הוא מסתובב ברחובות הלילה של תל אביב, מתנדנד קשות אחרי כמה דרינקים טובים. לאן הגיע? זה לא מעניין אותו. העיר מוכרת, והרגליים כבר יובילו אותו לבית. הוא עסוק בדברים חשובים יותר חושב בקול רם:
למה ככה החיים שלי? בן עשרים ושבע לחברים כבר ילדים בכיתה ב’, ואני כולן בורחות ממני אחרי חודש, במקרה הטוב. אני גס רוח? בעצם כן, אבל גבר צריך להיות כזה, חיוך חולף על פניו של נדב. כל מה שהצלחתי בו זה העסק שלי. מיליונר אני לא, אבל המצב טוב, וזה מספיק בשביל רמת חיים יפה.
פתאום הוא נעצר, תופס את הראש, דמעות יורדות מהעיניים:
כל כך הרבה כסף נתתי לדוקטור ההוא, ובסוף: “לא יכול לעזור. הנה כתובת של מומחה בירושלים, אבל גם הוא כנראה לא יעזור”. אולי בכל זאת ניסע אליו מחר בבוקר.
הוא מגיע לגשר מעל הירקון. מביט במים השחורים, חושב בקול:
לקפוץ? המים עמוקים הכול נגמר במים לא, קר מדי וגם לא האכלתי את סוקרטס. עדיף ללכת הביתה.
הוא מתחיל לחצות את הגשר, ואז רואה באמצע הגשר אישה צעירה מאוד, עם תיק גב ותינוק קטן בתוכו. היא עומדת ובוהה בנהר, ופתאום מתחילה לטפס על המעקה. עומדת על הסורג העליון, שולחת ידיים נדב מזנק אליה, תופס לה במותן ומצמיד אותה אליו. שניהם נופלים על האספלט. התינוק מתחיל לבכות.
את השתגעת?! נדב צורח, פתאום פיכח לחלוטין.
מה אכפת לך? תעזוב אותי! היא פורצת בבכי.
משום מה נראה לי שאת עוד לא אמורה למות, הוא מצביע על הילד. ובוודאי שלא הוא. קדימה, תקומי ולכי הביתה, אל הבעל או אמא. מי יש לך שם?
אין לי שום בית, אין לי בעל ולא אמא. אין לי אף אחד.
כבר הסתבכת לי על הראש, הוא מקים אותה יחד עם התיק והילד. הולכים.
אני לא הולכת לשום מקום איתך. אולי אתה איזה פסיכופת?
לקפוץ לנהר אפשר בכל רגע, אבל פסיכופת זה כבר מפחיד? הוא מושך אותה ביד. קדימה!
***
הם הולכים ברחובות הריקים, והילד ממשיך לבכות. סוף סוף נדב לא עומד בזה:
למה הוא לא מפסיק לבכות?
הוא רעב האישה מחבקת את הילד יותר חזק.
אז תני לו חלב.
אין לי לא חלב אותנטי, ולא כסף.
וגם שכל, הוא ממלמל, מסתכל סביב. הנה מכולת לילה. בואי ניכנס, נקנה חלב.
***
הקופאית והמאבטח מודדים אותם במבטים חשדניים, אבל נדב שולף סלסלה, מסמן לה לבוא:
קדימה, הוא פונה לקופאית, איפה החלב?
על המדף ההוא, היא מצביעה.
מגיעים למקרר.
תקחי מה שצריך! נדב אומר לה.
זה, היא בוחרת שקית אחת.
תקחי עוד. כמה שצריך תיקחי! מחכה עד ששמה כמה שקיות בסל. מה עוד צריך?
חיתולים.
חיתולים אלו מה?
שם, היא מחייכת קצת.
תקחי.
אפשר גם מגבונים לחים?
מותר.
הם ניגשים לקופה. נדב שולף כרטיס אשראי.
רק מזומן, אומרת הקופאית.
הוא מוציא שטר של מאתיים שקלים, מגיש לה.
אין לי עודף, עונה הקופאית.
תביאי שוקולד באותו ערך, נדב מסמן באצבע על המעדן.
***
הם מגיעים לדירתו. האישה סוקרת את הדירה בפליאה. נדב חולץ נעליים, רץ למקרר, מוציא דג וזורק לחתול שבא לבקש אוכל, ואז מוציא מיץ ושותה ברעבתנות. אחרי שסיים, פונה אל האורחת:
את תשני בחדר הזה, הוא מצביע. מטבח, שירותים, אמבטיה. אני הולך לישון.
