דליה רונית הייתה אישה שהשנים רק הוסיפו לה חן, הדגישו את עדינותה ואת העוצמה הפנימית שבה.
במשך חמש שנים חיה דליה כאלמנה. הכאב כבר שקע, הילדים הבן והבת הקימו משפחות משלהם, ובלבה של תל אביב, בדירת שלושה חדרים מסודרת בקפידה, חייתה לבדה. הלבד שלה לא הפריע הייתה הולכת לשחייה בבריכת גורדון, מבקרת מוזיאונים בגלריה העירונית ולמדה להכין מקרונים צרפתיים, שאותם עד אז רק ראתה בויטרינות בקונדיטוריות.
אולם בסופו של דבר, כל אדם זקוק לאדם. המרחק מהמשפחה, החברים עסוקים היא רצתה שיהיה לה עם מי לחלוק חדשות, לקטר קצת על החום, או פשוט לצפות בסדרה בשקט כשהיא חשה נוכחות נוספת בבית.
גדעון אמסלם הופיע לפתע, כמו דמות מסרט ישראלי ישן. פגשה אותו בריקודי רטרו בפארק הירקון לגילאי הזהב. הוא הזמין אותה לוולס, ולא דרך על רגליה דבר נדיר לכשעצמו, והחמיא לה כל הערב, מה שגרם ללחייה להציף באדמומיות קלה שכבר שכחה ממנה.
הוא היה בן 67, שיערו שיבה, הופעה מוקפדת, מחויט. סיפר שעבד כל חייו כמהנדס, גם הוא אלמן, מתגורר עם בתו ובני משפחתה.
“דליה, את אישה נדירה,” אמר לה כשלווה אותה לביתה. “כבר לא מייצרים כאלה.”
הקשר התקדם מהר, אך בתמימות: טיולים לאורך הטיילת, קפה קטן בנווה צדק, גלידת פיסטוק ביפו, ושיחות נפש בטלפון. גדעון היה מכבד, לא התלונן בריאותית ולא ביקש אף פעם עזרה כספית דבר שדליה העריכה מאוד.
ואז, לאחר חודש, הגיע הרגע המיוחל. גדעון הזמין אותה לארוחת ערב ביתית כדי להכיר לה את בתו.
הבת שלי, עינת, ממש רוצה להכיר אותך, הוא אמר במתיקות. סיפרתי עליה כל כך הרבה.
דליה התרגשה, התלבשה בחלוקה היפה ביותר, סידרה את שערה בקפידה.
דירתו של גדעון הייתה דירת שלושה חדרים ישנה ברחוב יהודה המכבי, עם תקרות גבוהות, ריח של ספרים ישנים ואוויר של ציפייה.
הדלת נפתחה ועינת הופיעה. בת שלושים, אך נראתה מבוגרת לגילה, מוצקה ומשדרת הרבה ביטחון מבט חודר, כשל רואת חשבון שבודקת תיקים.
ערב טוב, אמרה ביובש, בלי לחייך. תיכנסי. אבא עוד רגע יוצא, מערבב בין עניבות כבר שעה.
דליה הגישה לה עוגה שהכינה. עינת לקחה אותה בזהירות, כאילו מדובר במשהו חשוד, ופסעה לסלון.
השולחן היה ערוך למופת: כוסות קריסטל, סלטים, תבשילים. היה ברור שהושקעה מחשבה.
גדעון יצא ממבואת החדר מחייך, וטרח על הארוחה:
דליה, תשבי כאן. עינת, שימי לאורחת סלט חצילים.
הארוחה התחילה בנימוס דיברו על מזג האוויר, מחירי הדירות, האירועים האחרונים בחדשות. עינת ברובה שתקה, לעסה לאט ועקבה אחרי דליה במבט בודק.
דליה החלה להרגיש לא בנוח, כאילו היא פריט במכירה פומבית.
בסיום המנה העיקרית, כשגדעון מזג תה, עינת הניחה את המזלג, ניגבה שפתיים במפית, והביטה בה ישירות:
רונית, אפשר לשאול באיזה דירה את גרה?
דליה נבהלה ושיעלה. השאלה הייתה כה חודרנית, הרגישה כאילו שאלו עליה משהו אינטימי כדי להחשוף אותה.
סליחה? שאלה, לא מאמינה ששמעה נכון.
דירה, ענתה עינת. של מי? איזה רחוב? באיזה קומה? מה הגודל?
