הילד קראו לו נועם. בן עשר היה.
פעם, זקן מחוסר בית בשם שלמה מצא אותו תינוק מתחת לגשר ליד נחל הירקון בתל אביב. הילד שכב בתוך קופסת פלסטיק לאחר סערה חזקה. על ידו צמיד אדום ישן. לידו פתק רטוב: “בבקשה, שמור עליו. שמו נועם”.
שלמה גר בעצמו ברחוב, אבל קיבל את הילד אל חיקו. האכיל אותו במה שמצא, חימם אותו ככל שיכל. תמיד חזר ואמר: “אם תמצא את אמא שלך סלח לה. ילדים לא עוזבים בלי כאב”.
חלפו השנים, ולבסוף שלמה חלה קשות. נועם החל לבקש צדקה, ופעם אחת נקלע לחתונה מפוארת בווילה בסביון. הביאו לו צלחת אוכל.
כשהגיעה הכלה, נועם נעמד דום. על פרק ידה היה בדיוק אותו צמיד אדום.
הוא ניגש אליה בשקט ושאל אם היא אמא שלו.
האישה חיוורה. בגיל שבע עשרה ילדה בסתר, פחדה מהלחץ של המשפחה והניחה את התינוק ליד הנחל מתוך תקווה שמישהו ימצא אותו. חיפשה מאז ולא מצאה.
החתן עצר את החופה. אמר שהוא מקבל לא רק אותה, אלא גם את עברה. ואם הילד הוא בנה גם הוא שלו.
ואז גילה עוד דבר: שלמה הוא אביו הביולוגי, שממנו נפרד לפני שנים. אותו שלמה שהציל את הילד.
ביום ההוא התקיימה החתונה, אבל קודם כולם נסעו לבית החולים לבקר את שלמה.
הזקן ראה את כולם יחד ולחש: “הלב תמיד מחזיר אליו את מי שאהב”.
לראשונה בחייו, נועם הרגיש שיש לו משפחה. אפילו שתיים.
