החותנת השנייה
אישה בלבוש של מנקה הציצה בזהירות לתוך משרדו של בעל קליניקת הניתוחים האסתטיים, “הלל.” שמה היה ענת, והיא השתדלה לדבר בשקט, כדי לא להכעיס את המנהל.
שמעתי שיש אצלנו משרה פנויה למעסה מתחילה.
הלל כהן הרים את עיניו והביט בה בקפדנות. באותו רגע היה עצבני מהרגיל קיבל זה עתה טלפון חשוב שבו בישרו לו שמשקיעים מבטלים פגישה, ולחץ כבד ריחף באוויר.
ומה, את, עם הסמרטוט, רוצה לתת מסאג ללקוחות?
לא, אבל עשיתי קורסים באינטרנט. אפילו קורות חיים כתבתי, ענת השיבה בביישנות והושיטה לו דף מקומט ששלפה מהכיס.
ברגע הזה בדיוק נכנס למשרד סמנכ”ל הקליניקה, שאול רימון. הלל, תוך שהוא מעסה את רקותיו, הרים את הקול:
שאולי, למה מנקים פה מסתובבים חופשי? תעשה טובה, תעיף אותה מהחדר שלי. מנקה מדמיינת את עצמה כמומחית מסאג… תעיף אותה ואל תיתן לה להעז להטריד אותי עם שטויות כאלה!
מבלי להמתין לתגובה, חטף הלל את הדף, קרע אותו לגזרים והשליך את השברים לרגלי ענת.
ענת, שפתיה רועדות, כרעה לאסוף את השיירים. עיניה דמעו. שאול תפס אותה במרפק, גרר אותה במסדרון מול העיניים של הלקוחות והצוות, ואז דחף אותה למחסן.
בפינה, ליד תיבת חול ישנה לכיבוי אש שנראתה עתיקה מאוד, ענת ישבה והתפרקה בבכי.
היא עבדה בלל “הלל” לא מזמן, ולא חלמה להיות מנקה פשוט פה השכר היה גבוה יותר. שמו של הלל כהן נחשב מכובד. אומרים עליו שהוא הרים את עצמו לבד, מהרחוב הפך לרופא מצליח, ואז לבעלים של קליניקה יוקרתית. אפילו שחקניות תל אביביות ונשות חברה הגיעו אליו בשביל הזרקות ומיניפייסינג. כל שנה העלה תעריפים ואף פעם לא חסך על עצמו.
לכן העזה ענת לגשת: שמעה על משרה פנויה והחליטה לנסות.
היא חלמה להיות מעסה. קראה ספרים, למדה לבד כמה שהיא יכלה. אבל בלי דיפלומה אין אישור לעבוד בזה. ענת חסכה קצת כסף ללמוד, אך בעלה ברח והשאיר אותה לבד עם בת קטנה ובלי שקל.
מאוחר יותר גילתה ששחר היה עבריין קטן, שקרן סדרתי עם סיפור חיים מומצא. הגירושין נמשכו חודשים, הוא כלל לא הגיע לדיונים. ענת נשארה לאסוף את השברים בשבילה ובשביל מיכל הקטנה.
לקח זמן למצוא עבודה עם ילדה קטנה. הן גרו אצל אמא של ענת, אסתר, בדירת שיכון קטנה. לא התפנקו לפעמים חיו רק מקצבת הזקנה של אסתר. אסתר, מתעמלת לשעבר, הייתה אופטימיסטית חסרת תקנה: אישה חזקה, רצינית, שלא ויתרה. היא לקחה על עצמה לטפל במיכל, ורק אז הצליחה ענת קצת להרים את הראש.
בהמשך עשתה קורסים זולים למסאג, התעודה המקורעת הייתה על הדף שנקרע עתה בידי הלל.
ענת ניגבה דמעות, התרוממה וחזרה לשטוף את המסדרון. הסתכלו עליה בלחישה. אך בבית חיכתה הפתעה: מיכל זכתה במקום ראשון בתחרות ציור בגן. כישרון נדיר. ענת קונה לה חומרי ציור באיכות גבוהה למרות הקושי הכלכלי. מיכל למדה במגמת אמנות, והדבר פעל פלאים בליבה של ענת.
הדלי הפך כבד מנשוא. כשניסתה ענת לגרור אותו החוצה, עצר אותה דב לוי השומר, היחיד במרפאה שהתייחס אליה בגובה העיניים. אדם מבוגר, שזכר שהלל בעצמו בא מהמעמד הנמוך, וחייך לעצמו כשהתבגר המנהל ושכח את השורשים.