גדעון, עד כה כריזמטי, התכווץ מול כוס התה, מתעמק בתחתית החומה כאילו מסתתר שם סוד לאומי.
טוב… דירת שלושה חדרים ברמת אביב, ענתה דליה בהיסוס. למה את שואלת? מה זה קשור לארוחת הערב?
עינת הישירה גב והתיישבה בפסקנות:
הכל קשור. בואי נדבר תכלס, בלי סיפורים. אני צריכה לדעת את התנאים.
אילו תנאים? הביטה דליה בין עינת לגדעון, שלא הרים את ראשו מהשולחן.
תנאים לאבא שלי, ענתה עינת בקול. אני נותנת אותך את אבא שלי להשגחה. חשוב לי שהדירה בטוחה, אזור שקט, קרוב לקופת חולים. הוא צריך שקט, תפריט דיאטטי.
דליה הניחה את הספל על הצלוחית. הקול של החרסינה חתך את הדממה.
מה פירוש ‘נותנת לי את אביך?’ שאלה לאט. מי אמר שאני לוקחת אותו?
עינת הופתעה:
למה לא? באת לארוחה. אבא מדבר רק עלייך. את חלק מחייו, זה טבעי שתעברו לגור יחד.
אולי, השיבה דליה בזהירות, אבל חודש זה מעט מדי. ומה פתאום אבא שלך צריך לעבור אלי?
עינת התחילה למנות: אצלנו בדירה אין מקום גרים איתי בעלי ושני בנים מתבגרים. אבי לא יכול, הוא צריך שקט. את לבד עם דירת שלושה חדרים זה אידיאלי.
היא דיברה כאילו מדובר בשפם חתול שמחפשים לו דירה.
חשבתי שתשמחי, אמרה עינת. גבר בבית; עזרה קטנה בסידורים; קצת הקלה בשבילי בישול, כביסה, שיעורים של הילדים.
וגם אבא. הפנסיה שלו נשארת אצלו, אל תדאגי, והוא מסתפק במועט. תיהני ממנו.
דליה הפנתה מבט לגדעון:
גדעון, למה אתה שותק? שאלה חרישית. האם גם אתה חושב שאני גן סיעודי?
עיניו של גדעון התכסו צער.
דליה… עינת דואגת. אצלנו באמת רועש, אצלך שקט…
בליבה תקווה נסדקה. היא חשבה שזו אהבה, תשומת לב ובפועל, מדובר במיונים לתפקיד מטפלת ללא שכר.
תודה על האירוח, קמה לפתע. הסלט היה טעים.
לאן? התרכזה עינת. עוד לא סיימנו לדבר. מתי אבא עובר? יש לו רק כורסה שצריך להעביר.
דליה הביטה בנחישות באישה הצעירה והקולטנית הזאת, שדנה באביה כאילו היה רהיט ישן:
עינת, אמרה בקור, גבר אני מחפשת לאהבה, לא לסיעוד. אני לא מוסד סיעודי.
פנתה לגדעון:
גבר שמאפשר לבתו לנהל את חייו, לא מתאים לי.
אבל דליה… ניסה גדעון, אך עינת התערבה מיד וחיברה אותו למקומו בידה.
שב, אבא! פסקה. לא נורא. יש מספיק פנויות בתל אביב. מישהי בוודאי תסכים.
דליה לבשה את המעיל בידיים רועדות. שמעה מרחוק את עינת:
…אמרתי לך, כולן כאלה. רק ליהנות, בלי אחריות. נקרא לדודה אסתי מהבניין ממול, היא מסתכלת עליך כבר חצי שנה.
בדרך לתחנת הרכבת חשבה דליה: “ברוך השם, שהכל התבהר בארוחה אחת, ולא אחרי חצי שנה, כשכבר הייתי נקשרת.”
נכסי נדל”ן, כמו שאמר אחד מהסופרים הגדולים שלנו, גורמים לאנשים להשתנות. ילדים דוחפים את הוריהם “לסידור טוב” כדי לדאוג לעצמם. זה נח, יעיל, משתלם.
ולצערי, רבים מסכימים הפחד מהבדידות חזק מהכל, אפילו מהכבוד העצמי.
החיים לימדו את דליה שאין לקחת מאליו תשומת לב שמסתתר מאחוריה אינטרס. רק כשאנחנו עומדים על מה שבאמת חשוב לנו על הערכים והכבוד שלנו נגלה מה משמעותה של אהבה אמיתית, ומה כדאי לעזוב עוד לפני שמאוחר מדי.
