יואב בן 67 הזמין אותי לארוחת ערב. הבת שלו, עינב, בת 30, חיטטה בעבר שלי ושאלה שאלה כל כך לא במקום הוא לא ידע מה לענות… ואני פשוט ברחתי משם בלי להסתכל אחורה.
רותי אביגיל הייתה אישה שרק הלכה והתייפתה עם השנים. השנים נתנו לה שקט פנימי ואלגנטיות כזו של פעם.
היא הייתה אלמנה כבר חמש שנים. הכאב עבר איכשהו; הילדים הבן והבת עזבו מזמן והקימו משפחות, והיא בת שישים מבלה לבדה בדירת שני חדרים קטנה אבל נעימה בלב פתח תקווה. הבדידות לא הפריעה לה יותר מדי: היא רשומה לחוג שחייה בבריכה העירונית, הולכת להרצאות בגלריות, ואפילו למדה להכין מקרונים כמו בפריז מתוך סרטונים ביוטיוב פעם הייתה רואה אותם רק בחלון ראווה בכרמים ברמת גן.
אבל בן אדם צריך בן אדם. לפעמים היא חשקה לשבת עם מישהו, לדבר על חדשות, להתלונן על מזג האוויר או אפילו סתם לראות יחד סדרה טובה, להרגיש שיש איתה מישהו.
יואב נכנס לחיים שלה כמו דמות מסרט ישן. הם הכירו ברחבת ריקודים לקשישים, שם הוא הזמין אותה לוולס, אפילו לא דרס לה על הרגל תופעה נדירה! כל הערב הציע לה מחמאות, ופתאום הלחיים של רותי נעשו ורדרדות, כי מזמן לא קיבלה יחס כזה.
הוא היה בן 67, שיער כסוף, בגדים מגוהצים. כולו על-תקן גנטלמן מהדור ההוא. סיפר שעבד כל חייו כמהנדס, גם הוא אלמן, גר עם הבת שלו והמשפחה שלה.
“את, רותי, אשת חיל אמיתית,” היה אומר לה כשהיה מלווה אותה עד לבניין. “נדיר למצוא נשים כמוך היום.”
הרומן התפתח מהר אבל בעדינות: טיולים, בתי-קפה, גלידה, שיחות עד חצות בטלפון. יואב היה שובה לב, לא התלונן אף פעם על בעיות בריאות ולא רמז על כסף דבר שהיה חשוב מאוד לרותי.
אחרי חודש, הגיע ערב שחיכתה לו וגם קצת התרגשה: הוא הזמין אותה לארוחת ערב, להכיר את הבת.
“עינב ממש רוצה להכיר אותך,” אמר בקולו הרגוע. “סיפרתי לה עלייך המון. בואי, נשב יחד, כמו משפחה.”
רותי התארגנה כאילו הולכת לאירוסין. מייבשת שיער, שמלה הכי טובה. באה בהתרגשות.
הדירה של יואב, שלושה חדרים ישנה בתל אביב, תקרה גבוהה, קירות עמוסי ספרים, ריח של היסטוריה, משהו באוויר טיפה מתוח.
עינב פתחה את הדלת. השלושים נראתה עליה עייפה, פנים רציניות, סנטר תקיף, מבט בוחן כמו מנהלת חשבונות שבודקת אם את מזויפת.
“ערב טוב,” אמרה ביובש, אפילו בלי חיוך. “תיכנסי. אבא עוד מתלבט כבר שלוש שעות איזו עניבה לשים.”
רותי הגישה לה עוגת שמרים שאפתה בבוקר. עינב לקחה וקצת עיקמה את הפרצוף, המשיכה הלאה לסלון.
השולחן היה עמוס: כלי זכוכית, סלטים, תבשיל חם רואים שהשקיעו. יואב חייך, מיד פינה לרותי מקום:
“רותי, תתיישבי פה. עינב, תביאי לה קצת סלט.”
התחילו לדבר על מזג האוויר, מחירים בסופר, חדשות. עינב בעיקר שתקה, לעסה לאט את הקובה והסתכלה על רותי כאילו היא דירה לבדוק.
רותי הרגישה לא נוח, כאילו היא פרס במכירה פומבית.
כשסיימו לאכול, יואב מזג תה. עינב שמה את המזלג, ניגבה פה בעדינות, הסתכלה לרותי ישר בעיניים ושאלה:
“רותי אביגיל, תוכלי להגיד לי איזו דירה יש לך?”
רותי כמעט נחנקה מהתה. שאלה כזו לא צפויה ההתבלבלה.
“סליחה?” שאלה, מופתעת לגמרי.
“דירה,” חזרה עינב כמו חוקר בשב”כ. “בבעלותך? גודל? איזור? קומה?”