דב אף פעם לא העליב את ענת. להפך, הביא לה בורקסים שסף בשבת, הרגיע וחיזק אותה. בזכותו קיבלה ענת אומץ לגשת להלל ולנסות.
כשראתה לדב שוב, ענת בכתה.
– אל תבכי, ילדה, ליטף אותה דב, הכל עוד ישתנה.
לא הייתי צריכה, בכתה ענת. רק סיבכתי הכל.
הלל עצבני היום, נסי מחר שוב, הציע דב.
אמרו שאסור לי לדבר איתו שוב, ענת ענתה במרירות. בכל מקרה, טיפחתי איזה חלום מטופש. חשבתי שגם אפשר לצמוח, כמו הלל ככה זה, אנשים שוכחים מאיפה באו.
דב משך בכתפיים. ענת החזירה את הניקוי למחסן ויצאה לחשוב על הכספים הדחוקים. מיכל ביקשה בובה יקרה מאיפה תקנה, לא ברורה התשובה.
בבית משהו היה שונה. אסתר ישבה והסתירה דמעות. ליבה של ענת שקע.
אמא, מה קרה? שאלה ענת בדאגה.
כלום, ניסתה אסתר לדחות אותה.
אמא, דברי, בבקשה! התעקשה ענת.
אסתר פרצה בבכי.
הייתי אצל הרופא, אמרה. בבדיקה שגרתית מבית התיאטרון. בדקו כל מחלקה. מצאו בעיה יש צורך בניתוח, ומהר. אחרת שנה גג. התור ארוך, פרטי אין לנו כסף. הבדיקות חייבות להתבצע בתל-אביב. דרך, בדיקות, שלבים נו, הגיע הזמן שלי.
אל תגידי ככה, אמא! עצרה אותה ענת. נמצא פתרון.
עם המשכורת שלך ושלי? חייכה אסתר במרירות. הרי בדמי מקצבה לא נקנה מציאות.
ענת התרוצצה כל הלילה בין מחשבות. בבוקר החליטה: חייבת לנסות שוב לדבר עם הלל, אפילו שזה מסוכן.
אבל באותו יום לא נתנו לה אפילו להיכנס לקליניקה. קיבלה הודעת פיטורים וצק על שלושה משכורות בסיס מינימליות. שלחו הביתה.
דב נתן לה בנפרד את מספר הטלפון שלו. ענת רשמה באדישות, אבל דאגתה גברה: איך להתקדם מכאן?
היא הסתירה מאמא שפוטרה, כאילו התפטרה מיוזמתה. התחילה לחפש עבודה. בלי מקצוע, כל עבודה מחפשת עובדים זולים. פתאום קפץ לה בעין מודעה: דרושה מטפלת/סייעת לא נדרש תעודת הסמכה רפואית, אבל עבודות הבית, בישול ונקיון חובה.
ענת חשבה: בטח לא גרוע מזה. שלחה קורות חיים. התקשרו תוך שעה המשרה סודרה דרך חברת השמה מפורסמת, והמעסיקה אלמנה עשירה.
ביקשו שתגיע עם פנקס בריאות ותעודת עבודה. הגיעה לראיון עם תמרה, מנהלת כוח האדם.
אגיד ישר: הגברת לא קלה, אמרה תמרה בקרירות. את העשירית שנבחנת. אף אחת לא שרדה.
ענת שתקה.
בטח שמעת את השם: איילה ירושלמי. זה לא השם האמיתי. בוגרת “הבימה” לשעבר, מתפנקת, לא אוהבת חברה. כל המטפלות קופצות מהחלון. אם תחזיקי שלושה חודשים, תזכי לחוזה שנתי והעלאה.
ענת הנהנה בדממה. אפילו השכר ההתחלתי גבוה פי שתיים מהישן. זה סיכוי לחלץ את אמא, היא לא התכוונה להחמיץ אותו.
הייתה צריכה להתחיל כבר מחר. השעון צילצל בשש.
בערב ענת חיפשה בגוגל את איילה. מצאה כמה ידיעות ישנות, בתמונות אישה עבת בשר, מבט נוקב, שיער פחם. זה לא דומה לאישה שפגשה בבוקר.
המאבטח פתח לה את דלת הבית אחוזת פאר באבן גבירול, מהסוג שענת רק חלמה לראות. נכנסה מהססת בין הרהיטים היוקרתיים.
מה את מסתכלת, מה את זוממת לגנוב? נשמע קול חורקני.
