הטלפון צלצל בעיצומה של הלילה.
ילדה שלי, יש לנו שריפה, הבית עולה באש. קולה של אמא נשמע שבור ודחוס בבכי, והרקע היה מלא בהתפצצות של גיצים, שאון וצרחות.
השינה ברחה מיכל מעיניה.
הבית של אמא, מרחק חמש עשרה קילומטרים מחיפה, בית גדול אבל רחוק מלהיות חדש. העיר מתפתחת, הכבישים מתארכים, והיישוב הכפרי מתפשט לעבר העיר. מיכל נזכרה: כמה שנים כבר עברו על הבית הזה… עברו.
את הבית בנה הסבא רבא של אבא, סבא עצמו בנה קומה שנייה פתוחה לקיץ, ואחר כך עבר מודרניזציה והפך הלאונג לחורף.
עוד ועוד הוסיפו לבניין; את הוורנדה הקטנה סגרו כדי שאמא תוכל לגדל עשבי תיבול. מבחוץ הבית היה יציב, חזק בפנים היה קר בחורף, ולח בקיץ, והקירות הזדקנו איתם.
הבית נרקב לאט-לאט, כולם ידעו שהסוף קרב. היה צריך להרוס ולבנות חדש, אבל אמא התעקשה רק שיפוץ. היא בעלת הבית מאז שאבא נפטר. לה להחליט.
יש לי רק מספיק שקלים לשיפוץ, לא לבנייה מחדש.
אמא, בשביל מה לך בית כזה גדול? אפשר לבנות בית קטן יותר, שתהיה לך גינה יפה? יש כל כך הרבה תוכניות היום, אפילו לשתי קומות. ניסתה מיכל בלחש לשכנע.
מיכלי, את לא מבינה התערב מיד אחיה, עמיחי זה בית המשפחה, המורשת, הבית שעבר מדור לדור לא זורקים ככה. צריך לשמור על הכול. נשפץ, והוא יהיה כמו חדש.
עמיחי תמיד עמד לצד אמא, ואמא תמיד לצידו. העצות של מיכל התקבלו בקרירות למרות שלדעתה הן הצילו אותם.
מיכל הפנימה כבר. כשהתחלף עוד פרויקט כושל של אחיה, עם ברכתה של אמא, מיכל רק נאנחה בחרתם לבד.
רוצים לשפץ? תעשו מה שאתם רוצים.
אבל מתוקה, נצטרך גם את עזרתך. אולי תעזרי קצת, אם יחסר. מכרתי את הדירה שירשנו מהדודה, מה צריך דירה בחדרה? הכסף עוזר לשיפוץ.
מה? מכרת את הדירה בתל אביב רק בשביל השיפוץ פה? זה המון כסף, אמא!
רק חצי דירה הייתה שלי, זה לא הספיק. החצי השני עבר לבן הדודה.
וביקשת ממנו למכור, להעיף את הילד מהדירה?
לא, הוא קנה ממני את החלק שלי. מכרתי בזול, אלו התנאים.
אמא! לא היינו צריכים כסף, יכלת פשוט להשאיר לילדים…
למסור? גם לי יש משפחה.
אולי את צודקת. נדה מיכל בייאוש תעשו מה שנראה לכם. אם לא צריך אותי, אני אלך.
חודש עבר, והטלפון העיר אותם שוב באישון לילה. הבית עלה באש. מיכל ונועם, בעלה, הגיעו מהר הכל הפך לעיי חורבות. לא נשאר במה להציל.
מיכלי, לחש נועם בדרמה אני מציע שנכניס את אמא שלך לגור אצלנו בדירת החדר ברחוב שדרות הכרמל. בדיוק התפנו שוכרים.
גם חשבתי, אבל הדירה שלך.
שלנו, מיכלי, הכל שלנו. לאמא שלך מגיע מקום, שנהיה בשקט עם הלב. נאבד מההכנסות, אבל יש לנו עוד שתיים, בשלישית אנחנו גרים.
אבל זה שלך!
די, נמאס. נעשה בשבילה, הכל מוכן, נעזור גם עם דברים אישיים.
העבירו את אמא. קנו לה מה שחסר. יום אחד, בלי להודיע, מיכל באה עם מצרכים. בסלון רץ טלוויזיה שונה שלמתנת יום הולדת, למרות שלכאורה “הכל נשרף”. ריח קפה מילא את החדר.
אמא, אמרת שהכל נשרף. זה הטלוויזיה מהיומולדת. והקפה מה, גם המכונה שרדה?
מה את חושבת, שגנבתי? הכל הוצאנו לפני השיפוץ. נשארו קירות ריקים. היה ביטוח, אז אמרתי כך. מה קרה? הריהוט אצל עמיחי.
אבל יש לו דירה חדשה לא קנה עדיין רהיטים?
אז אני העברתי אליו, לא היו צריכים את הסדינים הישנים שלי.
עמיחי קנה דירה? מאיפה הכסף?
אני לא יודעת קנה וזהו, לא שואלת.
מיכל הרגישה שאמא מסתירה. לא תגלה לה, הזמן יגלה. מאז ומעולם אמא ניסתה לעזור רק לעמיחי.
הבן אומלל, לא הולך לו, כולם “מרמים” אותו. רק מיכל תמיד הייתה זו שמרגישה רומָה. ושוב מורגש שפה יש תחבולה.