יואב התקפל פתאום, נעץ מבט ריק בכוס התה, כאילו היא מסתירה סיפור מרתק מתחתית.
“אממ… שני חדרים, ברחוב ההסתדרות. למה את שואלת? זה קשור לארוחה?”
עינב השעינה גב לכיסא, שילבה ידיים:
“בוודאי. תראי, אנחנו כבר מבוגרים, בלי רומנטיקה וסרטים, אני רוצה לדעת תנאים.”
“איזה תנאים?” פנתה רותי אל יואב, אבל הוא המשיך לשחק עם הספל.
“תנאי מגורים,” חתכה עינב בביטחון. “אני מעבירה את אבא לטיפול שלך. חשוב לי שתהיה לו שקט, שמישהו ידאג לו, שהקופת חולים קרובה, ויש אוכל מתאים לדיאטה. מגיעה לו מנוחה.”
רותי הניחה בעדינות את הספל. הצליל הדהד ביניהם כמו סימון סוף.
“במובן מעבירה?’ את מי שאלת אם אני מסכימה בכלל?”
עינב הופתעה לרגע, הרימה גבה:
“מה זאת אומרת? באת לארוחה, אבא מדבר עלייך כל היום אם אתם זוג, הגיוני שתתחילו לגור יחד, נכון?”
“אולי, אבל חודש זה לא מספיק בשביל זה. ולמה החלטת שאבא שלך צריך לעבור אליי?”
“איך לא?” עינב התחילה למנות: “אצלנו, נכון שיש שלושה חדרים, אבל יש לי בעל ושני בנים מתבגרים, רעש, בלאגן. אבא לא יכול עם זה. אצלך שקט, את לבד, דירה נהדרת, מה בעיה?”
היא אמרה את זה כמו שמדברים על לשים חתול בשמירה אצל השכנה.
“חשבתי שתשמחי,” המשיכה עינב לראות את השתיקה של רותי. “גבר בבית, יעזור עם סידורים. גם יש לך חברה, ואני מתפנה מספיק לבשל לחמישה, כביסות, שיעורים.”
“וחוץ מזה אבא עם הלחץ דם וההעדפות שלו. הוא לא דורשני, לא אגע לו בפנסיה. יישאר לך יותר.”
רותי הסתכלה סוף סוף על יואב.
“יואב, למה אתה שותק? אתה גם חושב שאני צריכה להיות התחנה הבאה בשבילך ועינב?”
יואב הרים מבט מותש, מלא פשרה.
“רותי,” מלמל. “עינב פשוט דואגת. אצלנו רועש, אצלך שקט ונעים.”
רותי הרגישה שעלתה לה הצמרמורת. חשבה שזה רומן, חום וקשר, ובסוף זה אודישן לסייעת חינם.
“תשמעו,” קמה. “תודה על הסלט, אבל אני זזה.”
“לאן את הולכת?” עינב חסמה. “עוד לא החלטנו עניינים. מתי תעבירי אותו? יש לו כורסה אהובה, צריך לסדר את ההובלה.”
רותי הביטה בעינב, אישה נחרצת שמנהלת את החיים של אביה כמו מחסן רהיטים.
“עינב,” הקול של רותי היה חזק פתאום. “אני מחפשת זוגיות, לא פתרון לבעיות לוגיסטיות שלך. אני לא דיור מוגן.”
פנתה ליואב:
“וגם איתך לא מתאים לי גבר שמוותר על עצמו בשביל נוחות של הבת.”
“אבל רותי…” ניסה יואב, אבל עינב ישר החזירה אותו לכסא.
“שב, אבא! לא נורא! אבא מתוק, פנסיה יפה, הלא תדאגי יש פה מספיק אלמנות שמחכות בתור!”
רותי נכנסה למסדרון, רעדה לה היד כשניסתה לסגור את המעיל. מאחור נשמע הקול החדגוני של עינב:
“ידעתי, כאלה הן הנשים. רוצות רק כסף ובילויים, אפס אחריות. אבא, אולי דודה אסתר מהבניין ממול תתעניין, היא נראית עליך…”
רותי ירדה לכיוון תחנת הרכבת הקלה וחייכה לעצמה בסיפוק: מזל שזה יצא עכשיו, ובאותו ערב, ולא אחרי חצי שנה כשכבר הייתי נקשרת.
בעיות דירות כמו שאומרים אצלנו מתישות אנשים ומבלבלות אותם. הילדים רוצים לחיות “בשביל עצמם”, דוחפים את אבא “לפנסיה” עם אישה נחמדה. פרקטי, קל, נוח.
והעצוב הוא, שרבים מסכימים. הפחד מבדידות
מה אתן אומרות? רותי עשתה נכון שיצאה? מישהו אחר היה נשאר כי מה כבר יואב אשם, שזה האופי של עינב?