על כיסא חשמלי הגיעה אישה דקיקה, שיער לבן כשלג, מבטה ציפורני. ענת פלטה:
שלום, איילה, בקושי רב.
תדברי ברור. ואל תחביאי ידיים בכיסים. יש לי פרקט ביבוא אישי. קחי כיסויי נעליים. שימי עלייך ובואי. הגיע זמן ארוחת בוקר.
ענת גררה נעלי ניילון ייחודיות, רכות, לא רגילות, ורצה אחרי הבוסית.
תסרקי לי את השיער! בעדינות! צעקה איילה. לא זה, השם ישמור למה אין לך שכל? תעיפי את הרשת קחי פיאה ותסרקי אותה.
סליחה, לא הבנתי, התבלבלה ענת.
שוב שלחו לי עגלת-ריק. איפה מייצרים אתכן לכי תביאי תה קר. עכשיו.
ענת הלכה למטבח.
אל תרעדי על הרצפה! צעקה איילה. הרצפה רוטטת! כי את רועדת!
התה שסיפקה נבדק זמן רב מול האור. אז פתאום שפכה איילה את התה על פניה של ענת.
בעצמך אשמה. דחפת אותי ביד.
ענת נשמה עמוק.
בסדר. איפה אני יכולה לשטוף פנים?
חדר הרחצה למשרתים בקומה הראשונה, תפסה פיקוד איילה. ותעני כשפונים אלייך!
בשביל מה? ענת השיבה רגועה. מעניין לגלות אילו עוד טריקים יש לך.
חה. תיכנסי, גיחכה איילה. ותלבשי פיג’מה מהחדר אורחים. את הבגדים שלך אל תכבסי.
ענת עשתה כנדרש, וחזרה. כל היום איילה בדקה את גבולות הסבלנות שלה: עקצה, העליבה, תקעה לה מלכודות קטנות. ענת הבינה: זו רק בדיקה. שמרה על שקט, והחזיקה מעמד מתוך תקווה להתרגל.
בערב נרגעה איילה. לפני השינה ענת עשתה לה מסאג עדין וראתה שנרדמה. היא יצאה כלובשת פיג’מה בהשאלה, נפרדה מהשומר.
בבוקר פגשה את מאיר, שותף של השומר. הוא חייך, שאל:
מה עשית לה אתמול? ישנה כמו תינוקת, יהודית אמרה לי.
כלום מיוחד, ענת גיחכה. אולי פשוט התעייפה.
בבוקר השני, איילה טענה שענת מתלבשת רע, שלעולם לא תמצא בן זוג כי איננה מתאפרת. ענת הנהנה והכינה הכל לניקיון היום. הסירוק של הפיאה הלך בקלות.
אחר כך קראה למניקוריסטית, דרשה להלביש חלוק יפני ולגלול אותה ל”סלון.”
לאחר הארוחה הופיע בבית גבר מבוגר, אלגנטי. הציגה אותו כ”אשר ידיד ותיק.” ענת הכינה קפה חששים, אך נראה שהוא נהנה. בנוכחות האורח, איילה התנהגה בנימוס.
לקראת הערב שאלה פתאום:
מה עשית אתמול לפני שהרדמתי?
מסאג, ענתה ענת בלחש.
את מומחית? הקשתה איילה.
לא, למדתי לבד.
תמשיכי, אישרה.
בערב שוב עשתה לה מסאג. איילה נרדמה וענת הלכה.
שלושה חודשים חלפו במהירות. ענת בקושי ראתה את מיכל, אבל יכלה להרשות לאמא לנוח סוף-סוף: אסתר התעייפה בקלות, ובתיאטרון נאלצה להרים תלבושות כבדות.
היחסים עם איילה השתפרו. כאילו בדקה אותה: האם תקרוס? תברח? לפתע שאלה:
איך משפחתך מסתדרת עם שעות כאלה?
יש לי רק אמא ובת, ענת ענתה. אין הרבה ברירה.
הילדה אוהבת משהו?
כמעט שש. מציירת היטב, ענתה בזהירות, זוכרת שאסור להביא ילדה.
תביאי. אפשר להכיר. איילה פסקה ברשמיות.
כך החלה מיכל להגיע. בילתה רוב הזמן בשקט עם צבעים. יום אחד ציירה פורטרט דומה להפליא לאיילה. זו תלתה אותו בכניסה.
רווחה בין השלוש קרבה. גם למיכל נפתח הלב. ענת כבר לא חששה כל כך.
לאיילה הייתה מחלה קשה במפרקים, שבה ניתוח לא עוזר. בימים קשים, ענת עשתה לה מסאג, מה שהקל זמנית. בלילה אחד בקשה שתישאר עם מיכל, והקצתה חדר אורחים.