ומה עם האדמה? קרקע מעולה, ואת עם כסף גם ביטוח.
מה לעשות? הכל נשרף, אמכור את הקרקע, יש לי קורת גג. טוב שיש לי בת מוצלחת. ועמיחי? חובות עליו, מסכן.
אולי תקני דירה לעצמך?
ומה זו? תעיפו אותי?
זו דירה של נועם.
לא תקרסו מזה!
אפשר היה לבנות כאן בית חדש, מפואר, כמו של כל השכנים.
לא, החלטתי אמכור. כך נגזר, הבית עבר במשפחה מצד הגברים, ועמיחי לא רוצה. לא אוהב את הכפר הוא תל אביב של העיר.
לא אתעקש, אמא.
נועם, אמא רוצה למכור את הקרקע.
בחירה שלה. בעיני צריך לבנות שם בית מחדש, תמיד אהבתי את המקום. אבא שלך אהב לשבת שם בצל עץ התרזה הישן.
כואב לי שהוא התייבש, כמו סמל. אולי נבנה בעצמנו?
אני אשמח, הרי חלמנו, מיכלי. ילדים ישמחו, יהפכו לסבא וסבתא.
אתה רומנטיקן…
למה לא? גם אמא תוכל לגור אתנו.
הבנייה על אדמתה חייבים הכל לנהל חוקית, שלא תוכל לערער. אל תשכח יש לי אח שלא נזהר.
אתעסק עם זה. בטח תוציא אותה למכירה. או לשאול אותה ישירות?
לא, היא תרמה. כדאי פשוט לקנות…
למה לא באתם ישר אלי? נשמעה פתאום אמא.
אמא, את הרי רוצה את הכסף. תוכלי לקנות דירה מעולה.
אמא שתקה, ולא הזדרזה לקנות לה בית.
מיכל ונועם בנו את הבית מהיסודות. השקיעו את כל החסכונות ולקחו משכנתא. עמדו בזה בקלות שכר, השכרת דירות.
אחרי המעבר שכרו עוד דירה, אמא לא קנתה לה בית את הכסף העבירה לעמיחי, שלא עמד באף משכנתא.
הביטוח לא שולם. השריפה לא הייתה מקרית, כל החפצים כבר פונו, מישהו הדליק אש. קיבלו פחות ממה שציפו.
אמא המשיכה לבקר.
אצלכם מרווח ונעים, אצל עמיחי דירה קטנה, אין לכל ילד חדר.
אמרתי לו שצריך גדולה יותר. לא הקשיבו. הייתי צריכה להסכים לבנייה מחדש.
אמא, לפני השריפה הצעתי לבנות מחדש. אולי לא היה כזה יפה, אבל היה חם ונעים, והיינו עוזרים.
הצעת. אז עכשיו תעבורו שוב לעיר. אני חוזרת לדירה שלכם, ומזמינה אתכם החוצה לי מתאים לחזור לבית. אולי עמיחי יבוא, כי בית עובר במשפחה לבן.
את רצינית? אנחנו בנינו, ואמור לעבור לבן? אילו לא נשרף היה עמיחי מוכר מיד.
זכותו. זה היה ככה דורות.
דורות? שמונים שנה לבית.
לא נריב… אז מתי מחליפים?
את רוצה להחליף בית בדירה? הרי רק רשמנו אותך בדירה, כלום מעבר לזה. ומספיק השקעת הכול בעמיחי, הבית הזה לא עובר אליו. יהיו יורשים אחרים, לא אחי.
הייתן אמיתיות? לו היה הצלחה, הכל היה שלו.
הצלחה? הכסף מהדירה בתל אביב הלך אליו, הביטוח אם היה, גם לו. נכסים, חיסכון, רכב… כלום לא מספיק, ואנחנו לא מספיק חכמים?
הוא לא אשם, פשוט סומך מדי, כולם מוליכים אותו שולל…
רק אותי מרמים, רק לי מזיז, הבית שלנו, הקרקע שלנו, הכל חוקי, הכל שלנו. לא ראיתי אותו יותר כאן, אבל את מוזמנת תמיד.
פעם אחת הגיע אליהם דניאל, בן הדוד מירושלים.
באתי לראות את העניים. דודה אמרה שאתם מסתדרים בקושי, ופה ארמון.
אמא אמרה? ברור…
הייתי חייב לקחת משכנתא, רק סיימתי להחזיר. הבאתי לך עגילים, מיכל. אמא שלי ביקשה למסור אישית.
כל השאר… דודה ישר טענה, אפילו בלוויה, שהזהב של אימה שלה. הספקתי להחביא את התיבה אז, חיפשה שעות.
פעם לא האמנתי לה, היום הבאתי. והעגילים אמא דרשה שתשאר אצלך, מתנה מדודה.
טוב ששמרת! אחרת גם זה היה הולך לעמיחי. פשוט אין לזה סוף. כל החיים אנחנו עובדים, והוא רק מקבל…
כלום אל תעבירי לאמא, שמרי לך, אם צריכה תמכרי. היא שיקרה אז בוודאות.
באמת? תספר לי…
תספרי…
אמא כבר פחות מבקרת, הרגליים כואבות. לעמיחי תמיד עסוק מרמים אותו. מיכל ונועם חיים בשקט ושלווה, הילדים שמחים. דניאל בא לעיתים קרובות. החיים ממשיכים, וכל אחד מנסה לעצב לו אושר, רק בדרך שלו…
