.
***
הם נפגשו אחרי שנתיים, בפארק הירקון. אלישע ואביגיל בדרך לנחל. גלי יושבת על הספסל מחכה לעמוס, אוחזת בספר.
ראתה אותו קודם. הלך, אותה כחול כהה מאז. לצידו אביגיל, במעיל ארוך, מדברת, והוא צוחק.
הניחה את הספר.
אלישע הבחין בה, התקרב.
גלי. שלום.
שלום, אלישע.
אביגיל התרחקה, נתנה מקום. זה שגלי העריכה.
נראית טוב אמר, הפעם אמיתי. היא באמת נראתה רכה יותר.
גם אתה.
שתקו. ספטמבר היה שקט, עלים בצהוב נשרו.
מה אצלך?
טוב. אנחנו נוסעים ללא יעד, ככה, לראות את הארץ בלי מסלול.
לאן?
לא החלטנו חייך.
הביטה באביגיל שעמדה בצד, בוחנת איזה עץ.
ואצלך? שאל.
טוב. לומדת לאפות עוגות. מוזר.
לא.
לא תמיד מצליח. פעם אחרונה יצא עקום ונסדק, אבל חיסלו.
זה טוב.
עם עמוס, היססה הוא מורה. מאוד מבולבל. לומדת לא לסדר הכול.
הביט בה.
זה קשה לך.
נכון, אבל… מעניין.
מעבר לדוכן הגיע עמוס עם שתי כוסות קפה ולחמנייה.
גלי! הבאתי רוגלעך וקינמון, לא ידעתי מה תאהבי, אז הבאתי שניהם!
גלי חייכה. מבט מקרי של אושר.
אלישע הביט בה.
את מחייכת, לחש.
כן וזה הפתיע אותה.
אביגיל ניגשה.
נאלך לחשה, לא רוצה להפריע.
הכול בסדר חייכה גלי. וזה היה אמת.
נפרדו, בלי טינות. הוא הנהן קלות, היא חייכה. אביגיל הנידה בידה בתנועה חמה ונעימה, בלי שמץ עוינות.
גלי הביטה בהם הוא לחש משהו, אביגיל צחקה, לקחה ידו.
עמוס מסר לה רוגלעך קינמון.
קחי, תבחרי בעצמך.
הגתה עם קינמון, נגסה, היה חם ומעט התפורר.
הפארק צפצף עלים, ילדים משקשקים הרחק. העננים נעו לאט, בלי דחיפות.
גלי ישבה על הספסל, אוכלת רוגלעך, חשבה: אולי לא הייתי יודעת מה זה לאהוב בלי לפקד. אם לא היה עוזב, כנראה לא הייתי מגלה.
עמוס התיישב, חיטט בשקית, גילה רוגלעך פרג שאהב פחות.
רוצה?
קיבלה.
בטח.
השמש יצאה מעבר לענן. היא חייכה, בלי לדעת למה.