בחיק הלילה, עם מיכל לצידה, הרשתה לעצמה ענת לחלום: אולי תגור כאן לתמיד? הבית היה מלא סיפור.
למחרת, איילה הזמינה אותה לסדר את חדר העבודה. ענת מצאה אלבום ישן, הביאה להראות.
תראי, איזה ימים היו… נאנחה איילה. בואו נסתכל כולנו.
התיישבו שלושתן. התמונות הראשונות מילדותה של איילה, ואז פתאום קראה מיכל:
הנה סבתא! יש לנו בבית בדיוק כזו תמונה!
ענת בהתה באמת, אסתר שם כאישה צעירה.
איך זה אצלך? לחשה ענת.
איילה התבוננה בה ארוכות:
את הבת של אסתר? עכשיו אני מבינה.
הכרתן? הקשתה ענת.
ברור! גיחכה איילה. היינו החברות הכי טובות בשכונת גבעתיים. היא עזבה בשביל מאמן צעיר, עברנו ריב. הבחור, גידי, בחר בי. בזכותי עברה לירושלים; אז איבדנו קשר. אני בכלל הייתי סדוביץ’ פעם אחרי שהתחתנתי עם גידי קיבלתי ירושלמי.
מאותו רגע, ענת חשבה רק דבר אחד: איך לאחד בין השתיים. וההזדמנות הגיעה.
איילה דרשה שישנו שוב. לא הייתה ברירה ענת בקשה מאסתר שתבוא לאסוף את מיכל למחרת.
אסתר הופיעה בפליס מרופט. איילה כבר התכוננה לישון, אך בכל זאת התגלגלה לסלון.
מי הגיעה? ריטנה.
שלום, איילה, ענתה אסתר באיפוק. לא בטוחה שאני שמחה לראות אותך.
הדדי, ענתה איילה. רואה שהחיים לא ריחמו עלייך.
לא יותר מעלייך, חייכה אסתר. לפחות יש לי בת ונכדה. אצלך מטפלות. לא עזרו כל החתונות?
אצלך לא היה אפילו זה, צעקה איילה. איכשהו נשארת עם שם נעורייך.
פתאום חייכה אסתר ברוך.
איילה, גם אני הייתי גאה בך. לא עשיתי לך רע. זוכרת טלפון לפני חמש שנים?
פניה של איילה החווירו.
כשכמעט נפלת לידי נוכל? המשיכה אסתר. העמדת לרשום את הדירה לאיזה שחקן תיאטרון שהשלים עלייך מאחורי הקלעים? אני התקשרתי והשמעתי קול אחר כדי להזהיר. זה הכל.
זה היית את? נדהמה איילה.
לא שנאתי אותך אף פעם, אמרה אסתר ריחמתי. פעם אחת לא התאפקתי.
איילה השפילה עיניים.
הצלת אותי, כן. שכרתי חוקר פרטי.
טוב, אנחנו הולכות. מיכל עייפה.
אסתר, חכי. איפה את גרה? שאלה איילה.
בדירת שיכון, ענתה אסתר. לא פאלאץ, אבל מספיק לנו.
זהו! אמרה איילה מחר אתן עוברות הנה. הבית ריק. ולמיכל אכין חדר מתאים. ואל תתווכחי. צריך להשלים. כל אחת מאיתנו תזדקק לשנייה. אני יודעת היטב מה נותר לי.
אסתר כמעט התמוטטה על הספה.
יש לי עוד שמונה חודשים, בערך.
מה? החוירה איילה. מה יש?
לא סרטן. לב. ואין כסף לניתוח, גנחה אסתר. בריאות לא קונים. [בפשטות]
עוברים לכאן, וזהו. לא תתווכחי. אני הרי חייבת לך. ואם כבר, תמיד התחרטתי על גידי.
אולי גם על ויקי הנער מהשכבה? צחקה אסתר. עכשיו נשים לישון.
נהג שלי ייקח אתכן, ציוותה איילה. מחר נארגן הובלה עם ענת.
באותו ערב, איילה לא נרדמה. שאלה את ענת על מחלת האם, התחילה להודות על עברה, הביעה חרטה על בזבוז שלה. מעשה חברתה עירב לה את הלב.
שבוע אחרי, הבית התמלא עובדים צבעים, בדים, קטלוגי אורות. איילה הפכה הכול לטובת המשפחה הצעירה.
