החמות השנייה
אישה בחלוק ניקיון הציצה בהיסוס אל משרדו של ד”ר תמיר גרינברג, בעל קליניקת האסתטיקה “אלומה”. קראו לה יעל, והיא ניסתה להשתדל לדבר בשקט ככל האפשר, מחשש להכעיס את המנהל.
“סלח לי, שמעתי שיש אצלנו משרה פנויה של מעסה זוטרית,” פלטה חרש.
תמיר הרים את עיניו, ספקן ומוטרד. הרגע הודיעו לו שהמו”מ הקריטי עם המשקיעים התפוצץ, וראשו בער מכאבים.
“את, עם הסחבה, חושבת לטפל במטופלות שלי?” חתך בקרירות.
“לא, אבל למדתי בקורסים און־ליין וגם כתבתי קורות חיים,” גימגמה יעל והגישה לו דף מקומט למדי.
לרגע פרץ למשרד גדי לוין, סגנו של תמיר. תמיר עיסה את רקותיו וצרח, “גדי, מה זו ההתנהלות הזאת שיש לנו כאן? המנקה מסתובבת כאן מתי שבא לה! תוציא אותה מהמשרד! נדמה לה שהיא מעסה מדופלמת! תעיף אותה, תבהיר שאין לה מה לבקש שום דבר כזה שוב!”
לא חיכה לתגובה, חטף את הדף, קרע אותו לגזרים וזרק ליעל לרגליה.
יעל התכופפה, אוספת את הקרעים בדמעות. גדי תפס אותה ביד, גרר אותה החוצה, מול הלקוחות והצוות, ודחף אותה פנימה למחסן.
על ארגז חול כיבוי ישן התיישבה יעל חסרת כוחות ופרצה בבכי.
ב”אלומה” התברגה יעל לא מזמן. לא חלמה על שטיפת רצפות, אבל כאן שילמו הרבה יותר מבכל מקום אחר, ותמיר נחשב לאדם מכובד, “עשה את עצמו במו ידיו” כך סיפרו עליו.
תמיר גדל בפנימייה, לא הכיר את הוריו. כל חייו ניסה לאתר אותם ולא הצליח, אבל הצליח להפוך מרופא לכירורג, ואז למומחה לאסתטיקה. לקוחתיו היו שחקניות ומפורסמות תל אביביות, והוא העלה מחירים כל שנה בלי להסס.
לכן העזה יעל לנסות גילתה על המשרה, החליטה שלפחות תנסה.
היא חלמה להיות מעסה. קראה ספרים, סיימה בעצמה תוכנית לימודים ככל יכולתה, אך בלי תעודה רשמית לא יכלה להתקבל. חסכה לקורס מקצועי, אבל בן זוגה נעלם, לקח איתו את כל הכסף והשאיר אותה עם ילדה קטנה חסרת פרוטה.
אחר כך כבר גילתה שאורי, בעלה, ישב בכלא ופשוט רימה אותה התגרשה ממנו בקושי, הוא לא הופיע לדיונים. בשביל מיכל, בתה, יעל סבלה הכול, ומשם התחילו קורותיה.
לא רצו להעסיק אותה כאם יחידנית. היא, מיכל, ואמה רות אישה חסונה ושמחה, ספורטאית לשעבר הצטופפו בדירת חדר. לפעמים אפילו התקיימו רק מתגמול הפנסיה של רות.
רות טיפלה במיכל, אפשרה ליעל לעבוד. ואחרי זמן יעל למדה בקורס מוזל, והשיגה תעודת הסמכה את זו שגרינברג קרע.
היא ניגבה את הדמעות, קמה והמשיכה לנקות, סופגת מבטים של לגלוג. אבל בבית, רות קיבלה אותה בבשורה טובה: מיכל זכתה בתחרות ציור בגן. יעל דאגה לקנות לה צבעים איכותיים, מיכל כבר התחילה ללמוד בחוג לאמנות וזה מילא את יעל באושר.
הדלי היה כבר כבד מנשוא. כשהלכה לשפוך אותו, פגש אותה נסים הלוי השרת היחיד עם לב חם במתחם. הוא הסתכל בגובה העיניים על תמיר, ואפילו לא הסתיר שהוא חושב שהוא התבלבל לגמרי.
