רותי ברנר הייתה אישה שהשנים רק הוסיפו לה עדינות ועוצמה פנימית.
כבר חמש שנים שהיא אלמנה. צער האובדן כבר הפך לשגרה, ילדיה בן ובת עסוקים בחייהם, והנה, בגיל שישים היא חיה לבד בדירת שלושה חדרים נעימה ומסודרת היטב בלב תל אביב. הבדידות כמעט ולא העיקה עליה: הלכה לשחייה בקאנטרי, ביקרה בתערוכות, ואפילו למדה לאפות מקרונים צרפתיים כאלה שרק הייתה רואה אצל הקונדיטוריות.
אבל כמו שאומרים: אדם לא נועד להיות לבד. מתחשק שיהיה עם מי לשוחח על החדשות, להתלונן על החמסין, או פשוט לצפות יחד בשידור חוזר של “זהו זה”, להרגיש שיש מישהו בבית.
צבי גלר נכנס לחייה כמו אביר מהסרטים הישנים. הם נפגשו בערב ריקודים במועדון לגילאי חמישים פלוס. הוא הזמין אותה לוולס, לא דרך לה על הרגל מה שלא קורה הרבה והרעיף עליה מחמאות שכבר מזמן לא שמעה, כל כך שהלחיים שלה הסמיקו מהתרגשות.
הוא בן שישים ושבע, אפור-שיער, זקוף, תמיד בחולצה מגוהצת. נראה כמו ג’נטלמן של פעם. סיפר שכל חייו היה מהנדס, גם הוא אלמן, גר עם בתו ובני משפחתה ברמת גן.
את, רותי, אשה מיוחדת, היה אומר, מלווה אותה עד הכניסה. אין כמוך, כבר לא עושים אנשים כאלו.
הקשר התפתח במהירות, אך בטוהר: טיולים רגליים, בתי קפה, שלגון במרכז שדרות רוטשילד, שיחות ארוכות בטלפון. צבי היה מתחשב, לא דיבר על מחלות, לא רמז על כסף קריטריון חשוב אצל רותי.
ולבסוף, כעבור חודש, הגיע הרגע לו פיללה. צבי הזמין אותה לארוחה אצלם בבית להכיר את בתו.
הבת שלי, נעמי, מאוד רוצה להכיר אותך, אמר ברכות. הרבה סיפרתי עליה, תבואי, נשב כמשפחה.
רותי התרגשה כמו נערה לפני מסיבת סיום: הלכה לספר, לבשה את שמלת השבת הכי יפה שלה.
הדירה של צבי התגלתה כמרווחת, ישנה, עם תקרות גבוהות, סטוקו, ריח של ספרים ישנים ותחושת קל של עצבנות.
הדלת נפתחה, ונעמי הופיעה מולה בת שלושים, נראית מבוגרת יותר, עם מבט נוקב וחיוך קפוא של פקידת סוכנות נדל״ן שבודקת דירה מוזנחת.
שלום, אמרה ביובש, בלי חיוך. תיכנסי. אבא מתלבט כבר שלוש שעות איזה עניבה לשים.
רותי הגישה עוגה שאפתה מאז הבוקר. נעמי קיבלה אותה כאילו מסרה לה שקית מכולת, ופנתה חזרה לסלון.
השולחן היה ערוך ביד רחבה: קריסטלים, סלטים, בשר חם. היה ברור שהתאמצו. צבי יצא מהחדר מחויך, והמקפיד לטפל באורחת:
רותי, בואי תשבי כאן. נעמי, תביאי לה איזה בורגול.
הארוחה התנהלה בתחילה באופן מנומס. שוחחו על מזג האוויר, מחירי הדירות בתל אביב, חדשות. נעמי שמרה על שתיקה, לעסה לאט והסתכלה על רותי בעיניים בוחנות.
רותי הרגישה כאילו היא במבחן מול ועדת קבלה.
באמצע התה, אחרי העיקרית, נעמי הניחה את המזלג, ניגבה שפתיים במפית ופנתה לרותי ישירות:
רותי, אפשר לשאול איזו דירה יש לך?
רותי נבהלה, השתנקה כמעט מהתה. השאלה הייתה כל כך ישירה ובלתי הולמת, שחשבה לרגע שמדובר במשהו מאוד אישי.
סליחה? תהתה.
הדירה, חזרה נעמי בעקשנות. שלך? בבעלות? איפה ממוקמת? איזה קומה?
צבי נראה כאילו הוא מזער את עצמו, נועץ מבט בתה כאילו מצא שם משהו מסעיר.
ובכן שלושה חדרים, ענתה רותי במבוכה. ברחוב קרליבך. מדוע את שואלת? יש לדירה קשר לארוחה?