בערבים, היא ואסתר אף שתו תה יחד, מספרות על החיים והנעורים. וכשנגמר השיפוץ, בישרה בפתאומיות:
אסתר, הראיתי את המסמכים שלך לרופא. הניתוח יהיה עוד שבועיים. התחננתי אצל פרופסור אל תשחקי אותה קשת-יום.
הצלחת להשיג עבורי תור? אבל למה?
לא חיכיתי. שילמתי. את לא מסרבת את מתאשפזת ויוצאת בריאה. מיכל צריכה סבתא פעילה. השנייה מתפרקת לגמרי.
איילה, אסתר בכתה. לא היית צריכה
בשביל מה לי עוד כסף? אי אפשר לקחת לקבר.
שבועיים חלפו ואסתר שכבה בחדר פרטי בבית החולים “הלל יפה” בנתניה. הרופא, דוקטור יונתן סגל, צעיר ומוכר בתחומו, בחר לחיות בעיר הקטנה ולא בתל אביב. הוא היה פשוט, נדיב ומוכשר. בפעם אחת, כשענת הביאה קפה, אמר:
נדיר לראות קשרים טובים כאלה בין בנות למשפחות. לאמא שלך יש מזל.
יש לי רק בת, חייכה בעדינות.
זה כל מה שצריך. אני, בגיל צעיר התחתנתי, ואשתי רצתה חיים של עשירים. כשעברנו לשכור, האהבה ברחה.
אולי עוד תמצא את שלך, אמרה ענת בשקט.
אולי כבר מצאתי, לחש וחייך לעבר החלון.
גם ענת הרגישה שמשהו משתנה.
שיקום אסתר לקח שבוע. כל אותה עת, איילה עשתה הכל לבד. מיכל כבר קראה לה “סבתא” ואהבה אותה.
בערב אחד, איילה אמרה:
הגיע זמנך להפסיק לעבוד אצלנו כמטפלת.
את רוצה חדשה? נבהלה ענת.
טפשה, צחקה איילה. יש פה מספיק אנשים. הגיע הזמן שלך ללמוד מסאג באמת. על חשבוני. תסתדרי?
בטח, ענת התרגשה. אבל זה יקר
ראי בי פיה טובה, צחקה איילה. הגיע זמני לפנק אותך. אשלם על לימודים מלאים למסאג שיקומי, גם קורסי המשך. רק תצליחי.
ענת הסכימה. בפועל, איילה החזיקה את המשפחה, אך ענת לא רצתה להישען לעד. האמינה שזה ישתלם.
בקורס ענתה לימד שמואל הלוי המאסטר המפורסם. הוא ראה בענה כישרון. בסוף השיעורים שאל:
שמעת על הספא “תמר”?
ברור. כולם רוצים לעבוד שם, חייכה ענת המקום בניהולך?
כן, חייך. תבואי אלי? תחום השיקום חשוב לי. בך אני בוטח.
ענת כמעט בכתה מאושר.
מאז למדה במרץ. שמואל מימן לה קורסי העשרה. במהרה התקבלה למשרה בספא בבקרים עבדה ובצהריים טיפלה באמא ובאיילה, הסיעה את מיכל ללימודים.
חצי שנה אחרי, לקוחות קבעו רק איתה.
באותה תקופה קשריה עם יונתן התהדקו תחילה כחברים, ואז יותר. יונתן עבר לעיר, חלם על משפחה רגילה. בסופי שבוע טיילו שלושתם בנמל, גן יעקב, פארק הירקון.
אסתר חזרה חלקית לעבוד, אך איילה נחלשה. הכאבים גברו, ולעתים רק מגע ידי ענת הרגיע לשעה קלה.
יונתן שלח מטופלים למסאג שיקומי אצל ענת. הם חלקו התעניינות במחלות לב ורפואה משלימה.
יונתן היה מבקר לעיתים בבית, כבר חש כמו אח. אפילו קיבל אישור מאיילה “אל תפגע בנשים שלי,” אמרה בחום.
החיים הוכיחו, שלעיתים דווקא מהמקום הנמוך ביותר יכול לצמוח אושר: כשלב זקוק לידיים חמות, כשמגע קטן וצומת-לב משנים גורל. ענת גילתה שבאומץ, סבלנות, ועזרה הדדית, אפילו משפחה שנפלה יכולה לקום ולקבל סבתא שנייה, בית חם, ואהבה אמיתית.
וזהו, אולי, השיעור החשוב ביותר: אין דרך שבה אדם בודד ישרוד לבד, אבל ביחד עם לב פתוח ואמון אפשר לבנות מחדש אושר שלם.
