היום בדיוק שלוש שנים מאז ששטר של אלף שקלים שוכב אצלי בתא הכפפות באוטו. כסף שלעולם לא אבזבז.
גם אז היה 14 בפברואר. תל אביב השתגעה כולו מבלונים ורודים, דובים מפלסטיק ותורים אין-קץ בדוכני הפרחים. עבדתי אז כנהג מונית, מביט מהחלון על הזוגות המאושרים, הצחוקים, הנשיקות, הכול כמו מרתון גרנדיוזי וצעקני.
בערך בשמונה בערב, כשקצת נרגע הבלגן, קיבלתי הזמנה. בתוך הנוף של הצעירים עם הוורדים, הוא בלט כמו עניבה בבריכה. איש אפור-שיער, מעיל ישן אבל מגוהץ, בידיו מזוודה קטנה ומטריה למרות שבחוץ לא טיפה של גשם.
התיישב מאחור, מבושם באיזה שקט ישן, ריח של ספרים עתיקים וסבון.
בחור לחש בקול שקט אני צריך לעבור ארבעה מקומות. ייקח זמן, אבל אני משלם מראש. תסכים?
הגיש לי אלף שקלים, ניסיתי לסרב, אבל הוא רק הנהן:
זה חשוב לי, שלא נמהר הלילה.
יצאנו לדרך.
העצירה הראשונה הייתה מול בניין בורוד ביפו. הוא אפילו לא יצא. רק פתח את החלון ובהה כמה דקות בוקורות אל חלון בקומה שנייה. מול כל הדייטים הצעקניים ותיקי הפרחים, הצללית שלו הייתה יציבה כמו פסל.
כאן נולדו הילדים שלי אמר בשקט עכשיו הם רחוק, יש להם חגים וסיפורים משלהם. בשבילי, האור של הנעורים עוד דולק בחלונות האלה.
היעד השני: תיכון ישן. חשוך, שקט, קר. ירד, נעמד בשער, הניח יד על הברזל הקר. התברר שמעל ארבעים שנה לימד פה פיזיקה.
כל פברואר, התלמידים היו מביאים לי כרטיסי ברכה חייך קצרות כשהתיישב חזרה היום באתי להודות לקירות ששמרו לי על סיבה לקום בבוקר.
התחנה השלישית שברה לי את הלב. בית קפה קטן בלב העיר עם זוגות אוהבים בכל פינה. נכנס לבדו, הזמין שתי קפה הפוך עם הל אחד שתה, והשני השאיר על השולחן מול כיסא ריק. ישב בשקט, המבט שלו במרחק.
אחרי רבע שעה חזר לאוטו.
שלוש שנים עברו מאז שאילנה איננה אמר חרישית תמיד חגגנו בדיוק כאן. היא הייתה צוחקת שמזל טוב הוא לא זר פרחים, אלא שיש מישהו להיות איתו בשקט.
התחנה האחרונה: תחנת רכבת ההגנה. הוא עובר לגור אצל המשפחה, הבריאות לא ממש איתו יותר. כשיצא, הבנתי למה בחר דווקא ערב כזה. הוא בא להיפרד מהעולם שלו ביום שכולם מתכננים עתיד ביחד.
על הרציף לחץ לי חזק את היד:
תודה, שלא שאלת סתם שאלות. כולם הלילה מסתכלים על אוהבים, שכחו שיש גם אנשים שנשארים לבד. תודה שראית אותי.
הלך לרכבת, ואני לא הצלחתי להפעיל את המנוע עוד שעה. הסתכלתי על השטרות, וההרגשה הייתה שאני לא מחזיק כסף אלא אמון של איש שהפקיד בידי את הערב הכי חשוב האחרון שלו בעיר.
עבר זמן, הכול השתנה. אבל כל 14 בפברואר אני חושב על המורה הזה. בין ים פרחים ורעש, אני מחפש תמיד את אלה שאוהבים בשקט, מרפאים את עצמם בלי שאף אחד שם לב.
כי אהבה היא לא רק ידיים שלובות ונשיקות. אהבה היא זיכרון, מרחקים, שנים, וגם לפעמים המון שקט.
תהיו היום קצת יותר עדינים עם זרים. אולי עבור מישהו, הנוכחות השקטה שלכם היא האור האחרון בחלון שלו.
למה אני כותב דווקא היום? כי אנחנו כל הזמן רצים והפכנו אנשים מסביב לנו לתפקידים: נוסע, שכן, עובר-אורח. אבל לכל אחד פנים, ועולם שלם.
היום אני נוהג אחרת. מסתכל לאנשים בעיניים. מקשיב. כי אף פעם לא תדע אולי זו הנסיעה הכי חשובה שמישהו יעשה.
תהיו אלה שעוצרים. שמקשיבים. שנשארים בני אדם עד הרגע האחרון.
כי העולם לא מחזיק בכסף, אלא בינשופים הקצרים של לילה בין זרים באוטו.