נסים דאג ליעל הביא לה עוגות בגרוש שקנה לשבתות, ניחם ועודד. בגללו העזה יעל בכלל לחלום להגיש את הקורות חיים המגוחכים ההם.
כשראתה אותו, שוב פרצה בבכי.
“דיי, ביתי. הכול ישתנה,” ליטף אותה ביד רחבה.
“הלוואי ולא הייתי מנסה בכלל… רק עשיתי לעצמי רע,” נשנקה.
“תמיר לא במיטבו היום. תנסי מחר,” ניסה לעודד.
“אמרו שאסור לי כבר לדבר איתו, להשתדל להתקדם. רציתי להאמין שגם אני יכולה לצאת מלמטה,” לחשה יעל. “חשבתי שהוא בן אדם. מתברר שהוא סתם שחצן עם תעודות.”
נסים משך בכתפיו. יעל החזירה את הציוד ופנתה לבית. בדרך הביתה חששה שוב מחוסר הכסף, במיוחד כשלמיכל היה עוד חלום צעצוע יקר.
כשחזרה, ראתה שרות בוכה וזה סימן שמשהו רע במיוחד קרה. אמא שלה תמיד התמודדה עם הכול בגבורה.
“אמא, מה קרה?” נבהלה יעל.
“זה שום דבר,” ניסתה רות להסתיר.
“אמא, בבקשה,” הפצירה יעל.
רות נאנחה: “בבדיקות מהתיאטרון מצאו בעיה בלב. צריך ניתוח, אחרת… שנה, גג. תור ציבורי ארוך, פרטי אין לנו איך לממן. צריך אפילו לנסוע לתל אביב לבדיקות. נגמרו לי הכוחות.”
“אל תגידי ככה, אמא!” קפצה יעל. “נמצא פתרון!”
“עם המשכורת שלך כעובדת ניקיון והפנסיה שלי?” חייכה רות בעצב. “אי אפשר להוציא יותר ממה שיש.”
כל הלילה הפכה יעל מחשבותיה. בבוקר החליטה: אין ברירה, תנסה שוב לפנות לתמיר, על אף הסיכון.
אבל הפעם אפילו לא הכניסו אותה פיטרו אותה ב”התייעלות”, ושילמו שלוש משכורות מינימום והעיפו.
נסים לחץ עליה לשמור את הטלפון שלו. היא רשמה והמשיכה, אובדת עצות.
ליעל לא הייתה נטייה להיכנע. לאמא סיפרה שעזבה מרצונה. מיד חיפשה עבודה כל אפשרות. ראתה מודעה: דרושה מטפלת לקשישה, בישול וניקיון. בלי תעודה. יעל שלחה קורות חיים. חצי שעה אחר כך התקשרו מסוכנות השמה: מדובר באישה מבוגרת ועשירה מאוד.
הזמינו אותה עם כל האישורים למשרד של תמר, אחראית הסידור.
“אני מזהירה ישר,” הפטירה תמר קרה. “המטופלת מאוד קשה, את העשירית שמנסה. אף אחת לא שורדת.”
יעל הקשיבה בשקט.
“קראו לה תקווה בן-צבי, כמובן שם בדוי. פרימה בלרינה לשעבר. עשירה, דורשתני, אך מורכבת מאוד. הרבה כסף, אבל דורשת שירות מלא.”
“אני לא במצב לבחור,” ענתה יעל בשקט.
“שימי לב ילדים וחיות היא לא סובלת. הולכת רק עם הליכון, אך דורשת להסיע אותה בכיסא. יש תקופת ניסיון של שלושה חודשים אחריה כשעמדת בתנאים חוזה שנתי והעלאת שכר כפולה.”
יעל הנהנה. השכר חרג מיכולת הדמיון שלה; לא היה לה ברירה אולי תוכל להציל את אמא.
נדרשה להתחיל למחרת. בשבע בבוקר.
בערב חיפשה יעל באינטרנט מידע על תקווה בן-צבי. מצאה כמה כתבות ישנות התמונות לא הכינו אותה לקרקע.
השומר פתח את הדלת. לאישה אחוזה וילה היסטורית בלב תל אביב. יעל נבהלה מכל עושר העבר.
“מה תוקעת עיניים? מחפשת מה לגנוב?” צרחה הקול.
אל מרכז הסלון דהרה כיסא גלגלים חשמלי, עליו ישבה אישה קטנטנה ולבנה, עיניה חודרות.