הוא פונה לחדר האחר, נעצר ושואל:
איך קוראים לך?
שִלִי.
אני נדב.
***
“נראה שהוא לא פסיכופת!” היא חושבת, נכנסת למטבח, מדליקה גז, שמה קומקום. “מטומטמת כמעט קפצתי. אם לא המשוגע הזה ומה הייתי עושה עכשיו עם עומר, בחוץ בלילה? היינו קופאים. מחר הוא בטח יזרוק אותנו. לפחות הלילה חם”.
הקומקום רותח. היא רצה לחדר שאליו כיוון אותה, מניחה את התינוק הבוכה על המיטה, מוציאה בקבוקון קטן מהתרמיל. חוזרת למטבח, שוטפת, מוזגת חלב, מוסיפה מים רותחים.
הקטן שותה במהירות ונרדם. מנגבת אותו במגבון, מחליפה לו חיתול. הוא ישן.
היא מתרחצת, נכנסת שוב למטבח, פתאום נזכרת שלא אכלה מזמן. פותחת את המקרר, יד יורה לאחוז בפרוסת פסטרמה ודוחפת לפה. תוך כדי לעיסה, חותכת לחם, פסטרמה וגבינה.
כשמתמלאה מבינה שזה לא לגמרי מכובד. מנופפת בידה, נשכבת ליד בנה ונרדמת מיד.
***
בבוקר. בלילה קמה כמה פעמים להאכיל את התינוק. הוא בן שמונה חודשים תמיד רעב. היא שמעה איך נדב התעורר באמצע הלילה. גם עכשיו הוא קם.
“זהו, היא קמה בעדינות, שלא יעיר את עומר. שום דבר טוב לא מחזיק לנצח”.
הוא עושה משהו על הגז. היא מתקלחת במהירות, נכנסת למטבח.
תתיישבי! נדב מהנהן לעברה. אני עושה לך חביתה.
עדיף שאתה תישב! היא דוחפת אותו מהכיריים.
היא מוציאה שמיר טרי, קוצצת דק, מפזרת מעל החביתה. בודקת כוסות, שוטפת היטב, מכינה קפה.
נדב כל הזמן בטלפון, נותן הוראות לרגע, מתווכח לרגע. לשלי נדמה שהוא בכלל לא שם לב אליה. הוא אוכל, שותה קפה, קם.
שלי קופאת, במתח, מחכה:
“הנה, עכשיו הוא זורק אותנו”.
שלי, תקשיבי. אני אמור לנסוע לשבוע. הכי חשוב תאכילי את החתול, קוראים לו סוקרטס. אל תעזי לתת לו איזה קיטקט חתולים, הוא אוכל רק דג טרי, רק בשר טרי. אל תיכנסי למשרד שלי! בשאר החדרים תרגישי חופשי.
פתאום מגיע בכי מהחדר. שלי קמה מהר מהכיסא, מסתכלת בשאלה.
לכי, הוא מסמן לה בראש.
אחרי חמש דקות היא חוזרת, עומר בידיה. על השולחן כמה שטרות של מאתיים שקל.
נראה לי שזה יספיק לשבוע, הוא אומר ומסמן על הכסף. אני הולך.
הוא עושה צעד לעבר הדלת, ואז עומר מושיט אליו ידיים ואומר משהו שדומה ל”אבא”. אולי נדב מדמיין, אבל פתאום כואב לו בלב. הרי הוא לא יהיה אבא אף פעם.
שלי, אפשר להחזיק אותו רגע? אפילו לו עצמו נשמע מפתיע.
תיקח! היא מעבירה את עומר, וחיוך רגעי נדלק בפניה. אף פעם לא הרמת תינוק?
לא.
ככה עושים.
הקטן מקשקש בידיים, משמיע קולות שמחה. נדב מביט בו מהופנט.
“אין לי אף פעם בן,” מחשבותיו מורכנות, הוא מחזיר אותו לשלִי, ופונה לצאת.
***
הוא חוזר הביתה, והפרופסור מירושלים הכריז שגם ממנו לא יצא אבא. מצב רוחו רע:
“למה לי כל הכסף, הדירה עם ארבעה חדרים, הג’יפ המסיבי? גבר צריך לעבוד בשביל משפחה. בבית שלי תמיד בלאגן, בג’יפ שבעה מושבים ריקים”
הוא נכנס לביתו, ואז מגלה הכול נוצץ ונקי. מבט של התנצלות על פניה של שלי.
“אבא!” עומר שולח לעברו ידיים קטנות.
התיק נופל לרצפה, וידיו נשלחות לבד להרים את הילד.
