הכול התחיל כך:
אף פעם אל תשפוט ספר על פי הכריכה שלו. המקרה שקרה לי השבוע ממחיש את זה בצורה שאי אפשר להתכחש לה.
ביומן האישי שלי:
זה קרה בלב תל אביב, באולם התצוגה המהודר של חנות שעונים יוקרתית מרחוב דיזנגוף. המנהל, בחליפה מוקפדת ועניבה בהירה, בחן אותי ואת בת הזוג שלי, נריה, במבט מזלזל אנחנו היינו בלבוש פשוט: גינס, נעלי סניקרס וחולצות רחבות.
המנהל אפילו לא ניסה להסתיר את הבוז שלו. בקול תקיף הוא הצביע לעבר הדלת:
חבר’ה, זה לא גן חיות, זו גלריה לפריטים יחודיים. צאו מכאן, או שאזמין את המאבטח שילווה אתכם החוצה.
כעס בער בי, אבל נריה הניחה לי יד מרגיעה על הכתף, מחייכת באיפוק. היא הביטה למנהל ישר לעיניים, ללא פחד או היסוס.
המנהל גיחך בבוז:
זה לא משנה מה אתם חושבים שתעשו פה. מהסוג שלכם לא קונים כאן.
הוא כבר שלח יד למתג התאורה שמתחת לדלפק, כשהיא שלפה מכיסה כרטיס זכוכית מיוחד וכבדה, שקוף כמו יהלום נדיר. היא נגעה בעדינות בחלון התצוגה, ופתאום נשמע פעמון צלול שהדהד ברחבי החנות.
המנהל קפא במקום. באותו רגע בדיוק צלצל הטלפון האישי שלו על הדלפק. על הצג הופיעה הודעה:
מנכ”ל מספר אישי.
פניו החווירו לחלוטין. הוא הביט פעם אחת בכרטיס, פעם שנייה בנריה ולבסוף בטלפון. היא רכנה לעברו, חיוך קרוש בזווית שפתיה:
אז קדימה, תענה. בוא תסביר לו למה סירבת לשרת את בעלת הזיכיון החדשה.
ידו רעדה כשענה. שמעתי אותו ממלמל: הלו? כן, אדוני המנכ”ל אני לא ידעתי קולה של המנכ”לית בקו נחת עליו כקרח: פוטר מידית, אל תחזור. תשאיר את המפתחות.
נריה פנתה אליי, המום ושותק:
סליחה, אלון, רציתי לספר לך את זה בארוחת ערב, אבל יצא שהפתעתי קודם. רוצה שאעזור לך לבחור שעון במתנה?
היא עברה ליד המנהל כאילו הוא אוויר. הוא הוריד לאט את התג המוזהב שלו, מבין שנגמר עידן עבורו בעולם המותגים.
**הלקח שלי:** כבוד ואנושיות לא נמדדים על פי מחיר הבגדים שלך. לפעמים, הצדק מתגלה דווקא כשכבר לא צפית לו.