“בוקר טוב, גברת בן-צבי,” גמגמה יעל.
“תדברי ברור! תפסיקי לגמגם. הידיים בחוץ, לא בכיס. שימי כיסויי נעליים הפרקט שלי יקר! נעלי הציפוי שם,” חתכה.
יעל נעלה כיסויים, עקבה אחרי הגברת שהובילה אותה.
“תסתרקי לי את השיער, אבל בעדינות,” דרשה. “לא, לא ככה! תורידי את הרשתית. קחי את הפאה וסרקי”.
“סליחה, לא כל כך הבנתי…” הסמיקה יעל.
“אוף, שוב שלחו גולם. איזו מפעל של טיפשות מייצר אתכן? תביאי לי תה קר. עכשיו.”
יעל הלכה למטבח.
“אל תדרכי חזק! הרעשים שלך מוציאים אותי מהדעת!” צעקה תקווה.
בן-צבי בחנה זמן רב את הכוס כאילו מצאה בתוכה רעל, ואז בזעף שפכה אותה ליעל על הפנים.
“את דחפת לי את המרפק, אשמתך.”
יעל נשמה עמוק.
“איפה אפשר לשטוף פנים?”
“למטה, חדר רחצה של העובדים.” תקווה צמצמה עיניים. “לא תעני לי?”
“יש טעם?” ענתה יעל בשלווה. “לא מפתיע אותי כבר.”
“חכם גדול, לכי, קחי מגבת, תחליפי. את הבגדים שלך לכביסה.”
יעל צייתה וחזרה. כל היום תקווה מיענה אותה בביקורת והשפלות, אבל יעל הבינה שזו בחינה שותקת ונסבלת.
בערב עשתה לזקנה עיסוי עדינה לפני השינה. אחרי שנרדמה, חזרה יעל לביתה, מופתעת עד כמה רגועה הייתה.
בבוקר היה השומר נרגש: “מה עשית לה אתמול? היא ישנה כל הלילה. עוזרת הבית סיפרה לי.”
“סתם אולי הייתה עייפה,” חייכה יעל בחוסר ביטחון.
ביום השני תקווה הייתה רעננה אך שוב דיברה קשות העירה על חוסר טעם בבגדים, טענה שלעולם לא תמצא בן זוג בלי איפור. יעל הנהנה והתחילה בטקס הבוקר.
לאחר מכן ביקשה תקווה להכין ביקור מניקוריסטית, החליפה חלוק יפני והובילה אותה ל”בודהר” שלה.
אחרי הצהריים, הגיע גבר מעוטר אפור, אוסי חבר ותיק. יעל הגישה קפה במכונה יקרה, וניסתה שלא לטעות. בנוכחותו הגברת החזיקה מעמד.
בערב שאלה, “מה עשית לי אתמול לפני השינה?”
“עיסוי.”
“את מומחית?”
“ממש לא. למדתי לבד.”
“טוב. תמשיכי עם זה,” אישרה.
ושוב סיימה יעל את יום העבודה עם עיסוי.
השלושה חודשים עברו במהירות. יעל, עם חופשה אחת בשבוע, בקושי ראתה את בתה, אבל כבר יכלה להרשות לאמא לנוח. רות עבדה פחות בריאותה החלה לנטות, בתיאטרון הייתה עומס קשה.
היחסים עם תקווה התרככו. היא התבוננה ביעל, בחנה את שקטה ואופייה. יום אחד שאלה, “איך המשפחה מגיבה ללוח זמנים כזה?”
“יש לי רק אמא ובת. אין ממש ברירה.”
“בתך בת כמה? במה אוהבת לעסוק?”
“כמעט שש. מציירת נהדר,” סיפרה יעל, נזכרת באזהרת המשרד שלא להביא ילדים למקום.
“תביאי אותה. ניכרותכם,” פסקה תקווה.
כך התחילה מיכל להגיע אל יעל לעבודה. רוב הזמן שקטה, מציירת. פעם אחת ציירה פורטרט של תקווה, והאישה תלתה אותו בגאווה.
קשר אמיתי נרקם. יעל לא חששה עוד לאבד את מקום הפרנסה.
לתקווה הייתה מחלת מפרקים נדירה, ללא פתרון כירורגי. בימים של כאבים, יעל עיסתה אותה זמן רב וזה עזר לה. לפעמים ביקשה ממנה לישון בבית, ואפילו הקצתה לה חדר אורחים.