נעמי התיישבה לאחור, שלבה ידיים על החזה:
בוודאי שיש קשר. בואי נדבר דוגרי, אנחנו מבוגרים. אני רוצה לדעת את התנאים.
איזה תנאים? שאלה רותי, מבטה גולש בין נעמי לאביה. צבי, בינתיים, המשיך לבחון את הדוגמה על המפה.
התנאים לטיפול, פסקה נעמי. אני מפקידה את אבא אצלך. אני רוצה לדעת שיהיה לו טוב, שיטפלו בו, שהשכונה שקטה ויש קופת חולים קרוב. אבא צריך שקט ואוכל דיאטטי.
רותי הניחה את כוס התה. פינגיון החרסינה הדהד בשקט בחדר.
“מפקידה אצלך”? חזרה. מי אמר שאני לוקחת?
נעמי הרימה גבות, הפתעה אמיתית בעיניה:
מה זאת אומרת? הרי באת לארוחה. אבא כל הזמן מדבר עלייך אם אתם זוג, אז לגור יחד זה הכי טבעי, לא?
אולי, השיבה רותי בזהירות. אבל חודש זה מוקדם מדי. ואת מי שאלה שהיה צריך שאבא שלך יעבור אליי?
איך לא? נעמי התחילה למנות סיבות על אצבעותיה. לנו יש שלושה חדרים, אבל אני עם בעל וילדים מתבגרים. לאבא קשה עם הרעש. אצלך שקט, את לבד. זה אידיאלי.
היא אמרה זאת בשוויון נפש, כאילו מדובר בתיאום שמרטפות לחתול.
חשבתי שתשמחי, המשיכה נעמי, שראתה שרותי שותקת. גבר בבית, שיעזור פה ושם. לי זה מקל: להכין פחות אוכל, פחות כביסה ושיעורים.
ואבא עם הלחץ דם שלו, אל תדאגי, אני לא נוגעת בפנסיה שלו. הוא לא דורש הרבה, ככה שישאר לך יותר.
רותי הביטה בצבי:
צבי, למה אתה שותק? שאלה בלחש. גם אתה חושב שככה מוסרים אותך כמו חבילה, רק שיהיה קל לבת שלך?
צבי פגש את מבטה, עייפות וקבלה בעיניו, מה שהבהיל אותה.
רותי, מלמל. נעמי רק דואגת. אצלנו צפוף, הילדים עושים רעש, אצלך שקט וטוב.
הכול בתוכה בער. חשבה שזו אהבה, דאגה, עניין. ובסוף בחינת מועמדות לעוזרת סיעודית בהתנדבות.
טוב, קמה רותי. תודה על הארוחה. הסלט היה מצוין.
לאן את הולכת? התעייפה נעמי. לא סיימנו לדבר. מתי המעבר? יש כמה דברים אבל את הכיסא שלו הוא צריך.
רותי הביטה דרך נעמי, בנשיותה התקיפה שמסדרת את חיי אביה כמו פריט ריהוט:
נעמי, אמרה בקור רוח. אני מחפשת בן זוג לאושר, לא כדי לפתור לך בעיות בית. אני לא סיעוד.
היא פנתה לצבי:
ולך, צבי, אין לי מה להגיד. גבר שמאפשר לבתו לשלוט כך לי לא מתאים.
אבל רותי, ניסה צבי, אבל נעמי משכה אותו חזרה לספה.
שב, אבא! הטיחה. אין מה לעשות. אבא זהב, פנסיה יפה. אם לא את, תבוא אחרת. לא חסרות כאלו בתל אביב.
רותי יצאה במהירות, ידה רעדה בעת שסגרה את כפתורי המעיל. מהסלון נשמע קולה של נעמי:
אמרתי לך, הן כולן כאלה. רק כסף ובידור מעניין אותן, כלום אחריות. נביא את שושנה מהקומה למטה, יש לה עין טובה עליך.
רותי הלכה לתחנת רכבת הקלה וחשבה: “ברוך השם שזה התגלה עכשיו, בארוחה ולא אחרי חצי שנה, כשכבר הייתי נקשרת”.
הנושא של דירות בארץ כמו שנאמר מוציא מהאנשים צדדים מכוערים. הילדים רוצים לחיות בראש שקט, מתגלגלים להניח את ההורה אצל “אשה טובה”. זה יעיל, זה קל, זה נוח.
ועצוב כי רבים מסכימים. מפחדים מהבדידות “שיהיה מישהו, לא משנה איך”.
ומה לדעתך? האם רותי קיבלה החלטה נכונה כשעזבה? האם הייתה צריכה לרחם על צבי ולקבל אותו למרות הכול?