לפני שנרדמה למול נשימותיה של מיכל, דמיינה יעל, כמה טוב היה לנסות לגור כאן. נדמה היה שמצאה לה ולבתה בית עם נשמה.
למחרת תקווה הרגישה טוב יעל שלחה אותה לארגן ספריית הזיכרונות. כשהגיעה לאלבום ישן ומצהיב, ביקשה התקווה, “אפשר להעיף מבט.”
בראשית האלבום צילומי ילדות של תקווה. פתאום צעקה מיכל בהתלהבות, “היי, זו סבתא! לנו יש תמונה כזו!”
יעל לא האמינה למראה העיניים: בתמונה נראית רות אמה.
“מאיפה יש לך את זה?” שאלה יעל המומה.
תקווה הביטה בה ממושכות, “את… הבת של רותי? איזו טיפשה הייתי, לא זיהיתי עד עכשיו.”
“איך יש לך תמונה של אמא? הכרתן?”
“בטח שהכרנו. היינו החברות הכי טובות. יחד בתיכון, היא ברחה מהאימונים, אני מהקונסרבטוריון. אפילו התאמנו התעמלות יחד, עד שלה היה כישרון גדול יותר. אני לא הסכמתי להיות ‘הסוס השני בעגלה’.”
“למה הפסקתן להפגש?” שאלה מיכל בפשטות.
“גדלנו. רותי התאהבה במאמן צעיר, קוראים לו גיל. רבנו עליו. הוא נשאר איתי, ורותי בגללו ויתרה על החלום הגדול שלה.”
“לא ידעתי…” לחשה יעל.
“פעם שמי היה לוי, אבל כשגיל, שהיה בעל סיפור נהיה בעלי הראשון, נשארתי עם שם משפחה ‘בן-צבי’.”
מאותו רגע יעל ידעה שצריך להפגיש אותן. ולמחרת רות באה לאסוף את מיכל.
רות הגיעה בדמוי דמות פשוטה, בגדי יד שנייה, בעוד תקווה הביטה בה מלמעלה מקצה המסדרון.
“מה את עושה כאן?” התריסה תקווה.
שלום, תקווה,” ענתה רות בקרירות.
“החיים הנידו אותך. מה קרה למלכה?” זימזמה תקווה.
“לא יותר מכולם. יש לי בת ונכדה, את צריכה עזרה של אנשים זרים,” השיבה רות, “ועם כל הנישואין שלך נשארת לבד”.
“גם לך לא היה את כל זה…”
רות חייכה בעדינות: “את לא מבינה… גם אחרי כל הכעסים, תמיד עקבתי אחריך בגאווה, לא עשיתי לך שום רעה. זוכרת את אותו טלפון לפני חמש שנים?”
פניי תקווה החווירו.
“כששחקן צעיר ניסה לסבך אותך, כבר היית בדרכך להוריש לו את הדירה. שמעתי אותו מתרברב שיזרוק אותך להוסטל ויביא אליך מישהי צעירה. אז זייפתי קול והתקשרתי להזהיר.”
“זו היית את? הצלת אותי. בזכותך שכרתי חוקר פרטי.”
“שמחתי לעזור. לא יכולתי לשנוא אותך. אמן בנשמה לא בוחרים לפי מוסכמות… והפעם לא שתקתי.”
בעיניים מושפלות לחשה תקווה: “הצלת אותי. איבדתי הכיוון לחלוטין.”
“לך תדע, אולי יהיה עוד טוב, למרות כל העבר,” סיכמה רות. “בואי, מיכל כבר עייפה.”
“רות, רגע, איך את חיה עכשיו?”
“בדירת חדר, אחרי שפיצלו את שיכון העובדים לא כמו כאן, אבל יש לנו מספיק.”
“כך, זה סגור. תעבור אליי. יותר מדי חדרים פה. בשביל מיכל אעשה חדר ילדים. ואל תתווכחי. לא יודעת כמה זמן נשאר לנו לשתינו. את הזמן שנותר, נעביר יחד.”
רות התיישבה, עייפה. בקול שקט אמרה: “נשאר לי שמונה חודשים, אולי פחות.”
“למה? זה לב?” שאלה תקווה ונחפזה.
“כן, ניתוח יקר מדי. אי אפשר לחסוך סכום כזה,” נאנחה רות.
“טוב. תארזו, מחר תעברו לכאן. נראה הלאה. אני חייבת לך הכול.”
לאותו ערב תקווה לא הצליחה להירדם. שאלה את יעל על מצבה של רות, העלתה זיכרונות ישנים, ושיתפה כמה בכתה על ההחלטות שלה. הלב הישן נמס.
תוך שבוע, שיפוץ הבית התרחש. תקווה הדריכה, שלחה קטלוגים, ויצרה מערך מעבר מדוקדק.
בערבים ישבו היא ורות סביב שולחן עגול, שתו תה, שיתפו בחוויות. כשנגמרו המעבר והשיפוצים, תקווה הכריזה, “רותי, הצגתי את המסמכים שלך לרופא מהמרכז. הניתוח שלך יהיה עוד שבועיים. המנתח- בחור צעיר, בנו של פרופסור. תשתדלי לא לכבוש אותו בלב…”
“סידרת קופרה?” הממה רות. “איך הצלחת?”
“לא צריך תור ציבורי. שילמתי הכול. את נכנסת, יעל מטפלת בך ואני אשמור על מיכל. אחרי כל עיסוי, תאמיני או לא, אני באמת מרגישה טוב יותר.”
רות אושפזה בחדר פרטי בבית החולים “לב העיר”. המנתח, ד”ר יואל שניאורסון, היה בן לאחד המפורסמים, אבל הלך בדרכו. היה אדם נעים, קשוב. התפעל מהאהבה שראה בין יעל לאם.
“לעיתים רחוקות רואים קשרים כאלה. לאמא שלך ממש שיחק המזל,” חייך יואל.
“אין לי אלא בת, אבל זה כל עולמי,” הודתה יעל בבישנות.
“אני מניח שיום אחד תזכי ביותר מזה,” רמז יואל, מפנה מבטו לחלון.
יעל חשה שגם היא נמשכת אליו לא יפיוף קלאסי, אבל היה בו כוח וחמלה.
ההחלמה של רות הייתה קצרה. תקווה ניסתה שוב לנהל בית במקביל ולשמור על מיכל, שכינתה אותה “סבתא” לכל דבר.
לאמיתו של דבר, גם בריאות תקווה החלה להתדרדר לילות ללא שינה, כאבים גוברים. יעל עדיין עיסתה אותה, נותנת לה מעט נחת.
לילה אחד אמרה תקווה: “הגיע הזמן שתפסיקי לעבוד אצלי כעוזרת.”
“את רוצה להחליף אותי?” נבהלה יעל.
“לא, טיפשה שלי,” צחקה. “אני רוצה שתלמדי לימודי עיסוי אמיתי, בקורס מקצועי, תעודה ביד. אצלם הכל. אולי תהיי המעסה הצמודה שלי זו השקעה משתלמת.”
יעל הסכימה. תקווה תמכה בה ובמשפחתה, אבל יעל החליטה: היא תלמד עד לרמה הגבוהה ביותר.
אצל מרדכי סגל, מורה ידוע ב”מכללת תמר”, כבשה יעל את עיניו. אפילו בסיום, הציע לה עבודה ב”ספא עדן”, המקום המבוקש ביותר.
יעל התחילה לעבוד, מקבלת המלצות חמות ממורה הדרך שלה, ובמהרה הצליחה להשתלב.
היחסים עם ד”ר יואל התחזקו, עד שהחלו להיפגש בסופי שבוע כמשפחה קטנה: בשלישיה הלכו לים, לתיאטרון, לטיולים.
רות חזרה לעבוד, תקווה נחלשה. גם יואל שלח מטופלים לפיזיותרפיה ושלח אותם ליעל.
לבסוף, פעם אחת קראה תקווה לארוחת ערב: “יואל, אפילו תעז לחשוב לפגוע בנערות שלי אני בעצמי אחזור לעולם.”
יצחקו כולם, ויעל תלחץ חזק את ידה של תקווה.
ולמדו כל בני הבית: שלפעמים הגבול שבין משפחה לזרות אינו הדם, אלא הנפש החסד, התמיכה והלב. אישה שנחבטה השתדלה לקום, מצאה אוזן קשבת, יד מושטת, וזיכתה את עצמה ביותר מחלום. כי כמו שאמרה תקווה, “כסף לא לוקחים לקבר, אבל אהבה ומשפחה נשארים לנצח.”
